תאוריית ההתקבלות
תאוריית ההתקבלות היא אסכולה מרכזית בחקר התקשורת, ובהרחבה במדעי החברה שהתפתחה בארצות הברית במהלך שנות ה-70 בהשפעת תאוריות של חקר קהלים. הנחת היסוד של תאוריית ההתקבלות היא שקהלים שונים מפרשים את אותו הטקסט באופן שונה. בין הראשונים שתרמו לפיתוח תאוריה זו היה מדען אמריקאי סטיוארט הול שלצד תאוריה זו פיתח גם מודל הצפנה/פענוח. מחקרים שפורסמו בתקופה זו שונים ממחקרים קודמים בחקר התקשורת, הבוחנים את המסרים המקודדים בטקסט עצמו או ממחקרים מאוחרים יותר הבוחנים את השימושים והסיפוקים הנעשים בטקסט. תאוריית ההתקבלות עשתה מהפכה בפרשנות המודרנית. אחרי פרסום דעותיהם של וולפגנג איזר והנס רוברט יאוס, הפסיקו להתרכז בפרשנות ובביקורת והחלו להתייחס לבדיקת החברה עצמה והדרך בה היא מקבלת ומושפעת מהדברים.
התפתחות תאוריית ההתקבלות ומרכיביה המרכזיים תאוריית ההתקבלות התפתחה מתוך חקר הקהלים שהחל בשנות ה-20 של המאה ה-20[1]. התיאוריה מדגישה שני מרכיבים מרכזיים: תפיסת הצופה או הקורא כמפענח פעיל, וחשיבות ההקשר החברתי-תרבותי בתהליך הפענוח. בניגוד לגישות מוקדמות יותר בתקשורת המונים, תאוריית ההתקבלות רואה בקהל גורם אקטיבי בתהליך התקשורת, המסוגל לפרש ולהבין מסרים באופן עצמאי ומגוון.
התפתחות התיאוריה סימנה מעבר משמעותי מתפיסה של קהל פסיבי לתפיסה של קהל אקטיבי, המשפיע על משמעות המסרים התקשורתיים ומושפע מהם. גישה זו מדגישה כי צרכני התקשורת אינם רק מקבלים מידע, אלא מעבדים אותו באופן פעיל דרך הפריזמה של ניסיונם האישי, ערכיהם ואמונותיהם.[2]
מרכיב מרכזי נוסף בתיאוריה הוא ההכרה בחשיבות ההקשר החברתי-תרבותי בתהליך קבלת המסרים התקשורתיים. לפי גישה זו, הפרשנות שנותן הקהל למסרים תקשורתיים מושפעת במידה רבה מהרקע התרבותי, החברתי והאישי של כל צופה או קורא. כתוצאה מכך, אותו מסר תקשורתי עשוי לקבל פרשנויות שונות ומגוונות בקרב קהלים שונים.
התיאוריה התפתחה כתגובה לגישות דטרמיניסטיות יותר בחקר התקשורת, והיא משקפת תפיסה מורכבת יותר של יחסי הגומלין בין יוצרי התוכן, המסרים עצמם, והקהל המקבל אותם. גישה זו הובילה למחקרים רבים בתחום לימודי התרבות והתקשורת, המתמקדים באופן שבו קהלים שונים מפרשים ומגיבים למסרים תקשורתיים[3]
דוגמאות למחקרי התקבלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדוגמה, במחקר אתנוגרפיה מקובל לבדוק כיצד טקסטים משפיעים על קהלים ומעצבים את אמונתם והתנהגותם. ג׳ון פיסק הדגים במחקרו כיצד נערות משתמשות במדונה כמשאב של השראה למחווה של עצמאות, ביטוי עצמי ומרד אופנה. יש מיקוד השפעות של טקסטים ואופן בו קהלים משתמשים בטקסטים. לדעת החוקרים המצדדים באסכולה, שילוב של מחקר כמותי ואיכותני עם מחקרי התקבלות עדכניים תורם רבות להבנת היחסים בין קהלים לבין טקסטים תרבותיים.
דוגמה בולטת נוספת למחקר התקבלות הוא מחקרה של ג'אניס ראדווי (Radway) במסגרתו חקרה כיצד נשים הקוראות את "הרומן הרומנטי" מפרשות את הסוגה הזו.[4] ראדווי רצתה לבחון האם יש מאפיינים משותפים לקבוצות שקוראות סוגה מסוימת. ראדווי מצאה שהנשים שקראו את הספרים היו עקרות בית, רעיות ואימהות שסדר יומן וחייהן סבב סביב הטיפול בילדים, בבית, ובמשפחה. הנשים השתייכו למעמד הבינוני-גבוה, והתגוררו בפרברים. חלקן לא עבדו בשוק העבודה, ואחרות עבדו במשרה חלקית. נשים אלו קנו את הספרים מאותה חנות והתייעצו עם אותה מוכרת באופן שהפך אותן לקהילה פרשנית הקוראת ומפרשת את הספרים במשותף.
באופן מסורתי האקדמיה תפסה את סוגת ה"רומן הרומנטי כז'אנר ספרותי נחות אינטלקטואלית, המשמר את הפטריארכיה על ידי שימור תפקידי מגדר מסורתיים, שכן ברומן הרומנטי" הנשים מוצגות כדמויות תלותיות, הממתינות לגבר שיבוא ויציל אותן ממצבן. אולם, הנשים איתן שוחחה ראדווי לא תפסו כך את הדמויות, ומצאו בקריאת הספרים מקור להפקת ידע ולהעצמה אישית. כלומר, הקריאה הייתה פעולה ששחררה אותן מתפקידיהן המסורתיים בבית. הקוראות פירשו את הסיפורים בין היתר כמודל למערכות יחסים בין גבר לאישה, שבהן הכל אפשרי והאהבה חייבת להתממש למרות המכשולים בדרך. ראדווי מציינת במחקרה כי הקריאה לעולם אינה מנותקת מההקשר התרבותי ומציאות חייו של הקורא.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Morley, D. (1992). Television audiences and cultural studies. Routledge.
- ^ Morley, D. (1992). Television audiences and cultural studies. Routledge.
- ^ Morley, D. (1992). Television audiences and cultural studies. Routledge.
- ^ Radway, Janice A., 1949-, Reading the romance : women, patriarchy, and popular literature, Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1984
