תוכנית המצפים בגליל

תוכנית המצפים בגליל היא תוכנית רחבת היקף להקמת יישובים יהודיים בגליל בשנים 1979–1980 (ממשלת בגין). ידועה בציבור בשם "ייהוד הגליל". במסגרת התוכנית הוקמו בפרק זמן קצר מספר גדול של יישובים יהודיים קטנים, אשר כונו מצפים.

החלטת הביצוע למפעל המצפים התקבלה באפריל 1979, בישיבת הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית העולמית. ההחלטה אישרה הקמת 30 מצפים בטווח של 6–8 חודשים. לפי יוזמיה, מטרת התוכנית הייתה לפרוש אוכלוסייה יהודית ברחבי הגליל ההררי כדי להגדיל את שיעור האוכלוסייה היהודית בגליל ולמנוע השתלטות של תושבים ערבים על אדמות מדינה באזור.

התוכנית מומנה בעיקר על ידי המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית.

בשלב ראשון אויש כל מצפה על ידי 7–15 משפחות שהתגוררו במבנים זמניים. חלק מהיישובים תוכננו עבור אוכלוסייה שחיפשה מגורים ואיכות חיים.

בפועל עד 1981 אוכלסו 26 מצפים.

מטרות התוכנית מול תוצאותיה

בתחום הטריטוריאלי

מבחינה טריטוריאלית, התפיסה התיישבותית ראתה בנוכחות הפיזית ערובה יחידה לקיום בעלות על הקרקע. זאת בשילוב של המצפים עם תוכניות רכישת קרקעות תוך מניעת רצף טריטוריאלי ערבי.

שליטה על קרקעות: מפעל המצפים הביא להסדרת דונמים רבים על ידי גידור שטחים למרעה וחקלאות.
רכישת קרקעות: מהמגזר הערבי, גם לצורכי הרחבה וגם כאסטרטגיה. בפועל היו מקרים בצד הערבי של הקשחת עמדות אל מול המצב שהוביל לנטיעת מטעי זיתים שלא כחוק ועוד.
פיקוח על קרקעות: אחת ממטרות המצפים הייתה מניעת בנייה לא חוקית. בפועל התופעה גברה עקב הדרכים שנפרצו למצפים.
עיבוי גושי התיישבות ומניעת רצף לא יהודי: בגליל ההררי המרכזי היו ב-1986 כ-75% לא יהודים. פריסת המצפים יצרה מציאות חדשה, בעלת חשיבות גאו-פוליטית. כמו כן נוצר קשר הדוק בין שתי האוכלוסיות.

בתחום הדמוגרפי

בהגדרת מטרות המצפים נכתב במפורש כי לא יהיה בכוחם לשנות את האיזון הדמוגרפי בגליל,^[^{דרוש מקור]} אך הועמדו בפניהם יעדים אחרים בתחום, כגון - משיכת אוכלוסייה עירונית ועולים חדשים לאזור לצד מסגרת לדור ההמשך של מושבי הגליל. יעדים שהושגו באופן חלקי בלבד.

משיכת אוכלוסייה לגליל: האוכלוסייה שהיגרה מאזורים אחרים בארץ הייתה אמורה להגיע ליישובים ייחודים מבחינה רעיונית-חברתית ומבודדים גאוגרפית. בפועל, חלק הארי לאכלוס המצפים היה המעמד הבינוני-גבוה ממחוזות חיפה והצפון שעבר למצפים ששכנו בקרבה למישור החוף הצפוני, עובדה שאפשרה שמירה על מקומות הפרנסה במרכז ויצרה למעשה פרבור. הקרבה לערי פיתוח שאינן מבוססות ככרמיאל, הביאה ליציאת האוכלוסייה החזקה מהן למצפים סביבה.
פתרון לבני מושבי הגליל: בני המושבים שלא יכלו להיקלט במושבי האם, הופנו למצפים ייעודיים. בפועל נקלטו בהם בין 10 ל-20 אחוז מבני המושבים. רוב המועסקים במצפים אלו עובדים מחוץ להם. עיקר הבעיה היא אי התאמה בין יכולת מצפים אלו להתפתח כיישובים חקלאיים מסיבות שונות, לבין הרצון שיהיו כאלו.
המצפה כצורת התיישבות חדשה: נעשה ניסיון ליצור יישובים שלא שייכים לאף זרם אידיאלוגי התיישבותי. יישובים שיהיו בעלים ישירים על אדמותיהם ובעלי עצמאות כלכלית שתקל על הממסד. בפועל, יישובים מעטים בלבד הגיעו לעצמאות כלכלית ותושביהם נאלצו לחפש עבודה מחוץ להם.

ביקורת על תהליך הקמת המצפים

תהליך הקמתם המיוחד של המצפים כלל שלושה מאפיינים עיקריים- מהירות, כמות גדולה וזמניות. אלו היו אמורים ליצור זעזוע במערכת ההתיישבותית, ובגליל בפרט. בפועל הזעזוע היה קצר, והדברים חזרו למסלולם. מהירות הקמתם הוליכה לליקויים שהאטו בהמשך את פיתוחם ואכלוסם, והשליכו על האזור כולו.
התחושה בקרב האחראים הייתה אי שביעות מהאכלוס. ניסיונות להאצתו נתקלו כאמור בקשיים עקב תהליך ההקמה הייחודי, כדוגמת מובלעות קרקע בבעלות ערבית במרכז היישובים שלא הוסדרו, תוכניות מתאר שלא היו קיימות, תעסוקה מוגבלת, ואמצעי ייצור מוגבלים. בנוסף, בעקבות ייחודם החברתי של המצפים, לא מצאו מתיישבים רבים שתואמים את המסגרות. זאת אל מול אי רצון של המתיישבים הראשונים לקלוט חברים חדשים כדי לשמור על המסגרת הייחודית.
חלק גדול מהמצפים הוקמו בקרבה או בתוך שמורות ואזורי יער. עובדה שמקשה הן על התפתחות המצפים, והן על שמירת שמורות הטבע.
חלק מהמצפים מוקמו באזורים בעלי טופוגרפיה קשה, רק בגלל העובדה ששם נמצאו אדמות המדינה. עובדה שמקשה על הפיתוח מסיבות שונות החל מנזק אקולוגי ועד לעלויות גבוהות. מצד שני אתרים אלו מאופיינים בנוף ייחודי שטרם מיצה את פוטנציאל התיירות שלו.
התכנון והיישוב המהיר הביא לכך שבעתיד יהיה מחסור בשטחי קרקע למטרות שונות, מעבר לעתודות קרקע להתיישבות, אלא גם לריכוז אשפה, ביוב וכדומה. אלא אם יפגעו בשטחים הירוקים אשר מהווים יתרון ייחודי של הגליל על פני אזורים אחרים. ניתן לומר שפריסת היישובים הייתה רחבה מדי ביחס לרזרבות הקרקע בגליל, וניתן היה לשמור על הקרקע בדרכים אחרות, כגון מרעה או התיישבות ארעית של הנח"ל.

ניתוח של יתרונות וחסרונות המצפים במיקומם הראה כי גם אם הייתה כמות המצפים קטנה בשליש, התוצאות היו דומות. מצפים "מיותרים" הם אלו שתרומתם לשמירה על הקרקע אפסית, או כאלו השוכנים ליד נקודת ישוב קיימת. בנוסף לאלו, ישנן נקודות שהאחיזה בהן הייתה מושגת ביתר קלות על ידי שימושי קרקע אחרים, כדוגמת תיירות.

"ניתן לומר כי הצורך הפוליטי להקים מספר גדול של יישובים, ומהר, יצר חלק ממשגים אלו" (סופר ופינקל 1988 עמ' 76).

במידה מסוימת נעשתה חזרה על משגי הקמת ערי הפיתוח, שלחצי זמן הביאו לפריסה נרחבת שלהן, תוך אפשרויות פיתוח מוגבלות ותחרות מרחבית עם יישובים קיימים.

חלוקת המצפים

המצפים חולקו בין תנועות ההתיישבות על פי מפתח פוליטי וחלוקה זאת הביאה לתלונות קיפוח מצד בני מושבים בגליל. משלא נענו דרישותיהם, פלשו גרעינים של בני מושבים לשני מצפים, צבעון וטל אל. לבסוף הובטח לבני המושבים שלושה מצפים והם פינו את המצפים אליהם פלשו. בעקבות זאת, דאגו בתנועות הקיבוציות לשלוח כוחות חלוץ לאייש מצפים שלהם בהקמה, כדי למנוע פלישות נוספות.^[1]

רשימת המצפים

ראו גם

לקריאה נוספת

ארנון סופר ורחל פינקל (1998). "המצפים בגליל – לקחים ראשונים" מתוך "סוגיות בפיתוח אזורי", עמ' 63-88, המרכז לפיתוח כפרי ועירוני, ירושלים.

קישורים חיצוניים

מאיר הראובני, "יש פוטנציאל מספיק של כוח אדם ליישוב הגליל", מעריב, 26 בנובמבר 1980
ארז צפדיה, ייהוד הנגב, באתר ynet, 18 בספטמבר 2003

הערות שוליים

^ בני קיבוצים תפסו מצפים בגליל למנוע פלישת בני מושבים, דבר, 5 במרץ 1980

[1] בני קיבוצים תפסו מצפים בגליל למנוע פלישת בני מושבים, דבר, 5 במרץ 1980

[1]