שמעון בראון

שמעון בראון
	שמעון בראון (במרכז) בחזרה עם להקת "ג'אז פלוס" (1972)
לידה	1938 (בן 87 בערך); לודז' שבפולין

שמעון בראון (באנגלית: Shimon Braun; נולד ב-1938) הוא מנהל אמנותי, רקדן, כוריאוגרף ומורה למחול ישראלי-אמריקאי, בעיקר בתחום מחול הג'אז. בישראל התפרסם בעיקר כמקימה ומנהלה האמנותי של להקת "ג'אז פלוס". לאחר שהיגר ב-1974 לארצות הברית, פעל בתחום המחול והעלה מופעי מחול בסנטה פה ובפילדלפיה.

ביוגרפיה

נולד ב-1938 בלודז' שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח עם הוריו לברית המועצות, תחילה לשטח אוקראינה ואחר כך מזרחה עד שטח אוזבקיסטן, שם שהו במשך המלחמה. לאחר המלחמה שבו לפולין, שם נולד לו אח. לאחר שהייה של כחצי שנה בפריז עלו לישראל לאחר הקמת המדינה (בהיותו בן 11) והשתקעו ברמת גן. בגיל 14 עבר לקיבוץ מזרע. בין היתר, עסק שם בהתעמלות מכשירים,.^[1] למחול הגיע לאחר שמאמן ההתעמלות שלו הציע לו ללמוד מחול כדי לשפר את סיכוייו להצליח בהתעמלות. הוא לקח שיעורי מחול בחיפה ולקראת גיוסו לצה"ל קיבל מעמד של ספורטאי מצטיין, דבר שאפשר לו להמשיך לקבל את שיעורי המחול גם במהלך השירות הסדיר. הוא שירת בחטיבת גולני והיה קצין. לאחר שירותו הצבאי החל ללמוד במכון וינגייט חינוך גופני.^[2]

ללהקת בת שבע הגיע לאחר שפגש במקרה באהוד בן דוד, שסיפר לו על מבחנים ללהקה חדשה. הוא נבחן והתקבל ללהקה ונמנה עם קבוצת הרקדנים הראשונה של הלהקה. הוא רקד ב"בת שבע" במשך חמש שנים (1968-1963) ואף היה מראשוני חברי הלהקה שהעלו כוריאוגרפיה מקורית ("ספורט", 1966).^[3] הופיע בעבודות של מרתה גרהם, דונלד מקייל (אנ'), גלן טטלי, רוברט כהן (אנ') ונורמן מוריס.^[4] לטענתו, למד מגרהם לבטוח ברקדניו ולתת להם חופש יצירה לגבי תפקידם במחולות שיצר. עם זאת, סבר שנושאי יצירותיה עמוסות במרכיבים "טראגיים" בעוד שלהשקפתו "ריקוד זה כיף" ויש לבטא זאת בנושא המחול.^[5]

לאחר שהשתתף במלחמת ששת הימים, גמלה בלבו החלטה לעזוב את להקת "בת שבע" וללמוד בארצות הברית. הוא הצליח לקבל ויזת סטודנט והתקבל ללימודים אצל מרתה גרהם בניו יורק. אולם לאחר זמן קצר הבין כי לא יוכל לשלב את רצונו ללמוד מחול ג'אז בשל קנאותה של גרהם לסגנון המחול שלה ועזב את הסטודיו. בתמיכתה של גרהם התקבל ללימודים במחול ג'אז. למד אצל ג'ק קול (אנ'), לואיג'י (אנ'), האניה הולם ואחרים.^[6]^[4]

עם שובו לישראל ביולי 1968,^[6] שכר מרינה גלוק את הסטודיו שלה בתל אביב והחל ללמד מחול ג'אז לקהל הרחב. ב-1968 פנה אליו מפיק הטלוויזיה, ראלף ענבר להשתתף עם רקדניו מהסטודיו בתוכנית בידור בטלוויזיה, "אולפן עגול", מן הראשונות שהופקו בטלוויזיה הישראלית. בראון היתנה את השתתפותו בכך שיינתן לו להופיע בקטע עצמאי ולא כרקדני ליווי של זמרים. לצורך ההופעה הוא הקים את להקת "ג'אז פלוס", שמנתה חמישה רקדנים שהיו רקדנים מקצועיים ולא תלמידים: גליה גת, רותי לרמן, שרון ויין, דני בינסטד ובראון עצמו.^[6]^[7] ההופעה בטלוויזיה הייתה הצלחה והלהקה הוזמנה פעמים נוספות להשתתף בתוכניות בידור בטלוויזיה, ובכך חשפה את הקהל הישראלי למחול הג'אז. החשיפה הטלוויזיונית הביאה לביקוש להופעות על במה. הלהקה העלתה מופע שנמשך 40 דקות, אך משכו הקצר של המופע גרם למשבר בין בראון ורקדניו המקצועיים והוא החליט לפרק את הלהקה לאחר כ-15 הופעות ולהקים להקה חדשה. כחודש לאחר פירוק הלהקה קיבל בראון בקשה מהאמרגן גיורא גודיק להקים את הלהקה מחדש עבור הפקתו "כאן אלהמברה". בלהקה החדשה היו שישה רקדנים (יונה לוי, זהבה בריסקו, ליז בראון, ליונל קילנר, יחיאל דוד ובראון),^[8]^[9] והם הופיעו בהפקה של האמרגן יעקב אורי ב-150 הופעות ברחבי ישראל בהצלחה רבה.^[10] הלהקה המשיכה והופיעה תוך שהיא משנה את הרכבה. במקביל, המשיך בראון ללמד מחול ג'אז לקהלים רחבים בסטודיו בתל אביב ובסטודיו נוסף שפתח בגבעתיים.

ב-1973 היה הכוריאוגרף של הסרט הישראלי המצליח "קזבלן". בראון יצר את הכוריאוגרפיה של חבורת "הברילנטינים" שכללה גברים בלבד והורכבה מרקדנים מקצועיים (רקדני "בת שבע"), רקדני ג'אז פלוס ושחקנים. כמו כן, יצר בסרט את הכוריאוגרפיה של הריקודים במועדון הלילה של רוזה בהם משתתפות גם נשים.

באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שהו בראון ואשתו ליז בארצות הברית. כששבו לישראל, עוד בימי הקרבות, גויסו בנמל התעופה לוד כ"צמד בידור" ונשלחו להופיע בפני חיילים בחזית הדרום. לאחר המלחמה בלחצה של אשתו החליטו לעזוב את ישראל ולהגר לארצות הברית.^[11] לאחר מספר תחנות בארצות הברית, הם הגיעו לאחותה של ליז לסנטה פה ובראון החל ללמד מחול ג'אז את קבוצת ההיפים של האחות. כשנחל הצלחה, פתח קבוצה ללימוד מחול ג'אז ויצר עם הקבוצה מופע שנקרא "Waves". המופע נחל הצלחה גדולה ובמשך חמש שנות שהותו בסנטה פה העלה עם הקבוצה שלוש תוכניות חדשות נוספות של "Waves". ב-1980 עברו לפילדלפיה, מקום מגורי הוריה של ליז אשתו. עם המעבר קיבל בראון החלטה להפסיק להופיע על הבמה. הוא קיבל משרת הוראה באוניברסיטת פילדלפיה לאמנויות (אנ') ולימד במשך שנה שבסופה העלה עם התלמידים מופע שהצליח. הוא פתח בית ספר ללימוד מחול ג'אז ושם יצר להקה שהעלתה את "Waves 5". להקה זו התקיימה במשך 10 שנים והופיעה בהצלחה ברחבי ארצות הברית וגם באירופה. ב-1992 נאלצו לשוב לישראל כדי לטפל באימו. הם שהו בישראל עד שנת 2000, כשבתווך, בשנים 1994–1999, הקים שוב את להקת "ג'אז פלוס" והופיע איתה בבתי ספר.^[12]

עם חזרתם לארצות הברית, החליטו בראון ורעייתו להפסיק להחזיק סטודיו ורק ללמד כמורים אורחים בבתי ספר.^[13] למרות זאת, פתח לאחר תקופה שיעורים במכון כושר ויצר קבוצה של 10 נשים בגילאים 40–65 והעלה איתן מופעים באולם קטן. הוא עבד בצורה זו עד פרוץ מגפת הקורונה בארצות הברית, עת נסגר המקום בו עבד. נכון לינואר 2020 בראון לא פעיל בתחום המחול.

שמעון בראון הוא צייר חובב וציוריו מוצעים למכירה ונמצאים במספר אוספים פרטיים.^[14]

קישורים חיצוניים

האתר הרשמי של שמעון בראון (באנגלית)
רשימת העבודות הכוריאוגרפיות של שמעון בראון, באתר הרשמי של שמעון בראון
מיכאל אוהד, פלוס מה? פלוס ריקוד!, הארץ, 21 בפברואר 1969
שרגא הר-גיל, הריקוד המשוחרר של שמעון בראון, מעריב, 20 ביולי 1972
מיכל סנונית, ג'ז פלוס רוק, על המשמר, 19 ביולי 1972 צילום נלווה: שמעון בראון, על המשמר, 19 ביולי 1972
שיחה עם שמעון בראון (שיחות על המחול בישראל עם פרופ׳ רינה גלוק וטלי אשל) 21 בינואר 2020, ראיון באתר יוטיוב

הערות שוליים

^ סיים שלישי בתחרות על סוס הקפיצות "כינוס הפועל" ב-1956, נצחונות מכריעים לבלגים בהתעמלות על מכשירים, דבר, 13 במאי 1956
^ שיחה עם שמעון בראון (שיחות על המחול בישראל עם פרופ׳ רינה גלוק וטלי אשל) 21 בינואר 2020, ראיון באתר יוטיוב
^ בראיון עמו טוען בראון כי היה הראשון, אולם יצירותיהן של רנה שיינפלד, "בת יפתח" ואשרה אלקיים רונן "אדם וחוה" הועלו כבר ב-1965.
^ ¹ ² טקסט המצורף ל"שיחה עם שמעון בראון (שיחות על המחול בישראל עם פרופ׳ רינה גלוק וטלי אשל) 21 בינואר 2020", ראיון באתר יוטיוב
^ שיחה עם שמעון בראון (החל מ-13:42 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ ¹ ² ³ מיכאל אוהד, פלוס מה? פלוס ריקוד!, הארץ, 21 בפברואר 1969
^ הערב בטלוויזיה, היום, 27 באוקטובר 1968
^ שחר אטואן, בלדה לנאיבי, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2011
^ היהפוך נמר, "העולם הזה", גיליון 1952 מ-1 בפברואר 1975, עמוד 38
^ שיחה עם שמעון בראון (החל מ-19:30 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ שיחה עם שמעון בראון (החל מ-24:50 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ שיחה עם שמעון בראון (החל מ-35:30 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ שיחה עם שמעון בראון (החל מ-43:10 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ Artwork, באתר הרשמי של שמעון בראון

[1] סיים שלישי בתחרות על סוס הקפיצות "כינוס הפועל" ב-1956, נצחונות מכריעים לבלגים בהתעמלות על מכשירים, דבר, 13 במאי 1956

[גלוק-2] שיחה עם שמעון בראון (שיחות על המחול בישראל עם פרופ׳ רינה גלוק וטלי אשל) 21 בינואר 2020, ראיון באתר יוטיוב

[3] בראיון עמו טוען בראון כי היה הראשון, אולם יצירותיהן של רנה שיינפלד, "בת יפתח" ואשרה אלקיים רונן "אדם וחוה" הועלו כבר ב-1965.

[טקסט-4] ¹ ² טקסט המצורף ל"שיחה עם שמעון בראון (שיחות על המחול בישראל עם פרופ׳ רינה גלוק וטלי אשל) 21 בינואר 2020", ראיון באתר יוטיוב

[5] שיחה עם שמעון בראון (החל מ-13:42 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[אוהד-6] ¹ ² ³ מיכאל אוהד, פלוס מה? פלוס ריקוד!, הארץ, 21 בפברואר 1969

[7] הערב בטלוויזיה, היום, 27 באוקטובר 1968

[8] שחר אטואן, בלדה לנאיבי, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2011

[9] היהפוך נמר, "העולם הזה", גיליון 1952 מ-1 בפברואר 1975, עמוד 38

[10] שיחה עם שמעון בראון (החל מ-19:30 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[11] שיחה עם שמעון בראון (החל מ-24:50 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[12] שיחה עם שמעון בראון (החל מ-35:30 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[13] שיחה עם שמעון בראון (החל מ-43:10 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[14] Artwork, באתר הרשמי של שמעון בראון

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]