תקופת המחסור בחשמל

תקופת המחסור בחשמל התרחשה בישראל בין השנים 1949-1953, כשחברת החשמל לא הצליחה לעמוד בדרישה הגוברת לחשמל שנבעה מהתפתחות המשק הישראלי והגידול המהיר באוכלוסייה בשל גלי העלייה. כתוצאה מכך הוחל לראשונה בארץ קיצוב בהספקת החשמל שהצטרף לשורה של טובין אחרים שהוגבלו במהלך תקופת הצנע. משטר הקיצוב הנוקשה הוחל על כל צרכני החברה - משקי בית, תעשיינים וחקלאים. הקיצוב הביא לשורה של שינויים ושיבושים במהלך החיים, כגון הפעלת מפעלים במהלך שעות הלילה. חוסר יכולתה של חברת החשמל להתגבר לבדה על בעיות המימון וההספקה שהביאו למשבר הובילו להלאמתה בידי ממשלת ישראל.

רקע

מייסד חברת החשמל, פנחס רוטנברג, דגל במדיניות פיתוח מרחיבה אשר מטרתה הייתה להקדים את דרישות הביקוש הצפוי. ההשקעות בפיתוח ובהגדלת כוח הייצור של החברה שרוטנברג הוביל בשנות השלושים הוכיחו את עצמן במהלך שנות מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה, שנים שבהן למרות גידול מתמשך בביקוש לחשמל, לא סבלו בארץ מן ההגבלות וההקצבות שאפיינו את אירופה באותה תקופה. פנחס רוטנברג נפטר בינואר 1942 וניהול החברה עבר לידי אחיו הצעיר אברהם שהמשיך את מדיניות הפיתוח וההרחבה, אך אי היציבות שבתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה הקשו על מימוש תוכניות הרחבה ועל גיוס כספים, בעוד שהתפתחות המשק הישראלי והגידול המהיר במספר התושבים בשל גלי העלייה יצרו דרישה גוברת לחשמל. החברה ניסתה להיערך מראש לגידול בביקוש ועם תום מלחמת העולם השנייה הוזמנו טורבינות חדשות שמטרתן הגדלת כושר הייצור, אך בשל בעיות במימון ההזמנות ובגלל מדיניות בריטית שנתנה עדיפות לצורכי הפיתוח והשיקום של בריטניה עצמה התעכבה הספקת טורבינות החשמל. מלחמת העצמאות גם הקשתה על יכולות החברה. במהלך המלחמה רשת החשמל ספגה שלל פגיעות, חלק מעובדי החברה נפגעו או גויסו, והחברה סבלה מחובות אבודים ומלקוחות אבודים. המכה הקשה ביותר הייתה אובדן תחנת הכוח בנהריים שפגע בכושר הייצור של החברה וגרם לעלייה ניכרת בעלויות הייצור הממוצעות שלה, דבר שחייב את החברה להעלות את תעריפיה. אחרי קום המדינה נהיה ברור יותר שהפער בין הביקוש הגדל לחשמל לבין יכולתה של חברת החשמל לספק את הביקוש רק מחמיר. המצב בארץ, ההגבלות שהטילה ממשלת בריטניה על אישור הנפקות זרות בבורסה בלונדון, מחלוקות פנימיות בקרב התנועה הציונית והעובדה שאחרי מלחמת העולם השנייה החלו רוב מדינות אירופה להלאים את חברות החשמל שלהן הביאו לכך שחברת החשמל לא הצליחה לגייס ממשקיעים פרטיים את המימון לו נזקקה לא רק לפיתוח אלא גם לצרכים שוטפים, והיא נסמכה יותר ויותר על הממשלה ועל העלאת התעריפים ללקוחותיה.

משבר הספקת החשמל

באביב 1951 הוביל הפער בין הביקוש לחשמל ליכולותיה של חברת החשמל לספקו למשבר הספקת חשמל, שהגיע לשיאו בקיץ 1952. היו שלושה גורמים מידיים למשבר באביב 1951: קלקול באחת הטורבינות שתיקונה דרש זמן רב יותר משצפו תחילה, דחייה בהספקת טורבינה שהוזמנה באנגליה וכן גידול רב בצריכת החשמל בשנת 1950, בין היתר בגלל בצורת שהצריכה השקיה רבה מהרגיל.

ב-16 באפריל 1951 נפגש אברהם רוטנברג עם שר האוצר אליעזר קפלן והודיע לו כי חברת החשמל לא תהיה מסוגלת לעמוד בדרישה הגוברת לחשמל, וכי אין מנוס מקיום קיצוב בהספקה, שלא היה כמוהו בארץ עד כה. קפלן הבין את ההשלכות הנרחבות והקשות של מצב זה. יומיים לאחר הפגישה עם רוטנברג העלה קפלן את הנושא בישיבת הממשלה. קפלן הביע את מורת רוחו כלפי התנהלות החברה אולם התנגד לדרישה שעלתה להלאים באופן חד צדדי את החברה. כדי להתמודד עם המשבר הוחל משטר של קיצוב בהספקת החשמל על כל צרכני החברה - משקי בית, תעשיינים וחקלאים. אזרחים נדרשו להגביל את הצריכה בשעות הבוקר והצהריים ופקחים של חברת חשמל ביקרו בבתים ופיקחו על אכיפת איסורים אלה, מי שהוכרז 'עבריין מועד' היה צפוי לעונש של ניתוק הספקת החשמל. בתעשייה הונהגו משמרות ייצור, ובחלק מימות השבוע עבדו במפעלים בשעות הלילה במקום בשעות היום. החל משנת 1952 הסדירה הממשלה באמצעות חקיקה לשעת חירום את חוקי העבודה כדי להתיר עבודה בשעות הלילה, והסכמים בין התאחדות בעלי התעשייה לבין ההסתדרות הסדירו את שאלת שכר העובדים בשעות הלילה. בעקבות הפסקות חשמל נפגעה לעיתים תכופות גם הספקת המים לצרכנים. אמינותה של החברה נפגעה קשות וגם הממשלה זכתה לקיתונות של ביקורת.

בשנת 1953 הגיעו לארץ הגנרטורים להם נזקקה החברה והספקת החשמל הפכה לסדירה יותר. בשלב זה, כישלונה של חברת החשמל לגייס בכוחות עצמה את המימון הנחוץ לה ממקורות פרטיים הביא את ממשלת ישראל להאמין שאין מנוס מהלאמת החברה.