תוכנית יאנג

אואן יאנג

תוכנית יאנג (באנגלית: Young Plan) הייתה תוכנית מוסכמת בין גרמניה למדינות ההסכמה בנוגע לפריסת תשלומי הפיצויים אותם חויבה גרמניה לשלם בחוזה ורסאי שסיים את מלחמת העולם הראשונה. התוכנית היוותה תוכנית המשך לתוכנית דוז. הדיונים נערכו בשנת 1929 וההסכם עם ממשלת רפובליקת ויימאר נחתם בינואר 1930. בראש הוועדה שהכינה את התוכנית ניצב איש העסקים האמריקאי אואן יאנג והיא קרויה על שמו.

הבעיות בהסכמי הפיצויים הקודמים

בחוזה ורסאי נפסק שעל גרמניה לשלם למדינות ההסכמה פיצויים בסך 269 מיליארד גולדמרק, שווה ערך ל-100,000 טונות של זהב טהור. כלומר, למעלה ממחצית מכמות הזהב שהייתה באותה עת בעולם כולו. כלכלנים רבים, בהם ג'ון מיינרד קיינס, סברו שהסכום אבסורדי. גרמניה, מצידה, לא שילמה ולא התכוונה לשלם פיצויים. גם לאחר החתימה על תוכנית דוז, לאחר ייצוב כלכלת גרמניה ב-1924, שהנמיכה את הסכום ל-132 מיליארד גולדמרק, התברר שהיא אינה מסוגלת לעמוד בתשלומי הפיצויים.

פיצויי המלחמה שהוטלו על גרמניה בסכום עתק היו מקור לאי יציבות ואי שקט במדינה. האינפלציה בגרמניה בשנות העשרים המוקדמות, ושיעור האבטלה הגבוה, הביאו לאירועים כגון הפוטש בבית הבירה ונראה היה כי רפובליקת ויימאר בה תלו תקוות ברחבי העולם, יורדת לטמיון. בשנת 1924 הביא המצב את המעצמות להבנה כי יש לפעול בעניין הפיצויים. ועדה בראשות הבנקאי האמריקני צ'ארלס ג. דוז הביאה את תוכנית דוז שהפחיתה את סכום הפיצויים והרחיבה את הפריסה שלהם, ביחד עם תוכנית של השקעות והלוואות למשק הגרמני. תוכנית דוז סייעה למשק הגרמני להחלץ מהמשבר.

לפיכך התכנסה במחצית הראשונה של 1929 ועדת מומחים בראשותו של אואן יאנג שייצג את ארצות הברית עם ג'יי. פי. מורגן. הוועדה הגישה טיוטה ראשונה ביוני אותה שנה.

מרכיבי התוכנית

הוועידה התכנסה בהאג בין יוני ל-31 באוגוסט 1929. בתחילת אוגוסט הציג יאנג תוכנית לקיצוץ הפיצויים, אולם תוכנית זאת נתקלה בהתנגדות של בריטניה.

בתוכנית הועמד סכום הפיצויים רטרואקטיבית על 112 מיליארד גולדמרק (על אף שלא היה זה הילך חוקי באותה עת, ננקב הסכום במטבע היציב ולא ברייכסמרק חסר הבסיס) והתשלומים נפרסו על פני 59 שנה (כלומר היו עתידים להסתיים ב-1988). כל תשלום שנתי עמד על כ-2 מיליארד גולדמרק. בנוסף, עודדה הוועדה השקעות הון על ידי חברות ובנקים אמריקאים בגרמניה, על מנת לבסס את כלכלתה ולהבטיח את התשלומים. גרמניה שוחררה מסעיפים מגבילים בהסכם ורסאי, שעיכבו את התפתחותה הכלכלית והתנו אותה בהסכמת מדינות ההסכמה.

צרפת, שהחזיקה עדיין באזורי תעשייה ומכרות בחבל הרוהר, בהם העיר דיסבורג, התחייבה לסגת מהם עד ה-30 ביוני 1930.

ההסכם שנחתם בהאג בינואר 1930 כונן גם את הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים, כתשתית בנקאית בינלאומית להסדרת ההעברות. התוכנית הובאה לאשרור הרייכסטאג במרץ 1930 (לאחר מסע תעמולה נגד קבלתה) וב-13 במרץ 1930 קיבלה תוקף של חוק בגרמניה, עם חתימתו של נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג על הסיכום.

התגובות להסכם

בשנת 1929 אואן יאנג נבחר לאיש השנה של השבועון טיים בשל תפקידו בוועידת הפיצויים.

מדינות ההסכמה

התמוטטות וול סטריט באוקטובר 1929 גרמה לכך שהמערכת הבנקאית האמריקאית, שהציעה אשראי נדיב לשיקום כלכלת גרמניה, תמשוך את התחייבויותיה. בהמשך הצטמצם מאוד הסחר הבינלאומי, דבר שפגע עוד יותר בסיכויי הצלחת התוכנית.

הנשיא הרברט הובר, שביקש לא למוטט את התוכנית כליל, השיג ב-21 ביולי 1931 את הסכמתן של האומות להשהות את גביית כספי הפיצויים למשך שנה (ה"מורטוריום של הובר"). ביוני 1932 התכנסו נציגיהן של בריטניה, צרפת, איטליה, בלגיה, גרמניה ויפן בלוצרן. הנציגים הסכימו שלאור השפל הגדול העולמי המעמיק אין ללחוץ על גרמניה לתשלום מיידי, כמו כן הוחלט על צמצום החוב הגרמני בכ-90%, בתמורה להנפקת איגרות חוב. הסכמות אלה הותנו בהסכמתה של ממשלת ארצות הברית על שמיטת חובותיהן של בעלות-בריתה. כיוון שקונגרס ארצות הברית לא הסכים ליצור זיקה בין ההסכמות עם גרמניה לבין חובותיהן של בעלות בריתה, לא נכנס הסכם לוצרן לתוקף ותוכנית יאנג נותרה בעינה. מכל מקום, כל ההסכמים עם גרמניה הפכו לבלתי רלוונטיים זמן קצר לאחר מכן, עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933.

ב-1980 השלימה ממשלת מערב גרמניה את תשלום קרן החוב שנקבע, וב-3 באוקטובר 2010 שילמה את התשלום האחרון של הריבית.

גרמניה

משתתפי עצרת נגד ההסכם בברלין, 1 בספטמבר 1929. אלפרד הוגנברג במרכז (בחליפה)

עצם הסכמתה של הממשלה הסוציאל-דמוקרטית בראשות הרמן מילר להגיע להסדר תשלום כלשהו, העלה את חמתם של הלאומנים בגרמניה, שראו בכך בגידה וכניעה.

אלפרד הוגנברג, יו"ר מפלגת העם הלאומית הגרמנית, יזם ב-22 בדצמבר 1929 משאל עם לטובת העברת "חוק החירות" (Freiheitsgesetz) ברייכסטאג, שיסכל את תוכנית יאנג לפריסת חובות הפיצויים של גרמניה (ולפיכך יבטל את ההסכמה הגרמנית ה"משפילה" לתנאי חוזה ורסאי). לשם מסע התעמולה שיתף הוגנברג לראשונה פעולה עם המפלגה הנאצית, ממנה סלד לפני כן. החוק היה חסר סיכוי, אך הצעד המתריס קבע את סדר היום וגרר את גרמניה למסע תעמולה חסר רסן. המשאל, שהסתיים בכישלון צפוי-מראש מבחינת הימין הקיצוני, הצליח להביא כ-6 מיליון גרמנים (14.5%) להצביע בעד החוק, מעל ומעבר לכל ההערכות המוקדמות והביא לראשונה את היטלר וגבלס לבולטות ברמה הלאומית, כאשר איל העיתונות הוגנברג מאפשר למפלגה הנאצית גישה לפרסום באימפריית העיתונות שלו.

לקריאה נוספת

• אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010
• איאן קרשו, היטלר - היבריס: 1936-1889, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
• ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תל אביב: הוצאת שוקן, 1961

קישורים חיצוניים

• תוכנית יאנג (בגרמנית)
• יחיעם ויץ, בימי שואה ופקודה, האוניברסיטה הפתוחה יחידה 3 עמוד 82.
• שארל בלוך, המשברים הכלכליים שזיעזעו את ויימר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: זמנים : רבעון להיסטוריה, 1979 גיליון 1
• תוכנית יאנג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)