תוכנית אימוני האוויר של חבר העמים הבריטי

מסדר של מדריכים, חניכים ומטוסים בבית ספר לטיסה ברודזיה הדרומית, 1943

תוכנית אימוני האוויר של חבר העמים הבריטי (באנגלית: British Commonwealth Air Training Plan) ובשמה האחר תוכנית אימוני האוויר האימפריאלית (Empire Air Training Schem) הייתה תוכנית אימונים משותפת ורחבת היקף לאנשי צוות אוויר, שהופעלה באחדות ממדינות חבר העמים הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. במסגרתה הוכשרו בשנים 1940–1945 כ-158 אלף טייסים ואנשי מקצועות צוות אוויר אחרים. הם הוצבו לשירות בחיל האוויר המלכותי הבריטי ובחילות האוויר של קנדה, אוסטרליה וניו זילנד.

ייסוד התוכנית

המערכה בפולין בראשית מלחמת העולם השנייה הביאה את ממשלת בריטניה להכרה כי יהיה עליה לייסד כוח אווירי משמעותי על מנת לשרוד במאבק מול גרמניה הנאצית. על פי הערכתה שיעור האבידות בין צוותי האוויר צפוי להיות גבוה ולפיכך יהיה נחוץ להכשיר מדי שנה 20 אלף טייסים ו-30 אלף אנשי צוות אוויר במקצועות אחרים על מנת לעמוד בצרכי המלחמה.

במהרה הוברר שלא ניתן יהיה לערוך בבריטניה את הכשרתם של כל אנשי צוות האוויר הדרושים. שטח המדינה היה קטן והמרחב האווירי שלה מצומצם מכדי שניתן יהיה להקים ולהפעיל בה שדות תעופה ובסיסי אימונים במספר מספיק מבלי להפריע לפעילות האווירית המבצעית (ולפחות מבלי לגרום לפגיעה קשה בענף החקלאות עקב תפיסת שטחי גידול). בנוסף היה צפוי שפעילות האויב תגרום לשיבוש קשה בפעילות האימונים של אנשי צוותות האוויר. לפיכך הועלה הרעיון ליזום תוכנית לאימון חלק מאנשי צוות האוויר הדרושים במדינות הדומיניונים.

מגעים בין ממשלת בריטניה לבין ממשלות קנדה, אוסטרליה וניו זילנד הובילו לשיחות בין משלחות מטעמן, שנערכו בקנדה בחודשי המלחמה הראשונים. הן הבשילו ב-17 בדצמבר 1939 לכלל חתימת הסכם על אימוני אוויר, שזכה לכינוי "הסכם ריוורדייל" (על שם הנציג הבריטי הראשי לשיחות, הלורד ריוורדייל).

עיקרי ההסכם שהושג היו אלה:

• להכשיר 55% מאנשי צוותות האוויר הדרושים לחילות האוויר של האימפריה הבריטית מחוץ לבריטניה. קנדה נועדה לשמש כבסיס האימונים הראשי, שכן לרשותה עמדו משאבי קרקע נרחבים להקמת בסיסי אימונים, מרחבים אוויריים גדולים, תנאי מזג אוויר מתאימים ופוטנציאל ייצור תעשייתי מספיק לצורכי האימונים.
• להכשיר 50 אלף אנשי צוות אוויר מדי שנה – כ-22 אלף מבריטניה, כ-13 אלף מקנדה, כ-11 אלף מאוסטרליה וכ-3,000 מניו זילנד.
• להקים במדינות הדומיניונים עשרות בתי ספר למקצועות הטיסה השונים (לטייסים, מהנדסי טיסה, נווטים, מטילני פצצות, מקלענים ואלחוטאים), לרבות בתי ספר בסיסיים ומתקדמים לטיסה.
• לערוך לחלק מן המתגייסים אימוני טיסה בסיסיים בארצות המוצא שלהם, שלאחריהם הם ייצאו לקנדה לקבלת אימון טיסה מתקדם.
• להציב את אנשי צוות האוויר מהדומיניונים שיסיימו את הכשרתם ויוקצו לחיל האוויר המלכותי לטייסות שיזוהו עם חילות האוויר של ארצות מולדתם ויהיו כפופות לחיל האוויר המלכותי (אלו זכו לכינוי "טייסות סעיף 15" ע"ש הסעיף הרלוונטי בהסכם). בפועל ובניגוד להסכם הוצבו אנשי צוות משלוש מדינות הדומיניונים כמעט בכל הטייסות הבריטיות בחיל האוויר המלכותי.
• נקבע כי בריטניה והדומיניונים יישאו בהוצאות ההכשרה לפי מפתח חלוקה מוסכם.

הפעלת התוכנית

שלט זיכרון באתר אחד מבתי הספר לטיסה בקנדה

הפעלת התוכנית השאפתנית הצריכה מאמץ ארגוני גדול, ובמיוחד בחילות האוויר של מדינות הדומיניונים, אשר היו קטני ממדים בעת שפרצה המלחמה. כך, באותה עת הכשירה אוסטרליה רק כ-50 טייסים צבאיים מדי שנה. נדרשה הגדלה רבתי של מספר המשרתים בהם – במיוחד בסגל המדריכים והתחזוקה - כמו גם הרחבה מקבילה של מתקני האימונים וצי מטוסי האימונים שעמדו לרשותם. לצורך ייצור המטוסים, דלק המטוסים והחלפים הדרושים נדרשה הרחבה מתאימה של הייצור התעשייתי באותן מדינות. בעניין זה סייעה קרבתה הגאוגרפית של קנדה לארצות הברית.

לאחר תקופת התארגנות בת מספר חודשים החלו המתגייסים הראשונים באימוני הטיסה שלהם במסגרת התוכנית בחודש אפריל 1940. האימונים נערכו בקנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ורודזיה הדרומית וכן בדרום אפריקה (על פי תוכנית מקבילה (ראו להלן)).

רבים מבוגרי התוכנית הוצבו לחילות האוויר של הדומיניונים. לכן הגיעו מקנדה לבריטניה אנשי צוות האוויר הראשונים שסיימו את הכשרתם בתוכנית בחודש נובמבר 1940.

בראשית ימי התוכנית אכן עברו מרבית המגויסים משלוש ארצות הדומיניונים את אימוניהם המתקדמים בקנדה, אך לאחר זמן סיימו יותר ויותר מהם אימונים אלו גם באוסטרליה.

פרוץ המלחמה עם יפן באוקיינוס השקט הביאה לשינויים בהפעלת התוכנית. אוסטרליה וניו זילנד נדרשו להפעלת כוחות אוויר רבים יותר בזירת זו. לכן נדרשה הצבתם של מגויסים רבים יותר משלהן שסיימו את אימוניהם בטייסות של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וחיל האוויר המלכותי הניו זילנדי, שפעלו באותה זירה.

באימונים במסגרת התוכנית השתתפו בנוסף ליוצאי ארבע המדינות השותפות בה גם אלפי מגויסים ממדינות אחרות של בעלות הברית. הם הגיעו מצרפת, פולין, צ'כוסלובקיה, דנמרק, הולנד, בלגיה, נורווגיה, יוון וארצות הברית. כן השתתפו בה מתנדבים מפינלנד, ארגנטינה, ציילון ופיג'י. גם מועמדים ארץ ישראלים השתתפו בקורסי טיס במסגרת התוכנית, וביניהם עזר ויצמן ודן טולקובסקי.

ב-1944 החל זרם אנשי התגבורת שהוכשרו במסגרת התוכנית והוצבו לזירה האירופית לעלות על הצרכים שם. בשל כך החלו הממשלות המעורבות בהקטנת ממדי התוכנית. ההשתתפות האוסטרלית בתוכנית הסתיימה למעשה באוקטובר 1944 (אם כי היא הופסקה רשמית רק בסוף מרץ 1945).

עלות התוכנית בפועל הייתה גדולה בהרבה מכפי שנחזה תחילה והגיעה ל-2.2 מיליארד דולר.

תרומת קנדה לתוכנית הייתה הגדולה ביותר: מכלל עלות התוכנית נשאה קנדה בסכום של 1.6 מיליארד דולר. בה בלבד הוקמו 107 בתי ספר למקצועות צוות אוויר ו-184 יחידות סיוע אחרות, שנפרסו ב-231 אתרים ברחבי המדינה. הוקמו בה לצורכי התוכנית 8,300 מבנים, מהם 700 מוסכי מטוסים, והונחו 4,000 קילומטרים של קווי כוח חשמלי. קנדה גם העסיקה 104 אלף איש בבסיסי האימונים שהוקמו בתחומיה. התוכנית סיפקה דחיפה משמעותית לכלכלת הפרובינציות של קנדה, שסבלו מהשפל הכלכלי של שנות השלושים. קנדה זכתה מפי נשיא ארצות הברית רוזוולט לכינוי "שדה התעופה של החירות" (על משקל כינויו לארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיה").

ככלל היוותה השתתפות קנדה בתוכנית חלק ניכר מתרומתה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית במלחמה כולה, והיא הפחיתה מהלחץ עליה לשגר חיל משלוח קרקעי גדול יותר לאירופה – פעולה שהייתה שנויה במחלוקת בקרב הקנדים הצרפתים.

מאפריל 1940 ועד לסיום המלחמה הוכשרו בבסיסים בקנדה בסך הכל 131,533 אנשי צוות אוויר, שמהם כ-73 אלף היו קנדים, כ-9,600 אוסטרלים וכ-7,000 ניו זילנדים.

השותפה השנייה במעלה בתוכנית הייתה אוסטרליה. עד תום המלחמה החלו את אימוני האוויר בה 37,500 איש ומהם סיימו את האימונים באוסטרליה עצמה כ-27,000.

תוכנית אימוני הטיסה המשותפת

אנדרטה לאנשי חיל האוויר המלכותי שנפלו בדרום אפריקה במהלך אימוני הטיסה

תוכנית זו (Joint Air Training Scheme) הייתה תוכנית מקבילה לתוכנית אימוני האוויר הגדולה יותר. היא נערכה בדרום אפריקה. במסגרתה פעלו בה 38 בתי ספר למקצועות צוותי האוויר וצוותי הקרקע. בריטניה סיפקה לדרום אפריקה את המטוסים והציוד הדרושים להפעלתם. בסך הכל הוכשרו במסגרת תוכנית זו 33,347 אנשי צוות אוויר, שמהם שירתו בחיל האוויר הדרום אפריקאי 12,221.

לאחר המלחמה

ההשתתפות בתוכנית הותירה בקנדה לאחר המלחמה מגזר חזק של עסקי תעופה. היא גם העניקה לה תוספת גדולה של שדות תעופה, שרבים מהם ממשיכים להיות פעילים עד היום (שדות תעופה שכאלו נותרו גם באוסטרליה). כמו כן, התוכנית היוותה ככל הנראה את אחד המקורות למספר תוכניות הכשרה של אנשי צוות אוויר שנערכו בקנדה לאחר מלחמת העולם השנייה בשיתוף עם מדינות חברות ברית נאט"ו, לרבות NATO Air Training Plan, ‏ Military Training Assistance Plan ו-NATO Flying Training in Canada.

הנצחה

מוזיאון תוכנית אימוני האוויר בעיר ברנדון במניטובה מציג את תולדות התוכנית ופריטי ציוד שונים ממנה, לרבות 14 מטוסים.

בשנת 1959 נחנכה באוטווה בירת קנדה אנדרטה לזכר 800 אנשי צוות אוויר של מדינות חבר העמים הבריטי, שחלקם נפלו במהלך שהותם בקנדה לצורך אימוני אוויר במסגרת התוכנית.

אנדרטאות נוספות לנספים במסגרת תוכנית אימוני הטיסה ניצבות במדינות אחרות שהשתתפו בה, דוגמת דרום אפריקה ואוסטרליה. אתרי מספר בסיסי אימונים לשעבר שפעלו במסגרת התוכנית באוסטרליה הוכרזו בה כאתרי מורשת.

לקריאה נוספת

• F.J. Hatch (1983), Aerodrome of Democracy: Canada and British Commonwealth Air Training Plan 1939-1945

קישורים חיצוניים

• אתר מוזיאון תוכנית אימוני האוויר בברנדון, מניטובה
• על התוכנית באתר Veterans Affairs Canad
• על התוכנית באתר Canadian Wings
• על התוכנית באתר חוף ג'ונו
• על התוכנית באתר אנדרטת המלחמה של אוסטרליה
• על התוכנית מתוך ההיסטוריה של חיל האוויר של ניו זילנד, באתר אוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון