תוכנית המונומנטים, יצירות האמנות והארכיונים
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| תקופת הפעילות |
1943–1946 (כ־3 שנים)  |
|---|---|
  | |
יחידת מונומנטים, אמנויות יפות וארכיונים, (באנגלית Monuments, Fine Arts, and Archives Section Unit או בקיצור MFAA) הייתה תוכנית שהוקמה על ידי בעלות הברית בשנת 1943 במטרה להגן על נכסי תרבות באזורי מלחמה במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה. הקבוצה, שמנתה כ-400 אנשי שירות ואזרחים, פעלה בשיתוף כוחות הצבא כדי להגן על נכסים היסטוריים ותרבותיים מפני נזקי מלחמה, וכשהמלחמה הסתיימה, למצוא ולהחזיר יצירות אמנות ופריטים אחרים בעלי חשיבות תרבותית שהנאצים בזזו. סניפים של היחידה שולבו במחלקות לעניינים אזרחיים והממשל צבאי של צבאות בעלות הברית.
רבים מהגברים והנשים של היחידה, שנודעו בשם "אנשי המונומנטים" (Monuments Men), המשיכו לקריירה פורייה. בעיקר היסטוריונים של אמנות ואנשי מוזיאון. לרבים מחברי הקבוצה האמריקאים היו תפקידים מכוננים בצמיחת מוסדות התרבות הבולטים ביותר של ארצות הברית, כולל הגלריה הלאומית לאמנות, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר והבלט של העיר ניו יורק. חברים ממדינות אחרות של בעלות הברית, כמו בריטניה וצרפת, השתלבו לאחר המלחמה בהצלחה במוזיאונים ובמוסדות אחרים ברחבי העולם. חלקם מופיעים בסרט "ציידי האוצרות" מ-2014.
הקמת היחידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד לפני כניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה, אנשי מקצוע וארגוני אמנות החלו לפעול לזיהוי והגנה על יצירות אמנות ומונומנטים אירופיים מפני פגיעה וביזה נאצית. הם חיפשו אחר ארגון לאומי בעל זיקה לצבא שיוכל לקדם מטרות אלו. פרנסיס הנרי טיילור, מנהל מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, העביר את דאגותיהם לוושינגטון הבירה. מאמצים אלו הובילו בסופו של דבר להקמת "הוועדה האמריקנית להגנה והצלה של אנדרטאות אמנותיות והיסטוריות באזורי מלחמה" ב-23 ביוני 1943, על ידי נשיא ארצות הברית פרנקלין ד' רוזוולט.
מה שהחל כקבוצה קטנה של מומחי אמנות, התפתח ליחידה של 345 גברים ונשים מ-13 מדינות, שנקראה "יחידת המונומנטים, האמנויות והארכיונים". במהלך שנת 1945 הם חיפשו אחר יותר מ-1,000 אתרי מסתור, שבהם הוחבאו כ-5 מיליון יצירות אמנות ופריטי תרבות שנגנבו מיהודים אמידים, מוזיאונים, אוניברסיטאות ומוסדות דת. במשך שש שנים לאחר כניעת הנאצים, קבוצה מצומצמת יותר של כ-60 אנשי "יחידת המונומנטים" המשיכה לסרוק את אירופה כבלשי אמנות.[1]
ועדת רוברטס, על שם יו"ר בית המשפט העליון, שופט בית המשפט העליון אוון ג'יי רוברטס, מינתה את היחידה לקדם שימור נכסי תרבות באזורי מלחמה, לרבות אזורי הקרבות באירופה, הים התיכון והמזרח הרחוק, בתנאי שמשימה זו לא תפריע לפעולות צבאיות. הוועדה, שבסיסה בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון הבירה, הכינה רשימות של אוצרות תרבות אירופיים אותן העבירה ליחידות הצבא, בתקווה שאוצרות אלה יהיו מוגנים ככל הניתן.
דווייט ד' אייזנהאואר,המפקד העליון של כוחות הברית באירופה, אסר על ביזה, הרס ופגיעה במבנים בעלי חשיבות תרבותית. הוא הנחה את כוחותיו לסייע ליחידת מונומנטים, אמנויות יפות וארכיונים ככל האפשר. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שצבא ניסה להילחם ובמקביל לצמצם את הנזק למונומנטים תרבותיים ולרכוש.
פעולות מלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך התקדמות כוחות בעלות הברית באירופה ושחרור שטחים שנכבשו על ידי הנאצים, אנשי המונומנטים נכחו במספרים מצומצמים מאוד בקווי החזית. קצינים אלו, שפעלו ללא ספרי עזר, משאבים מספקים או פיקוח הדוק, ובהעדר תקדים מקצועי, נאלצו להסתמך על הכשרתם המוזיאונית ועל תושייה אישית כדי לבצע את משימותיהם. הם פעלו בשטח תחת ענף המבצעים של חיל המשלוח של המטה העליון באירופה (SHAEF), בפיקודו של אייזנהאואר, והיו מעורבים באופן פעיל בהכנות לקרב תוך סיכון אישי רב. במסגרת ההכנות לכיבוש פירנצה, ששימשה את הנאצים כמרכז אספקה בשל מיקומה המרכזי באיטליה, הם סיפקו לכוחות בעלות הברית על תצלומי אוויר, בהן סומנו מבנים בעלים חשיבות תרבותית. מידע זה סייע לטייסים להימנע מפגיעה באתרים אלו במהלך ההפצצות.
כאשר התגלה נזק למבנים, אנשי היחידה העריכו את הנזקים ואת היקף עבודות השיקום שיידרשו. לאחד הקצינים, דין קלר, היה תפקיד בולט בהצלת הCampo Santo, מבנה היסטורי בקצה הצפוני של כיכר הקתדרלה בפיזה, איטליה. המבנה ניזוק קשות לאחר שפגז מרגמה הצית שריפה שהתיכה את גג העופרת, והעופרת המותכת כיסתה חלקים מפרסקו מהמאה ה-14 שעיטר את קירות המבנה. קלר הוביל צוות של חיילים ומשחזרים איטלקים ואמריקאים בשחזור ציורי הקיר ובבניית גג זמני כדי להגן על המבנה מפני נזקים נוספים. שחזור הפרסקו נמשך עד היום.
אנשי המונומנטים הצילו והגנו על אינספור מונומנטים, כנסיות ויצירות אמנות, תוך שהם מפגינים מסירות רבה לעבודתם. לעיתים קרובות, מסירותם הביאה אותם לפעול מעבר לקווי החזית, תוך סיכון חייהם. אנשי היחידה היו הראשונים להיכנס לעיירות וערים משוחררות, לעיתים עוד לפני חיילי הרגלים. הם פעלו במהירות להערכת הנזקים שנגרמו לנכסי התרבות ולביצוע תיקונים זמניים, ולאחר מכן, הם המשיכו להתקדם עם צבאות בעלות הברית.
שני קצינים של יחידת המונומנטים נהרגו באירופה, שניהם בסמוך לקווי החזית של התקדמות בעלות הברית לגרמניה. קפטן וולטר הוכטהאוזן, מלומד ואדריכל אמריקאי, שצורף לארמיה ה-9 של ארה"ב, נפל באש מנשק קל באפריל 1945 צפונית לאסן וממזרח לאאכן, גרמניה.[2] רב סרן רונלד אדמונד בלפור, מלומד בריטי, שצורף לארמיה הראשונה של קנדה, נהרג מהתפוצצות פגז במרץ 1945 בעת שפעל מעבר לקו החזית של בעלות הברית בקליבס, גרמניה.[2]
מאגרי אמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המלחמה, כוחות אמריקאים ובני ברית באירופה איתרו מאגרי אמנות רבים שהוסתרו במקומות שונים. היצירות במאגרים אלו היו אמנות שנבזזה על ידי הנאצים וכן יצירות שהועברו באופן חוקי ממוזיאונים, כנסיות, מבני ציבור ומוסדות אחרים במטרה להגן עליהם מפני נזקי המלחמה. אנשי המונומנטים פיקחו על אבטחתם, רישומם, ופינויים של הפריטים ממאגרים אלו.
באיטליה, העבירו פקידי מוזיאונים יצירות אמנות רבות למקומות מסתור כפריים כמו הווילה הטוסקנית של מונטגופוני, שבה אוכסנו כמה מאוספי היצירות מפירנצה.[3] כאשר כוחות בעלות הברית התקדמו דרך איטליה, הצבא הגרמני נסוג צפונה, והחרים ציורים ופסלים ממאגרים אלה.[4] כשהכוחות הגרמניים התקרבו לגבול האוסטרי, הם נאלצו לאחסן את רוב השלל שבזזו במקומות מסתור שונים, כגון טירה בסנד בטאופרס ובתא כלא בסן לאונרדו.
בסוף מרץ 1945, עם התקדמות כוחות בעלות הברית לתוך גרמניה, החל להתגלות היקף עצום של יצירות אמנות ופריטי תרבות שנבזזו על ידי הנאצים ברחבי אירופה. גילויים אלה הובילו למה שכונה "ציד האוצרות הגדול בהיסטוריה". בגרמניה לבדה מצאו כוחות ארה"ב כ-1,500 מאגרים של חפצי אמנות ותרבות שנבזזו ממוסדות ויחידים ברחבי אירופה, כמו גם אוספי מוזיאונים גרמניים ואוסטריים שפונו לצורך הגנה. גם כוחות הצבא הסובייטי גילו מאגרים משמעותיים, ביניהם אוצרות ממוזיאון התחבורה של דרזדן. חלק ניכר מהמידע על מיקומי המאגרים הגיע במסגרת מבצע זריחה, משא ומתן סודי בין גנרל האס אס, קרל וולף לבין המשרד לשירותים האסטרטגיים. מידע זה הוביל לאיתור יצירות חשובות כגון כלל היצירות מגלריית אופיצי ופאלאצו פיטי בפירנצה, וכן ציורים של טיציאן ובוטיצ'לי.[5][4]
חלק מהמאגרים שהתגלו על ידי אנשי אנדרטאות בגרמניה, אוסטריה ואיטליה היו:
- אוסף הרמן גרינג בברכטסגאדן, גרמניה: הדיוויזיה המוטסת ה-101, הידועה בשם "הנשרים הזועקים", מצאה יותר מ-1,000 ציורים ופסלים שהוחרמו על ידי הרמן גרינג ועושי דברו. האוסף הועבר מאחוזתו הכפרית, קארינהול, לברכטסגאדן באפריל 1945.
- ברנטרודה, גרמניה: אמריקאים מצאו ארבעה ארונות קבורה המכילים את שרידי מנהיגיה הגדולים של גרמניה, כולל אלה של פרידריך הגדול (פרידריך השני מפרוסיה) ופילדמרשל פאול פון הינדנבורג. כמו כן נמצאו במכרה 271 ציורים, כולל דיוקנאות חצר מארמון סנסוצ'י הפרוסי בפוטסדאם, גרמניה, שהוסתרו מאחורי דלת נעולה וקיר לבנים בעובי של כמעט מטר וחצי. האתר שימש במקור כמתחם תחמושת ואספקה צבאית, שאויש על ידי מאות עובדי כפייה סלבים.
- מרקרס (אנ'), גרמניה: מכרה קייזרוד במרקרס התגלה על ידי הארמייה ה-3 של ארה"ב בפיקודו של גנרל ג'ורג' ס. פאטון באפריל 1945. זהב רייכסבנק, יחד עם 400 ציורים ממוזיאונים בברלין וארגזים רבים של פריטים יקרי ערך. התגליות כללו גם זהב וחפצים אישיים של קורבנות מחנות הריכוז וההשמדה הנאצים.
- טירת נוישוונשטיין, גרמניה: כאן התגלו יותר מ-6,000 פריטים שנגנבו במבצע רוזנברג, כוח המשימה של אלפרד רוזנברג שטיפל בביזת יהודים, מאספנים פרטיים בצרפת, כולל רהיטים, תכשיטים (ראה זהב נאצי), ציורים וחפצים אחרים. איש המונומנטים קפטן ג'יימס רורימר פיקח על פינוי המאגר.
- אלטאוסזה, אוסטריה: קומפלקס נרחב זה של מכרות מלח שימש מאגר ענק לאמנות שנגנבה על ידי הנאצים, אך הוא הכיל גם יצירות מאוספים אוסטריים. מאגר זה כלל יותר מ-6,500 ציורים. התכולה כללה: אוצרות בבעלות בלגית כמו המדונה מברוז' של מיכלאנג'לו שנגנבה מכנסיית גבירתנו בברוז', ויצירת מזבח גנט של יאן ואן אייק שנגנבה מקתדרלת סנט באבו בגנט ; הציורים "האסטרונום" ואמנות הציור של יאן ורמיר, שהיו אמורים להיות מוצגים חשובים במוזיאון הפיהרר של היטלר בלינץ, אוסטריה; וציורים ממוזיאון קאפודימונטה בנאפולי, איטליה, שנגנבו על ידי דיוויזיית הפאנצר המוצנחת הראשונה במונטה קאסינו באיטליה.
- סן לאונרדו, איטליה: בתא הכלא בעיר הרחוקה הזו בצפון איטליה, גילו פקידי בעלות הברית ציורים מהאופיצי, שנפרקו בחיפזון על ידי חיילים גרמנים נסוגים. בין יצירות המופת היו ציורים של סנדרו בוטיצ'לי, פיליפו ליפי וג'ובאני בליני .
החזרה לבעלים המקוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנוסף לפעולותיהם לשימור וקטלוג אוצרות תרבות שנבזזו, חברי היחידה פעלו באופן להשבתם לבעליהם החוקיים.
נקודות איסוף מרכזיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, החלו להקים מחסני איסוף מרכזיים במטרה לאסוף ולשמר יצירות אמנות ורכוש תרבותי שנמצאו במאגרים שונים ברחבי גרמניה. בתחילת מאי 1945, סא"ל ג'פרי ווב, ראש יחידת המונומנטים הבריטית במטהו של הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, הציע להקים במהירות מבנים מתאימים בגרמניה כדי לקלוט משלוחים גדולים של יצירות אמנות ורכוש תרבותי אחר שהתגלה במאגרים הרבים. אייזנהאואר הורה לפקודיו להתחיל מיד בהכנת מבנים כאלה, והורה שחפצי אמנות יטופלו רק על ידי אנשי המונומנטים.
נקודת האיסוף המרכזית הראשונה במרבורג, נפתחה בעקבות הכניעה ללא תנאי של גרמניה. זמן קצר אחר כך הקימו כוחות ארה"ב שתי נקודות איסוף מרכזיות נוספות באזור הכיבוש האמריקאי: נקודת האיסוף המרכזית של מינכן וזו של ויסבאדן. נקודות איסוף משניות הוקמו גם בעיירות גרמניות שונות, כולל: באד ווילדונגן, במברג, ברמן, גוסלר, היילברון, נירנברג, אוברמרגאו, וורנבך ווירצבורג.[6] אחת הנקודות המרכזיות של נקודות איסוף משניות אלו הייתה מחסן הארכיון של אופנבך, שבו קלטו פקידים ותיעדו מיליוני ספרים שנבזזו על ידי הנאצים, ארכיונים, כתבי יד, חפצים יהודיים כגון ספרי תורה ורכוש שהוחרם מלשכות הבונים החופשיים.
בקיץ 1945 הפך קפטן וולטר פארמר למנהל הראשון של נקודת האיסוף של ויסבאדן. כאשר הממונים עליו הורו לו לשלוח לארה"ב 202 ציורים בבעלות גרמנית, שהיו בסמכותו, פארמר ו-35 אחרים שהיו אחראים על נקודת האיסוף של ויסבאדן התאספו וניסחו את מה שנודע ב-7 בנובמבר 1945 כהצהרת ויסבאדן. ההצהרה עסקה בחשיבות שימור מורשתן התרבותית של אומות, גם לאחר מלחמה, ובהתנגדות ללקיחת נכסים תרבותיים כ"שלל מלחמה".[7][8]
כאשר חפץ כלשהו הגיע לנקודת איסוף מרכזית, הוא תועד, צולם, נחקר, ובהתאם לצורך עבר תהליך שימור, כדי שניתן יהיה להחזירו לארץ מוצאו בהקדם האפשרי. חלק מהחפצים ניתן היה לזהות בקלות ולהחזירם במהירות, כגון מזבח של Veit Stoss מבזיליקת סנט מריה בקרקוב, שהתגלה בטירת נירנברג. חפצים אחרים, כמו ציורים לא מסומנים או אוספי ספרייה, היו הרבה יותר קשים לזיהוי.
כיבוש יפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1945 כאשר התקרבה המלחמה עם יפן לסיומה, אנשי המונומנטים ג'ורג' סטאוט ורב-סרן לורנס סיקמן המליצו להקים שם חטיבת מונומנטים, אמנויות יפות וארכיונים. בהמשך הוקמה בטוקיו אגף יחידה כזוו, וסטאוט ניהל אותה בערך מאוגוסט 1945 עד אמצע 1946.[9]
אנשי המונומנטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קציני המונומנטים, ששירתו במהלך מלחמת העולם השנייה במאמץ להגן על נכסי תרבות, מילאו תפקיד משמעותי גם לאחר המלחמה. רבים מקציני המונומנטים השתלבו במוסדות תרבות מובילים, ומוזיאונים גדולים רבים העסיקו קצין מונומנטים אחד או יותר לפני המלחמה או אחריה, כולל הגלריה הלאומית לאמנות, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, המוזיאון לאמנות מודרנית, מוזיאון טולדו לאמנות ומוזיאון נלסון-אטקינס לאמנות. רבים מהם הפכו לפרופסורים באוניברסיטאות מוערכות כגון הרווארד, ייל, פרינסטון, אוניברסיטת ניו יורק, וויליאמס קולג' ואוניברסיטת קולומביה. מהם שהפכו למייסדים, נשיאים וחברים במוסדות תרבות כמו בלט העיר ניו יורק, האגודה האמריקאית למנהלי מוזיאונים, הקרן הלאומית לאמנויות, וכן אמנים, אדריכלים, מוזיקאים וארכיונאים.
מספר דיוקנאות של אנשי ונשות מונומנטים בריטיים נמצאים באוסף הקבוע של הגלריה הלאומית לפורטרטים, לונדון.
סרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכנית המונומנטים, האמנויות והארכיונים היא הנושא של הסרט ציידי האוצרות משנת 2014. הסרט, בכיכובם של ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, ז'אן דוז'רדן, קייט בלאנשט וג'ון גודמן, מבוסס על ספרו הלא בדיוני של רוברט מ' אדסל משנת 2007 "אנשי המונומנטים: גיבורי בעלות הברית, גנבים נאציים וציד האוצרות הגדול ביותר בהיסטוריה.[12]
ראה גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Strochlic, Nina (8 בפברואר 2014). "Where the Nazis Hid Their Art: The Castle Behind 'Monuments Men'". The Daily Beast. ארכיון מ-3 ביוני 2023. נבדק ב-24 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Edsel, Robert M. (2009). The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves, and the Greatest Treasure Hunt in History. New York: Center Street. pp. 284-6.
- ^ "When Montegufoni Sheltered Uffizi Masterpieces During The War". www.posarellivillas.com. 20 בינואר 2017. ארכיון מ-11 בספטמבר 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Brey, Ilaria Dagnini (בינואר 2014). "How the Monuments Men Saved Italy's Treasures". Smithsonian (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-8 ביולי 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Toland, John (2014-11-26). The Last 100 Days: The Tumultuous and Controversial Story of the Final Days of World War II in Europe (באנגלית). Random House Publishing Group. ISBN 9780804180948.
- ^ Rasch, Marco (2021). Das Marburger Staatsarchiv als Central Collecting Point. Mit Beiträgen von Tanja Bernsau, Susanne Dörler, Sonja Feßel, Iris Lauterbach und Katrin Marx-Jaskulski. Begleitband zur gleichnamigen Ausstellung im Hessischen Staatsarchiv, Marburg, Schriften des Hessischen Staatsarchivs 39, pp. 53-56. מסת"ב 978-3-88964-224-0
- ^ Farmer, Walter I. (2000). The Safekeepers: A Memoir of the Arts at the End of World War II. Berlin and New York: Walter de Gruyter. ISBN 978-3-11-016897-6.
- ^ Howe Jr., Thomas C. (1946). Salt mines and castles: The discovery and restitution of looted European art. Indiana: Bobbs-Merrill Co.
- ^ Ueno, Rihoko (29 באוקטובר 2012). "Monuments Men in Japan: Discoveries in the George Leslie Stout papers". Archives of American Art. Smithsonian Institution. אורכב מ-המקור ב-9 בנובמבר 2012. נבדק ב-20 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Weber, Bruce (11 ביולי 2008). "Sherman Lee, Who Led Cleveland Museum, Dies at 90". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Kappes, John (9 ביולי 2008). "Sherman Lee, who led the Cleveland Museum of Art to global renown, dead at 90". The Plain Dealer. Cleveland.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Shaw, Lucas (24 באוקטובר 2012). "Sony to Split George Clooney Drama 'Monuments Men' With Fox". TheWrap. אורכב מ-המקור ב-27 באוקטובר 2012. נבדק ב-24 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה)