שעת השמד
שעת השמד הוא כינוי לתקופה שבה אסרו השלטונות על יהודים ללמוד תורה ולקיים את מצוות התורה, מתוך כוונה לגרום לעזיבת עם ישראל את הדת ואת האמונה באלוהי ישראל. ישנם הלכות ודינים מיוחדים שנתקנו לשעת השמד.
במקרים בהם ישנה סכנה לקיים מצוות מחמת שיקולים צדדיים, ישנו חיוב "לעבור ולא להיהרג" מלבד בשלוש עבירות חמורות, שבהן הדין יהרג ואל יעבור[1]. לעומת זאת, בשעת השמד ישנו חיוב להקפיד על כל המצוות אפילו על הקלות שבהן, אף במחיר סיכון החיים, מחשש שמצב זה עלול להתפתח ולהוביל להתבוללות מוחלטת.
ביאור המושג ומקורו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור דיני שעת השמד הוא מדברי התלמוד במסכת סנהדרין, לאחר שאמרו שם שאדם חייב למסור את עצמו למיתה רק כאשר אונסים אותו לעבור על אחת משלוש עבירות חמורות אבל בשאר עבירות יכול לעבור ולא להיהרג, אך כל זה הוא דווקא בזמנים רגילים, ובשעת השמד יש להקפיד גם על דבר קל:
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצווה קלה - אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא.
ערקתא דמסאנא
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבואר בתלמוד שאפילו על דבר קל חייב למסור עצמו למיתה, אף שאינו מצווה וכך פירש רש"י: "ערקתא דמסאנא: שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם".
לדעת ראשונים אחרים הכוונה היא על צבע השרוך, שדרך הגויים היה לשרוך עם שרוך בצבע שחור, ודרכם של היהודים היה בשרוך שצבעו לבן.
נר חנוכה ב'שעת השמד'
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעניין הדלקת נר חנוכה, אף שמעיקר הדין אמרו בתלמוד שיש להדליקו בפתח הבית באופן שכל עוברי האורח יראו את הנרות, אך "בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו"[2]. אף שבשעת השמד, יש למסור את הנפש אפילו על מצווה קלה, יש שכתבו על פי הראשונים[3] שלא אמרו כן אלא במקום שנאנס לעבור בקום ועשה על אחת מהמצוות - כלומר, דרישה מפורשת לעבירה על אחת מהמצוות באופן אקטיבי, אבל במקום שהוא עובר ב'שב ואל תעשה' אינו מחויב למסור נפשו למיתה, אך אם רצה למסור נפשו אף על זה, הרשות בידו.
באחרונים[4] נכתב שדווקא במקום שגזרו לבטל המצווה לגמרי חייב למסור עצמו למיתה, ולכך בנר חנוכה מאחר שניתן להדליק בתוך הבית ולקיים בכל את המצווה, אין לו למסור עצמו למיתה, ולכך תיקנו שידליקנה על שולחנו.
תקופות שונות בהיסטוריה שנחשבו כ'שעת השמד'
[עריכת קוד מקור | עריכה]להלן אירועים מפורסמים לאורך ההיסטוריה:
גזירות אנטיוכוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס
בשנת 167 לפנה"ס גזר אנטיוכוס הרביעי שורה של גזירות כנגד שמירת המצוות. מבחינה הלכתית מכיוון שמטרתו הייתה לגרום לעזיבת התורה, אסור להישמע לגזירות אפילו במחיר מוות, ואכן יהודים רבים נרצחו עקב שמירת המצוות. בשלב מאוחר יותר פרץ מרד החשמונאים במטרה לאפשר את קיום המצוות.
הרומאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – גזירות אדריאנוס
להלן מספר התמודדויות של היהודים מול מצבי אונס מצד השלטון הרומאי: באמצע המאה השנייה לספירה, גזר השלטון הרומאי איסור על לימוד תורה קיום ברית מילה וציווה לחלל את השבת. מבחינה הלכתית זה "שעת השמד" ולכן היה אסור לחלל את השבת גם במחיר מוות. לאור המצב החמור ארגן רבי אלעזר בן שמוע הפגנה לילית מול מרכז השלטון הרומאי במהלכה הכריז "אי שמים! לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה השתננו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות רעות." ההפגנה הועילה הרומאים ביטלו את גזירת השמד וחיי היהודים ניצלו[5].
בתקופת בית המקדש השני גזרו הרומאים איסור על הבאת ביכורים לבית המקדש ועל הבאת עצים למזבח, בכל הכניסות לירושלים הועמדו חיילים רומאים למנוע הכנסת הביכורים והעצים. היהודים עקפו את הגזירה בדרך פשוטה, את פירות הביכורים החביאו בתוך סל ואת העצים שרצו להביא חיברו לסולמות, לשומרים הסבירו שהם זקוקים לסולמות להוריד גוזלים משובך, וכך נכנסו לירושלים בשלום[6].
גזירות תתנ"ו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – גזירות תתנ"ו
בשנת ד' אלפים תתנ"ו (1096) במהלך מסעי הצלב נאלצו קהילות רבות לבחור בין התנצרות למוות. מבחינה הלכתית אסור להתנצר כיון שזה עבודה זרה שהיא אחת מג' העבירות שדינם ייהרג ואל יעבור, ואכן קהילות שלמות נרצחו מכיוון שלא הסכימו להתנצר.
פולמוס נרחב התנהל בין פוסקי אותה תקופה בשאלה האם צריך להמית ילדים כדי למנוע את הטבלתם לנצרות בעל כורחם. הרב יום טוב מינאני (מחבר הפיוט "אמנם כן יצר סוכן" הנאמר בתפילה בליל יום כיפור) שחט 60 ילדים ובסוף גם את עצמו כדי שלא יוטבלו על כורחם לנצרות. בספר חסידים נפסק לאסור לעשות זאת, בספר גם מסופר על רב קהילה ששחט את הילדים כדי למנוע את התנצרותם בכפייה, וכעונש על כך נהרג במיתה משונה.
גירוש ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – גירוש ספרד
בשנת 1492 חתם מלך ספרד על צו המאלץ את יהודי ספרד להתנצר או לגלות. ההלכה אוסרת להתנצר בשל העובדה שמדובר ב"שעת השמד", עבודה זרה שלגביה נאמר "ייהרג ואל יעבור", ובנוסף אין זה אונס גמור מפני שהתאפשר ליהודים לגלות לארץ אחרת ולהישאר ביהדותם. לעומת יהודים רבים (המכונים אנוסים) שהתנצרו בניגוד להלכה, בחרו רוב יהודי ספרד לגלות.
אנוסי משהד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אנוסי משהד
בשנת 1839 נאלצו יהודי משהד לבחור בין התאסלמות למוות. הרמב"ם כותב בספרו איגרת השמד כי התאסלמות פחות חמורה מהתנצרות ואינה נחשבת לעבודה זרה, ובנוסף עקב העובדה שאחר ההתאסלמות אין כפייה מעשית ולכל ברור שהיהודים נשארים נאמנים לדתם, מותר להתאסלם כדי להישאר בחיים. לאור פסיקה זו יהודי משהד התאסלמו והמשיכו לקיים מצוות בסתר.
מחנות הריכוז הנאצים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחנות הריכוז הנאצים לא הייתה כלל מטרה של המרת דת, אלא ראייה של היהודים כגזע ביולוגי ורצון להשמידם בלי קשר לאמונתם. התנאים במחנות היו קשים ביותר, ובין היתר נאלצו לחלל שבת באופן קבוע. למרות זאת יש עדויות רבות על יהודים שקיימו מצוות תוך סכנת מוות[7][8] על אף שמבחינה הלכתית לא היו חייבים לעשות זאת. לעומת זאת נכפה על היודנראט לעיתים קרובות להעביר את יושבי הגטאות למוות[דרוש מקור]; היו שהזהירו מלעשות זאת[דרוש מקור] מאחר שמדובר בעבירה על אחת משלוש עברות החמורות, שפיכות דמים.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב'
- ^ רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שבת מט א.
- ^ ביאור הב"ח אורח חיים תרעא.
- ^ מסכת תענית דף י"ח עמוד א'
- ^ מסכת תענית דף כ"ח עמוד א'
- ^ שו"ת, זכור - אמונה בימי השואה
- ^
יפה אליאך, שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודים במחנות-הריכוז, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
