שערוריית פנמה
שערוריית פנמה הייתה פרשת שחיתות שפרצה בצרפת בשנת 1892 בקשר לכריית תעלת פנמה. נרשם הפסד של קרוב למיליארד פרנק, כשהממשלה לקחה כספי שוחד כדי לשמור על שתיקה לגבי הבעיות הכספיות של חברת תעלת פנמה, במה שנחשב כשערוריית השחיתות הכספית הגדולה ביותר במאה ה-19.
פשיטת הרגל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-4 בפברואר 1889 הורה בית המשפט האזרחי של הסיין (Tribunal Civil de la Seine) על פירוק חברת תעלת פנמה בפריז. העבודות במצר פנמה נעצרו בינתיים, כאשר מפרק החברה שמונה על ידי בית המשפט הצליח לשמור על המבנים הקיימים, הכלים והמכונות, אולם בתוך כמה שנים נגרמו הפסדים גדולים בשל אמצעי הגנה דלים באקלים הלח והחם. ממשלת צרפת דחתה את מועד פירוק החברה שוב ושוב, מאחר שההצעות לקניית החברה על ידי חברות אמריקניות נראו בלתי מספיקות. הניסיון להקים חברה מתווכת לא צלח, מכיוון שלא הושג ההון הדרוש. המפרק מינה ועדת חקירה, שהדו"ח שלה בשנת 1890 המליץ על המשך בניית תעלת המים וחידוש חוזה הזיכיון משנת 1878 עם קולומביה. באותה שנה הוסכם על חוזה חדש בבוגוטה, בתוקף עד שנת 1904.
ממדיה של פשיטת הרגל נתבהרו בשנת 1892. כ-800,000 צרפתים הפסידו את השקעותיהם במניות, איגרות חוב ומניות יסוד של חברת תעלת פנמה בסכום של 1.8 מיליארד פרנק זהב צרפתי בקירוב. מתשע ההנפקות קבלה חברת תעלת פנמה 1.2 מיליארד פרנק, שמתוכם 960 מיליון פרנק הושקעו בפנמה, כאשר סכום גדול שלשלו לכיסם אנשי ממון ופוליטיקאים.
השערורייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1893-1892 מספר רב של שרים (ובהם ראש הממשלה העתידי ז'ורז' קלמנסו) הואשמו על ידי לאומנים צרפתים בלקיחת שוחד בשנת 1888 מנשיא חברת תעלת פנמה פרדיננד דה לספס עבור אישור ההנפקה, שהובילה למשפט שחיתות נגד לספס ובנו שארל. בינתיים, 510 חברי פרלמנט, כולל 6 שרים, הואשמו בקבלת שוחד מחברת תעלת פנמה עבור הסתרת מצבה הפיננסי של החברה מהציבור. על לספס ובנו, חברי ההנהלה והמהנדס גוסטב אייפל, נגזרו בתחילה עונשי מאסר ארוכים, אולם מאוחר יותר הם בוטלו.
במשפט השוחד, השר לשעבר לפיתוח ערים, בטו, קיבל 5 שנות מאסר, מהן ריצה 3 בפועל. הבארון ריינאך, היועץ הפיננסי ממוצא יהודי-גרמני של חברת תעלת פנמה והמוציא לפועל של תשלומי השוחד השונים, התאבד, ואילו נאשמים אחרים נמלטו לאנגליה. ב-7 בדצמבר 1894 לספס מת.
בין הפוליטיקאים שהואשמו במעורבות היו גם לאון בּוּרז'וּאָה (Bourgeois) והיהודי אלפרד ז'וזף נאקה (Naquet). 104 מחוקקים נמצאו מעורבים בשחיתות, וז'אן ז'ורס מונה על ידי הפרלמנט הצרפתי לנהל חקירה בנושא, שהושלמה בשנת 1893. החקירות בפרשת פנמה התחילו שוב בשנת 1897, אבל הנאשמים זוכו.
תוצאות הפרשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חנה ארנדט טענה (בספרה "יסודות הטוטליטריות") שלפרשה הייתה חשיבות עצומה בהתפתחותה של אנטישמיות צרפתית, בגלל מעורבותם של שני יהודים ממוצא גרמני: הבארון ז'אק דה ריינאך (Reinach) וקורנליוס הרץ (Herz). אף שהשניים לא היו בין חברי הפרלמנט מקבלי השוחד או בהנהלת החברה, הם הואשמו בכך שהיו אחראים על חלוקת כספי השוחד: ריינאך בין אנשי האגף הימני של המפלגות הבורגניות, והרץ בין מתנגדי הכמורה הרדיקלים. ריינאך היה יועץ פיננסי סודי של הממשלה וטיפל בקשריה עם חברת תעלת פנמה. הרץ היה איש הקשר של ריינאך באגף הרדיקלים והמידע הפנימי שהיה בידו אפשר לו לסחוט את הבוס שלו, ובסופו של דבר לדחוף אותו להתאבדות.
אלא שלפני מותו מסר ריינאך לעיתון היומי האנטישמי La Libre Parole ("המילה החופשית") של העיתונאי אדואר דרימון רשימה של חברי הפרלמנט המודחים לדבר עבירה, בתמורה לטיוח חלקו שלו בפרשה. הסיפור הפך את העיתון בן לילה מגיליון זניח לאחד העיתונים המשפיעים בצרפת. רשימת השותפים לפשע פורסמה מדי בוקר בחלקים קטנים בהמשכים, כך שמאות פוליטיקאים היו צריכים לחיות במתח רב במשך חודשים. לדעתה של ארנדט, השערורייה הראתה שהמתווכים בין הסקטור העסקי לבין המדינה היו כמעט אך ורק יהודים, ובכך עזרה להכשיר את הקרקע לפרשת דרייפוס.
קלמנסו הובס בבחירות 1893 בשל קשריו עם קורנליוס הרץ. למרות נפילתן של שלוש ממשלות, משבר זה היה שונה מפרשת בולנז'ה בכך שהרפובליקה מעולם לא הייתה בסכנת הפיכה. אולם הפרשה העלתה ספקות בקרב הציבור ומשמעותה הייתה שפוליטיקאים לא היו אמינים יותר. לתומכי המלוכה הפרשה הוכיחה שהרפובליקה מושחתת.[1]
בשנת 1894, חברה צרפתית שנייה, חברת תעלת פנמה החדשה (Nouvelle du Canal de Panama), הוקמה לנהל את הנכסים ולסיים את הבניה. החברה החדשה חיפשה קונה לנכסים תמורת מחיר של 109 מיליון דולר. בניית התעלה עברה לידיה של ארצות הברית, אשר קנתה את חוזה החכירה, את המניות והנכסים בהסכם היי-בונו וארייה (Hay–Bunau-Varilla) בנובמבר 1903, עבור 40 מיליון דולר. העבודות חודשו בשנת 1904 והתעלה נפתחה ב-3 באוגוסט 1914.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Why de Lesseps failed to build the Panama Canal, THE PANAMA CANAL 1880-1914
- THE PANAMA SCANDALS; An Exciting Scene in the French Chamber of Deputies. March 30, 1897, Wednesday, באתר הניו יורק טיימס
- On the Panama Scandal, נאום ז'אן ז'ורס בשנת 1893, באתר www.marxists.org
- שערוריית פנמה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Stephen Tonge, The Third Republic 1870–1914, 5. The Panama Scandal
