שמואל שלמה בוירסקי
הרב שמואל שלמה בוירסקי (בערך 1820 – לאחר 1894) היה למדן ליטאי שחי בירושלים. מחבר הספר "עמודי שש".
ספרו עוסק בנושאים תורניים שונים, והוא כולל "שער כתר תורה" על כתר ארם צובא. קטע זה רב עניין לחוקרים, שכן יש בו תיאור של הכתר לפני אובדן חלק גדול ממנו בשנת 1948.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בהורדנה למשה מאיר בויארסקי. אחיו של סבו, היה רבי שמואל בן אביגדור מרבני יהדות וילנה בתקופת הגר"א. אחיו, ישראל חיים (נפטר ב-1988) היה מייסדי כולל הורדנה בארץ ישראל.
הוכר כילד פלא, ונישא לבתו של רבי משה זאב מרגליות, רבה של ביאליסטוק ומחבר הספרים "אגודת אזוב" ו"מראות הצובאות". הוא התגורר אצל חמיו עד פטירתו, ולאחר מכן המשיך ללמוד אצל רבי אליעזר לנדא, מחבר "דמשק אליעזר" בהורדנה.
כשנתיים לאחר פטירת חמיו, התאלמן מאשתו ונותר עם שני ילדיהם, זאב וולף ואביגדור. הוא נישא בשנית לרחל לאה בת ר' ברוך מקובנה, אך לא היו להם ילדים משותפים. רחל לאה תמכה כלכלית בשמואל שלמה ושני ילדיו, ואפשרה לו ללמוד מבלי להזדקק לעבודה כלשהי, אף לא תורנית. היא כתבה או מימנה עבור בעלה כתיבה של התנ"ך כולו על מגילות קלף.[1]
בשנת 1857 עלה עם משפחתו לארץ ישראל והתיישב בירושלים.[2] בירושלים המשיך בלימודיו כשהוא זוכה לתמיכתו של אחיו, ישראל חיים, שהתגורר בארץ ישראל בתקופה זו.
יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בירושלים כתב בוירסקי את יצירותיו שפורסמו:
עבודתו העיקרית, עמודי שש (1894), עוסקת לפי הכתוב בשער: ב"ענייני הקרבנות ועבודת בית המקדש". אך התיאור מתאים רק לחלקו הראשון של הספר, בחלקו השני עסק בוירסקי בדברים נוספים כמו: כתר ארם צובא.
בנוסף לעמודי שש, הוציא בוירסקי גם ספר קטן בשם דמעת העשוקים,[3] בשנת 1864.[4] בשנות ה-70 של המאה ה-19, פרסם כמה מאמרים תורניים בכתבי העת העבריים "חבצלת" ו"שער ציון", אך בסופו של דבר חדל ממנהגו זה מחשש שעיתונים אלו מעצם טבעם עלולים להיזרק לאחר שקראו בהם.[5]
גישה אידיוסינקרטית למגילות מקראיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מגילות נביאים וכתובים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לבוירסקי הייתה גישה ייחודית כלפי צורת הכתובים. היה אופייני בקרב קהילות יהודיות במשך האלף האחרון להשתמש בקודקסים של כתבי הקודש ברוב המצבים; מאז המצאת הדפוס, אלה היו בדרך כלל קודקסים מודפסים. השימוש במגילות הכתובות בכתב-יד על קלף נשמר רק לספרי תורה ולמגילת אסתר, ואפילו לספרים אלה, המגילות משמשות רק בקריאות ליטורגיות רשמיות. במאה השמונה עשרה, פסק הגאון מווילנה שיקראו את ההפטרות ואת המגילות מתוך מגילות בכתב-יד של ספרי נביאים, והורה על מערך מגילות מלאות מכל ספרי הכתוב, כולל אפילו הכתובים. עם זאת, אין שום ראיות לכך שהגאון נמנע משימוש בספרי קודקס ללימוד אישי. במאה שלאחר חידושו של הגאון מווילנה, החלו באופן מתון בקהלות רבות לכתוב מגילות נביאים, מכיוון שספרי הנביאים משמשים לקריאה ליטורגית של ההפטרה. מצד שני, היה מאוד נדיר לכתוב ספרי כתובים על קלף.
בוירסקי בעצמו כתב סט שלם של מגילות כשרות של כל ספרי נביאים וכתובים (בנוסף לחמשה חומשי תורה) ומסר אותם לבית הכנסת החורבה. הוא גם כתב עותק נוסף של ספר תהלים, ששלח לאחיו שהיה גר בבריסק. בוירסקי התכוון לאמץ את הקריאה ממגילות עם אמירת ברכה מיוחדת: "בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקרות בכתובים." אף על פי שברכה זו מופיעה במסכת סופרים, היא לא מובאת להלכה בפוסקים הראשונים והאחרונים.[6] פוסקי ההלכה בתקופת האחרונים נוטים להיזהר מאוד מאמירת ברכות שאינן סטנדרטיות, ולכן הפסק לברך ברכה זו נחשבה כחידוש גדול.
בוירסקי מזכיר במפורש כוונות משיחיות של הפרויקט לשחזר את הצורה העתיקה של כתיבת כתבי קודש, כפי שהוא מזכיר את תחייתן של דמויות מהתנ"ך. נראה שזה חלק ממגמה כללית בקרב יהודי המאה התשע-עשרה, שהשיבו מנהגים קדומים - כמו ה"מנהג" לגור בארץ-ישראל, אך גם (בהמשך במאה התשע-עשרה, במזרח אירופה) ניסיונות לחידוש מצוות התכלת בציצית, וניסיונו של הרב צבי הירש קלישר לחדש את עבודת הקרבנות. (העובדה שבוירסקי כתב ספר על הקרבנות - חלק א של עמודי שש, יכולה להיות עוד דוגמה של תופעה זו.)[דרוש מקור]
שימוש פרטי בספרי תורה, על ידי יחידים בבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בוירסקי סבר שכאשר אדם קורא מתוך ספר תורה כשר, חייב לברך לפניו, כמו בקריאה ציבורית.[7] ההלכה המסורתית קובעת שמספיק לברך על לימוד תורה פעם אחת ביום, ושוב אין צורך לברך על לימוד תורה פרטי נוסף שעוסק בה במשך היום.
חשיבות עבודתו לחוקרי המאה העשרים של כתר ארם צובא
[עריכת קוד מקור | עריכה]על מנת לייצר מגילות כשרות, נדרש בוירסקי לקבל עותק מדויק של אותיות הכתובים, וקטעי הפרשיות, וכן את מסורת הכתיבה של ספרי תהילים, משלי ואיוב. לצורך זה, הוא השתלב בפרויקט של משה יהושע קמחי, חתנו של ר' שלום שכנא ילין; קמחי יצא למסע לעיר חלב במטרה לעיין בכתר ארם צובא. קמחי הקדיש זמן רב לעיון בכתר שם, ורשם את ממצאיו בשולי המקרא העברי המודפס השייך לחמיו.
בשנת 1948, במהלך המהומות בחלב, נגרם נזק לכתר, וחוקרים האמינו שהוא נהרס. בשנת 1957 התגלה שחלק גדול מהקודקס שרד והוברח לירושלים. עם זאת, חוקרים התעניינו בשחזור החלקים החסרים בקודקס, וחיפשו מקורות משניים שיוכלו לעזור במאמץ זה.
אף על פי שחוקרים לא הצליחו לאתר את התנ"ך של ילין וקמחי, הם ידעו על קיומו מתוך התייחסויותיו של בוירסקי אליו ב"עמודי שש". זה היה כל מה שהיה ידוע על תנ"ך זה עד 1989 כשגילה יוסף עופר את התנ"ך בעצמו.[8]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נחמיה אלוני, העתקי כתר ארם צובא בירושלים ובגולה, בתוך בית מקרא 24 (1979), עמ' 193–204.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמודי שש, ירושלים תרנ"ב, באתר אוצר החכמה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ עמודי שש, חלק א, ד, 1 ע"ב. בוירסקי כותב שהיא כתבה את המגילות, אך אם הן נועדו לשימוש ולא ללימוד עצמי, ייתכן שרק מימנה את כתיבתן בהתאם להלכה הקובעת שספר תורה שנכתב על ידי אשה פסול.
- ^ בויארסקי, עמודי שש, חלק א, דף א ע"ב.
- ^ ראו: מגילת קהלת, פרק ד', פסוק א'.
- ^ לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית, עם צילום.
- ^ עמודי שש, חלק ב, דף א ע"א.
- ^ מסכת סופרים יד:א. יש לציין שבמסכת סופרים שלנו, נוסח הברכה הוא "לקרות בכתבי הקודש" ולא "לקרות בכתובים". אין גרסה אחרת במהדורות המודפסות של מסכת סופרים של המאה ה-19, ואם כן סביר להניח שבוירסקי צטט את מסכת סופרים בעל פה, ובצורה לא מדויקת.
- ^ עמודי שש, חלק ב, דף ב ע"א.
- ^ יוסף עופר, כתר ארם צובא והתנ"ך של ר’ שלום שכנא ילין, בתוך ספר היובל למרדכי ברויאר, 1992, עמ' 295-353.
