שלמה רודריגס דה מירנדה
 | |
| לידה |
21 במרץ 1875 אמסטרדם, הולנד  |
|---|---|
| פטירה |
3 בנובמבר 1942 (בגיל 67) מחנה הריכוז אמרספורט, הולנד |
| מדינה |
ממלכת ארצות השפלה |
| תפקיד |
municipal executive of Amsterdam |
| מפלגה |
מפלגת הפועלים הסוציאל דמוקרטית של הולנד |
  | |
שלמה (סלומון "מונה") רודריגס דה מירנדה (בהולנדית: Salomon „Monne“ Rodrigues de Miranda; נולד ב-21 במרץ 1875 באמסטרדם; נרצח ב-3 בנובמבר 1942 במחנה הריכוז אמרספורט) היה איש האיגודים המקצועיים ופוליטיקאי הולנדי ממפלגת העבודה ההולנדית.
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דה מירנדה היה בן ליהדות ספרד וגדל ביודנבורט באמסטרדם. בגיל 11 החל להתאמן כחותך יהלומים בהוראת אביו, למרות שרצה להמשיך ללמוד בבית הספר. ההכשרה נמשכה כשש שנים.[1] לאחר התלמדותו היה אחד מכ-10,000 חותכי יהלומים באמסטרדם, 7,000 מהם ממוצא יהודי. חותכי יהלומים היו במעמד גבוה מבחינת השתכרות ויוקרה, אך תנאי העבודה וההגנה לעובדים במקרה של תאונות היו דלים ביחס לרווחים הגבוהים של היזמים והבעלים. ב-1894 הייתה שביתה שדרשה שכר מינימום; הדרישה נענתה לאחר יום אחד.[1]
.jpg)
לאחר אירוע זה הוקם באותה שנה האיגוד המודרני הראשון בהולנד (Algemeene Nederlandsche Diamantbewerkersbond (ANDB)), שבו התארגנו יחד פועלים יהודים ונוצרים. דה מירנדה הפך לחבר ב-ANDB כמו גם במפלגת העבודה ההולנדית ועזב את אמונתו היהודית; הוא לא רצה להיכנס שוב לבית כנסת.[2]
ב-1903 נסע דה מירנדה לפריז לשנה כדי להרחיב את אופקיו; בניגוד לרצונם של הוריה, סלי אליון בת ה-20 עקבה אחריו כדי לגור איתו. בני הזוג נישאו באמסטרדם ב-1905 ועברו לפרובינציית טרנסוואל ב-1911. היו להם חמישה ילדים.[2] באותה שנה נבחר דה מירנדה למועצת העירייה של אמסטרדם מטעם מפלגת העבודה ההולנדית, ובה כיהן בהפסקות קצרות עד 1939. ב-1919 הפך לנציג המפלגה במחלקה לאספקת מזון, ואחר כך לבניית דיור.[3] אשתו ב-1923 לאחר מחלה ממושכת.[4] שלוש שנים לאחר מכן נשא דה מירנדה את המורה של בתו פגועת הנפש יאני, וילהלמינה טימרמן, ולזוג נולדו שני ילדים נוספים. טימרמן, שלא הייתה יהודייה, נשארה לעבוד עד שנת 1931, אך אז איבדה את עבודתה כי עקב האבטלה הגבוהה התקבל חוק לפיו פוטרו עובדי מדינה נשואים.[5]
פועלו בעירייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפוליטיקאי, דה מירנדה השיק מספר רב של פרויקטים באמסטרדם. הוא יזם את בניית היכלי השוק המרכזיים באמסטרדם, בניית דיור וכן תוכניות תעסוקה גדולות כמו אמסטרדם בוס ופלבופארק (Flevopark). ב-1926 הציג מאזן המראה שבחמש השנים הקודמות נבנו באמסטרדם כ-39,000 דירות.[5] הוא הפך לפופולרי באמצעות בניית בריכות שחייה, כולל האמסטלפארקבאד שהיום קרויה על שמו, דה מירנדה באד (De Mirandabad). תוכניתו השאפתנית משנת 1926 לבניית עיר גנים לפועלי אמסטרדם נכשלה עקב התנגדות תושביה העשירים של הט גוי (Het Gooi). בשנת 1929 נחנך רובע דרום אמסטרדם החדש, שתכנן האדריכל הנדריק פטרוס ברלאחה.[6]
ב-1939 הופיעה מאמר אנטישמי בעיתון היומי "דה טלגרף", שהאשים את דה מירנדה באי סדרים פיננסיים. לאחר חקירה של ועדת מועצה מקומית התברר שהטענות אינן נכונות. דה מירנדה נוקה מאשם בנושאי שחיתות ושוחד, אך ספג ביקורת על "טעויות פוליטיות", כולל על ידי חברי מפלגתו שלו. בגלל אירועים אלה נקלע לדיכאון. הוא לא יכול היה להשתתף במפגשים הרלוונטיים ונאלץ ללכת למתקן פסיכיאטרי. הוא לא חזר למועצה המקומית. הוא כתב להגנתו, אך כתב זה לא פורסם עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הטקסט הופיע בצורה מודפסת רק ב-1997.
מוות במחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשל המשך פעילותו הפוליטית במהלך הכיבוש הגרמני, דה מירנדה לא היה פופולרי בקרב הכובשים. בשנת 1941, במהלך שביתת פברואר, סירב לתמוך בקריאה של היודנראט לשובתים לחזור לעבודה.
ביולי 1942, דה מירנדה נעצר ובאוקטובר נלקח למחנה הריכוז אמרספורט. לדברי ברברה בויס, הוא הוכה והועלב ב"טקס קבלת הפנים". הוא היה בן 67 ובעל מבנה גוף קטן. הוטלה עליו עבודה פיזית קשה בקומנדו היהודי והוא נאלץ לדחוף מריצות עם אבנים כבדות על פני אדמה חולית. הוא הוכה ללא הרף. לאחר מספר ימים התמוטט. בויס תארה: "בערב אסיר יהודי נאלץ לקחת את הזקן מחוסר ההכרה והמדמם, המרוח בחימר, במריצה לשטח המסדר ולהשליך אותו על האדמה ספוגת הגשם". הוא רוסס במים קרים בחדר הרחצה עד שמת. דה מירנדה מת בליל 3 בנובמבר 1942, רשמית מ"אי ספיקת לב".[7][8]
על פי ממצאי ההיסטוריון לו דה יונג (Loe de Jong), דה מירנדה ספג מכות משלושה אסירים אחרים, שהיו חברים לשעבר בקבוצת ההתנגדות גויצן (Geuzen). הם הובאו להולנד ממחנה הריכוז בוכנוואלד על ידי הגרמנים כדי להטיל אימה על חבריהם האסירים שם. מנהיג הרוצחים לכאורה, קאפו טאון ואן אס, נידון ל-12 שנות מאסר לאחר המלחמה על 55 מעשי התעללות ורצח. בביוגרפיה שלו על דה מירנדה, ההיסטוריון ז'יל בורי סובר שאותם אסירים היו קומוניסטים והוא הזכיר את שמו של זקן המחנה, יאן הורקמנס. מחקר של הנס בלום (Blom), מנהלו לשעבר של ה-NIOD, המכון לחקר המלחמה, השואה ורצח העם (Nederlands Instituut voor Oorlogsdocumentatie), הגיע למסקנה שהורקמנס לא היה מעורב. נסיבות מותו של דה מירנדה ממשיכות להיות נושא לוויכוח בהולנד.
ספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Monne de Miranda: Pro Domo. Hrsg.: Gilles Borrie/Frans Heddema/Geert Mak. Arbeiterpers, Amsterdam 1997, ISBN 90-295-2963-6.
- Gilles Borrie: Monne de Miranda: een biografie. SDU, Den Haag 1993, ISBN 90-12-08021-5.
- Salomon Rodrigues de Miranda. In: joodsmonument.nl. Abgerufen am 16. Oktober 2016 (niederländisch).
- Bert Bakkenes: Eindelijk de waarheid over de dood van Monne de Miranda. In: afvn.nl. 2. November 1942, abgerufen am 16. Oktober 2016.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Beuys, Leben mit dem Feind, S. 22.
- ^ 1 2 Beyus, Leben mit dem Feind, S. 23.
- ^ Beyus, Leben mit dem Feind, S. 29.
- ^ Beyus, Leben mit dem Feind, S. 36.
- ^ 1 2 Beyus, Leben mit dem Feind, S. 37.
- ^ Beyus, Leben mit dem Feind, S. 42.
- ^ Beuys, Leben mit dem Feind, S. 233.
- ^ יוסף מכמן, פנקס הקהילות: הולנד, ירושלים: יד ושם, תשמ"ה, עמ' 121