תאוריית שימור ההערכה העצמית
תאוריית שימור ההערכה העצמית (באנגלית: Self-evaluation maintenance theory) היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית המתבססת על ההנחה שלאדם יש צורך להגן על ההערכה העצמית או להעלותה. הנחת יסוד של התאוריה היא שיחסינו עם הזולת משפיעים השפעה של ממש על הערכתנו העצמית.[1] טסר הבחין בין המצבים שבהם אנו נהנים מהצלחתו של אדם הקרוב לנו לבין המקרים שבהם הצלחתו פוגעת בנו. התהליך הראשון נקרא השתקפות, ובו ההערכה העצמית עולה בעקבות השתקפות הצלחתו של הזולת על מושג העצמי. בתהליך השני, הצלחתו של אדם אחר תעורר השוואה לא מחמיאה, ובעקבותיה תחול ירידה בהערכה העצמית.[1]
לפי התאוריה מידת הרלוונטיות היא שקובעת אם יתרחש תהליך השתקפות או תהליך ההשוואה. אם הצלחתו של אדם אחר היא בתחום רלוונטי מאוד, התהליך המרכזי יהיה תהליך ההשוואה. אם הביצוע הוא בתחום שאינו רלוונטי, תהליך ההשתקפות יהיה מרכזי יותר, והצלחתו של הזולת תביא להעלאה בהערכה העצמית.[1] לדוגמה, שני חברים שמנסים להתקבל לקבוצת כדורגל, האחד מתקבל והשני נדחה. העוצמה שבה יתרחש כל אחד משני התהליכים מושפעת לפי התאוריה משני משתנים: מידת הקרבה[א] לאחר ואיכות הביצוע של האחר. ככל שהקרבה רבה יותר, כך תגבר השפעתם של שני התהליכים (תהליך ההשתקפות ותהליך ההשוואה).[1]
טסר דן בדרכים שבהן אנו עשויים להתמודד עם פגיעה כזו בהערכה העצמית. לדידו, ניתן לעשות זאת באמצעות שינוי של כל אחד משלושת המשתנים המשפיעים על התהליך: הקרבה לאחר, להשפיע על ביצועי האחר או שלנו, או להגדיר מחדש את הרלוונטיות.[1]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קרבה מתייחס לקרבה פסיכולוגית בין שני אנשים, כך שחברים או בני משפחה קרובים זה לזה יותר מזרים, אנשים שיש להם מאפיינים משותפים רבים קרובים יותר מאנשים בעלי מאפיינים מועטים, וכדומה.
