המודל הפסיכוסקסואלי

המודל הפסיכוסקסואלי הוא מודל התפתחותי פסיכואנליטי שפותח על ידי זיגמונד פרויד. המודל מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. לפי התיאוריה, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה) האופייני לאותו שלב בהתפתחות. כל שלב במודל מתאפיין בקיבעון מסוג שונה. למרות שהשלבים במודל עוקבים, בפועל הם יכולים להיות חופפים, נוספים האחד לשני או להתרחש במקביל. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי. מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, זהו המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי. קיימת ביקורת גם כלפי התיאוריה הפסיכואנליטית בכללותה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.

השלבים הפסיכוסקסואליים

השלב האוראלי

תינוק מוצץ את אצבעותיו לשם רגיעה.

השלב האוראלי (בלטינית: os=פה) מתחיל בלידה ומסתיים בגיל שנתיים לערך (תקופת הינקות). שלב זה מאופיין בריכוז של האנרגיה המינית באזור הפה. למרות שהפה מזוהה עם קבלת מזון, התינוק לא מוצץ רק כדי לאכול אלא גם כהנאה גרידא ולכן הוא מוסיף למצוץ בלי קשר לצורך שלו באכילה. העיקרון המנחה את התנהגותו של התינוק בשלב זה הוא עקרון ההנאה והכאב, כלומר: חיפוש הנאה והימנעות מכאב.

לפי פרויד, לסיפוק מאוזן של הצורך במציצה יש השפעה חיובית על התפתחות האדם והשלכות לגבי חייו כבוגר. תינוק שמצץ דיו יתפתח לאדם אופטימי, המקבל את עצמו ואת זולתו, ומוכן להמשיך ולהתפתח. לעומת זאת, קבעון בשלב האוראלי יתאפיין ב"התנהגות אוראלית" – מציצת אגודל, לעיסת מסטיק, עישון, כסיסת ציפורניים, אכילה ועוד. הוא מתרחש כאשר הילד אינו בא לידי סיפוק או כשהוא מסופק יתר על המידה.

פרויד חילק את השלב האורלי לשני תת-שלבים: המציצה האוראלית והנשיכה האוראלית. קבעון בשלב האוראלי המוקדם יוביל לטיפוס אוראלי פסיבי, כלומר: טיפוס תלותי, ילדותי ופסיבי. לעומת זאת, קבעון בשלב האוראלי המאוחר יוביל לטיפוס אוראלי אגרסיבי: טיפוס וכחן, נצלן, ציני ושולט בזולת.

השלב האנאלי

פעוט מתבונן בספר בעודו יושב על אסלה.

השלב האנאלי (בלטינית: אנוס=פי הטבעת), נמשך בין גיל שנתיים לגיל ארבע, ונקרא גם השלב האנאלי־שופכתי (anal-urethral period). שלב זה מאופיין בעיסוק בשליטה בסוגרים, הן מצד הילד והן מצד הוריו. האזורים הארוגניים הם פי הטבעת, שרירי הטבעת של הבטן התחתונה ושרירי מערכת השתן. למרות שהסיפוק מהמערכת האוראלית אינו פוסק, מוקד תשומת הלב של הילד עובר לאזור האנאלי. בשלב זה, מתחיל להתפתח האני (ego), והעיקרון המנחה הוא עקרון המציאות.

ניתן לחלק שלב זה לשני תת-שלבים:

שלב הסילוק (expulsion stage)

דרישת ההורים לשליטה בסוגרים מפגישה את הילד לראשונה עם מחסום לקתקסיס (cathexis) אינסטינקטואלי. כדי להשיג שליטה על הדחפים, כך לרצות את ההורים ולשמר את אהבתם, חייב האגו (ego) של האדם לשאול אנרגיה ליבידינלית מהסתמי (id). בשלב זה הפעוט לומד לזכות באהבה, הערכה ואישור.

שלב השימור (retaining stage)

בשלב זה הפעוט שואב עונג משמירת צרכיו במעיו, הנתפסים כדבר בעל ערך וכך לומד לייחס ערך לדברים.

לפי פרויד, קבעון בשלב זה יתפתח אצל אדם, אשר הוריו הקפידו יתר על המידה בענייני החינוך לניקיון, דהיינו התנהגות קפדנית מוגזמת ומתמשכת. טיפוס אנאלי פאסיבי יהיה בולט בנטייתו לסדר וניקיון, עקשנות, דייקנות, אי יכולת לסבול מצבי עמימות ואי-ודאות, רכושנות וקמצנות. ואילו טיפוס אנאלי אגרסיבי ישחרר ויתן בנוסף על מה שצריך, כך שנטיותיו תהיינה אי סדר קיצוני, בזבזנות, אכזריות, סדיזם, הרסנות ועוינות כלפי הסביבה.

השלב הפאלי

בשלב הפאלי (ביוונית: פאלוס=פין), המתרחש בין גיל ארבע לגיל שש, האזור הארוגני הוא איברי המין. בשלב זה הילד מגלה את העונג שבהתעסקות באיברי המין, ומתעניין בשאלות כמו מאין באים תינוקות לעולם. בשלב זה מתעוררת משיכה כלפי ההורה מהמין הנגדי, אך זו מודחקת בשל החרדה שהיא מעוררת.

חייל אמריקאי מתאחד עם בתו.

אצל הזכר, האובייקט שימצא דומה מאוד לאובייקט של אינסטינקט התענוג האוראלי. כמו הפטמה בשלב האוראלי, גם כאן זוהי אימו, המהווה חפץ אהבה ראשון (first love-object). הקונפליקט האדיפלי נוצר כאשר הילד מזהה שאינו יכול לקבל את אימו רק לעצמו. אצל הנקבה, מתרחש התהליך ההפוך, תסביך אלקטרה, בו האם נתפסת כאיום על אהבת האב המוחלטת.

פתרון בשלב זה מושג על ידי נטישת האובייקט שהוא טאבו והזדהות עם ההורה מאותו המין. שלב זה מקנה את ההגדרות של גבריות ונשיות אצל הילד כפי שהן מקובלות בחברה בה הוא גדל. בתהליך זה של הדחקת הדחף המיני וההזדהות עם ההורה מאותו המין מתפתח האני העליון (super ego) דרך ספיגת ערכי ההורים על מנת לשלוט במה שנתפס אצל הפעוט, כדחפים מיניים מסוכנים.

בעבר נתפסה הומוסקסואליות כהזדהות עם ההורה מהמין הנגדי. לכן, ראה בכך פרויד קבעון. ההזדהות עם האב - הגבר, נובעת מ"חרדת סירוס" - הילד מפחד שאביו יגלה/יודע על אהבתו לאם ולכן יסרס אותו. על מנת לא להיתפס כאויב מזדהה הילד עם אביו, ומוותר על האם כאובייקט אהבה. בנוסף להומוסקסואליות, תסביך אדיפוס לא פתור יכול להוביל לקרירות מינית ואין אונות.

טיפוס אדיפלי הוא טיפוס מאוד מיני, על פי פרויד: הגברים ינסו להיות כמה שיותר גבריים, גאוותנים ושואפים להצלחה בכל מחיר ואילו הבנות יהיו פתייניות הרוצות להוכיח עליונות על הגבר.

שלב החביון

קבוצת בנים במשחק כדורגל.

שלב זה מתחיל בגיל שש לערך ונמשך עד ראשית גיל ההתבגרות. האזורים הארוגניים הם עדיין איברי המין אך הם מודחקים, כיוון שהילד מנסה לפתור את הקונפליקט האדיפלי.

עקב ההטמעה של ערכי ההורים וראיית העיסוק במין כ"מלוכלך" (אצל זכרים – חרדת הסירוס והפסקת אוננות; אצל נקבות – פחד מאיבוד אהבת ההורה), הילד נופל קורבן ל"שיכחון הינקות" (infantile amnesia), שמתאפיינת בהדחקה של דחפיו המיניים והתנהגותו במהלך חמש שנות חייו הראשונות.

שלב זה, המכונה גם gang-stage ו־homosexual stage, מתאפיין במשחק ואינטראקציה בעיקר עם בני אותו המין. שלב זה הוא מעין "השקט" שאחרי הסערה הגדולה של השלב האדיפלי ו"השקט" שלפני השלב הגניטלי. האנרגיה מופנית לפעילויות לא־מיניות, כמו פעילות אינטלקטואלית וחברתית. בשלב זה, היחיד מחפש את חברת בני מינו: בנות מתחברות עם בנות, בנים עם בנים. בתקופת המעבר לשלב הבא, עם התעוררות הדחפים המיניים, עשויה הידידות ההומוסקסואלית לקבל גוון ארוטי. גוון זה עשוי להתחיל בחשיפת האיברים ולהמשיך בהתנסויות מיניות הומוסקסואליות. עם זאת, על פי התאוריה של פרויד, הומוסקסואליות היא תוצאה של קבעון פאלי ולא של קבעון בשלב החביון.

השלב הגניטלי

בשלב הגניטלי (בלטינית: גניטוס=איברי הרבייה), החל מגיל 13 ואילך, האזורים הארוגניים הם שוב אברי המין, אך כעת הסיפוק כולל אורגזמה מינית. בשלב זה, הדחפים המיניים עולים למודע, והאני נקרע בין הסתמי (האיד) לבין האני העליון (הסופר אגו).

קישורים חיצוניים

• אורית כהן ודנה פרידמן, התאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד, הספרייה הווירטואלית של מט"ח (מאורכב מהמקור באתר מט"ח (הקישור אינו פעיל))