תמיסת רינגר
תמיסת רינגר (Ringer's solution או Ringer’s irrigation) היא תמיסה של מים מזוקקים, המכילה יוני נתרן 130 mM, כלור 109 mM, אשלגן 4 mM, סידן 3 mM וביקרבונט 3 mM. התמיסה מאפשרת את המשך פעולתו של הלב למשך מספר שעות לאחר שהוצא מן הגוף, ובכך מוכיחה את חשיבות הסידן לפעולת הלב, בנוסף התמיסה מדגימה את חשיבות ניטרול החומציות הנוצרת כתוצאה מפעילות שריר הלב על ידי ביקרבונט.
תמיסת רינגר היא אם התמיסות הפיזיולוגיות והמדיומים המשמשים להזרקה לבני אדם ובעלי חיים, הן למטרות מחקר והן למטרות רפואיות, בנוסף תמיסת רינגר מהווה את הבסיס לשמירת איברים, רקמות ותאים מחוץ לבעל החיים או האדם- בכך תרמה תרומה משמעותית להשתלת איברים, וגידול תאים בתרבית המאפשרים החזקה או גידול תאים ורקמות מחוץ לבעל החיים.
התמיסה הוצגה על ידי סידני רינגר בסדרת מאמרים בשנים 1882-1883 בכתב העת .J. Physiol. בחירתו של רינגר בלב כמודל מחקרי מבטיחה שהתמיסה תתאים לכל אברי הגוף כיוון שדם מן הלב זורם לשאר האיברים. חשיבות הסידן בתמיסה לצורך פעילות שריר הלב התגלתה על ידי רינגר, כאשר ניסה להכין את התמיסה בעצמו, בעת שעוזר המחקר שלו היה בחופשת חג המולד. לאחר שנכשל בהכנת תמיסה שתאפשר את כיווץ הלב התברר לו שעוזר המחקר נהג להכין את התמיסה עם מי ברז, ולא עם מים מזוקקים כפי שהתבקש. כיוון שמי הברז, בניגוד למים מזוקקים, מכילים סידן, תמיסת העוזר פעלה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סידני רינגר, The Influence of the Inorganic Constituents of the Blood on the Ventricular Contraction, המאמר המקורי המתאר את תמיסת רינגר, 1883.
- תמיסת רינגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
