ללוף תפרחת קטיפתית בצבע בורדו. דומה לצבע חציל גובה הצמח 10 עד 25 סנטימטר.
התפרחת משמשת ללכידת חרקים מאביקים. השחלות תופחות לאחר ההפריה ומאדימות לקראת ההבשלה. הפרי מכיל מספר זרעים והוא מופץ על ידי ציפורים. הזרע בצבע חום בעל קליפה קשה.
הצמח מפריש חומר בעל ריח חזק של פירות תוססים, כל מין של לוף מפריש ריח אחר. הריח מושך זבובי תסיסה. הריח נחלש בלילה. החרקים נתפסים על ידי הצמח כדי להבטיח האבקת הפרחים הנקביים. הפריחה של פרח הלוף נמשכת יממה אחת מבוקר עד בוקר. הפריחה מתרחשת בחודש מרץ. ללוף תפרחת מיוחדת. בחלק התחתון פרחים נקביים ולמעלה פרחים זכריים. באמצע מוקף עמוד התפרחת בזיפים ארוכים. החרקים המאביקים מחליקים למבנה דמוי כד. האבקה נושרת מהפרחים הזכריים ומכסה את החרקים. החרקים יוצאים מהכד שדפנותיו נעשות פחות חלקות ועוברים לצמח אחר שרק נפתח, שם הם מאביקים את הפרחים הנקביים.
הלוף הוא צמח רעיל, אך משמש למאכל אחרי הריסת הרעל בקליה או בישול ממושך. הרעל חריף, גורם להקאות, והוא נמצא הן בפקעת והן בעלים. בימי קדם השתמשו בפקעות כדי לגרום להפלה מלאכותית[2][3]. בעלים ישנו חומר מגרה נוסף-אוקסלאט הסידן.[4]
ברפואה העממית משמש הלוף כתרופה לשיעול עם ליחה, טחורים, תולעים בבטן, עצירות בדרכי השתן ופצעונים בעור. אכילת החלקים טריים מהצמח גורמים לצריבה, נפיחות ואף לחנק[5].
הלוף מוזכר במשנה[6] כגידול תרבות, שיש שאכלו את העלים שלו ויש שאכלו את הפקעת שלו. באזורים הטרופיים מגדלים עדיין את הלוף כדי לאכול את הפקעת שלו. השימוש בחלקי הלוף ובעיקר בפקעות לאכילה היה נפוץ במזרח התיכון, אך צומצם כאשר הגיעו תפוחי האדמה לאזור. בדומה לתפוחי האדמה, גם הלוף מכיל כמות רבה יחסית של עמילן, המעניק לו ערך תזונתי חשוב. העמילן בלוף מסייע ליצור תופעה ייחודית בעולם הצומח והיא היכולת להעלות את הטמפרטורה שלו מעל לטמפרטורת הסביבה.
לוף ארץ-ישראלי
Arum palaestinum
לוף ארץ-ישראלי, באתר ITIS (באנגלית)
לוף ארץ-ישראלי, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
לוף ארץ-ישראלי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
לוף ארץ-ישראלי, באתר GBIF (באנגלית)
לוף ארץ-ישראלי, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
