תחנת הכוח ההידרואלקטרית דנייפר
 | |
| הסכר בשנת 2018 | |
| מיקום |
 זפוריז'יה, אוקראינה |
|---|---|
| סוג | סכר כבידה |
| סוכר את | הדנייפר |
| יוצר את | אגם דנייפר |
| אורך | 1,200 מטרים |
| גובה | 60 מטרים |
| ייצור חשמל | 1,569 מגה-ואט |
| תקופת הבנייה | 1927–1932 (כ־5 שנים) |
| שטח אגם | 420 קמ"ר |
| נפח אגם | 3.3 קמ"ק |
| קואורדינטות | 47°57′36.12″N 32°06′50.3″E / 47.9600333°N 32.113972°E |
תחנת הכוח ההידרואלקטרית דנייפר (באוקראינית: Дніпровська ГЕС, ברוסית: ДнепроГЭС) היא תחנת כוח הידרואלקטרית שנבנתה על הנהר דנייפר והופעלה בשנת 1932. היא הייתה מסמלי התיעוש של ברית המועצות וממשיכה לפעול עד היום. עם הפעלתה הספקה היה כ-500 מגוו"ט והיא הייתה בין הגדולות בעולם באותה תקופה. הספק יחידות הייצור המותקנות עתה באתר מגיע לכ-1,500 מגוו"ט (18 יחידות בהספקים שונים).
היסטורית הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך שנים שיט ספינות בנהר הדנייפר היה בעייתי עקב אשדים על הנהר באזור העיר זפוריז'יה. במהלך המאה ה-19 היו תוכניות רבות לשיפור המצב ויצירת נתיב למעבר בטוח של אוניות. בשנת 1920, במסגרת תוכנית גואלרו, סוכם על הצורך בהסדרת השיט באזור ובניית תחנת כוח הידרואלקטרית. החלטה עקרונית על הנושא התקבלה על ידי ולדימיר לנין עוד בשנת 1921. תוך זמן קצר החלו הכנות לתכנון מפורט של הפרויקט ובשנת 1927 החלו עבודות באתר.
תכנון הפרויקט בוצע על ידי מהנדסים סובייטים בשיתוף פעולה עם מומחים מארצות הברית. רוב הציוד שהותקן בתחנת הכוח הובא מגרמניה ומארצות הברית. במהלך הבנייה באתר הייתה נוכחת קבוצת יועצים אמריקאים שיעצו במהלך הבנייה והרכבת הציוד.
להקמת הסכר היה צורך להציף שטחים משמעותיים ולפנות כמה אלפי תושבים. אורך הסכר מגיע לכ-1,200 מ'. בעקבות הקמת הסכר נוצר מאגר מים בשטח של 420 קמ"ר.
היחידה הראשונה לייצור חשמל הופעלה בשנת 1932 ובשנת 1939 הגיעה תחנת הכוח להספק המתוכנן. סיום הבנייה אפשר מעבר אוניות על נהר הדנייפר ואספקת חשמל למפעלי תעשייה שונים באזורים הסמוכים לתחנת כוח. בטקס חגיגי לפתיחת המתקן השתתפו ראשי ברית המועצות והתחנה נקראה על שם לנין. למומחים האמריקאים שהשתתפו בבניית המתקן הוענקו עיטורי הדגל האדום של העמל. בניגוד לאתרי בנייה אחרים בשנות ה-30, בבניית המתקן לא השתתפו אסירי גולאג. בשיא הבנייה עבדו באתר מעל 30 אלף פועלים. ליד המתקן נבנתה שכונה לבוני ועובדי התחנה, שחוברה עם העיר זפוריז'יה בשדרה שאורכה כ-12 ק"מ.
במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-18 באוגוסט 1941 פוצצו חיילים סובייטים חלק מהסכר והציוד באולם יחידות הייצור. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו כ-1500 חיילים גרמנים שהיו באזור ותושבים רבים טבעו. לפיצוץ הסכר נדרשו כ-6 טון חומרי נפץ. הפיצוץ איפשר לעצור את התקדמות הצבא הגרמני באזור, אולם בקיץ 1942 הצליחו הגרמנים לחדש את פעילות התחנה בהספק מופחת. בסתיו 1943 פוצצו הגרמנים הנסוגים את הסכר פעם נוספת. הם תכננו להשתמש לפיצוץ בכ-300 טון חומרי נפץ. הדבר היה יכול להביא לאסון אזורי משמעותי. חיילי הצבא האדום הצליחו לנטרל חלק משמעותי של הנפצים ולמנוע פיצוץ כה גדול.
עבודות שיקום הסכר ותחנת הכוח החלו בשנת 1944 ונמשכו עד לשנת 1950. כמו בתחנה המקורית, בתחנת הכוח המחודשת הותקנו יחידות ייצור מתוצרת אמריקאית.
תחנת הכוח כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנות ה-50 בוצע חידוש הציוד במתקן והספק תחנת הכוח עלה ל-650 מגוו"ט. בשנות ה-60 הוקמה תחנת כוח נוספת דנייפרוגס-2 והספק כולל של יחידות הייצור באתר גדל לכ-1500 מגוו"ט. המתקן מחובר למערכת החשמל הארצית באמצעות קווים במתח 154 קילוולט ו-330 ק"ו. בשנת 2008 החל חידוש הציוד והחלפת יחידות הייצור הישנות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מאמר על בניית דנייפרוגס (ברוסית)
סרטון עם תיאור דנייפרוגס, סרטון בערוץ "Eugene A.", באתר יוטיוב (אורך: 01:06)
