שלי טימן

שלי טימן
	השופט בדימוס שלי טימן (מוצג פעמיים בתמונה)
לידה	29 בפברואר 1944 (בן 80); תל אביב-יפו, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
תפקידים בולטים	שופט

שלמה (שלי) טימן (נולד ב-29 בפברואר 1944) הוא שופט בדימוס ומשפטן ישראלי.

ביוגרפיה

טימן נולד בתל אביב, בן לשחקן יעקב טימן, ממיסדי תיאטרון הקומקום ואיש תיאטרון המטאטא. למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתיכון חדש. בילדותו השתתף בתסכיתי רדיו^[1]^[2]^[3] ובהצגות תיאטרון, בין היתר בהצגה "זעקי ארץ אהובה" שהועלתה בתיאטרון הבימה. כשהתגייס הצטרף ללהקת גייסות השריון והופיע בתוכניות "אולי מחר" ו"למה יויו" (יחד עם יוסי אלפי, צבי שיסל ושוקי פורר). כחלק משירות המילואים, השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובמלחמת ההתשה. לאחר מכן, שירת במילואים בבית הדין הצבאי לערעורים - אותו סיים בדרגת אלוף-משנה.

בשנת 1970 סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית ירושלים, בשלוחה בתל אביב. בשנת 1969 החל להתמחות במשרד ש. הורוביץ, ובשנת 1971 הוסמך להיות עורך דין. פתח משרד עצמאי עם עורך הדין מיבי מוזר, אך דרכם של השניים נפרדה לאחר זמן קצר.

באפריל 1981 מונה להיות שופט בבית משפט השלום בפתח תקווה^[4], ובדצמבר 1984 מונה להיות סגן נשיא בית המשפט. בתקופתו בפתח תקווה היה השופט שדחה את התביעה לסגור את קולנוע 'היכל' בשבתות^[5]^[6]. באוגוסט 1995 מונה להיות שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. טימן שפט כחלק מהרכב פלילי, ונתן החלטותיו בתיקים שזכו לפרסום רב, בהם שפט את טלי פחימה, עופר מקסימוב, פרשת הריגול של נחום מנבר, אונס הדוגמנית לינור אברג'יל, רצח איש העולם התחתון יחזקאל אסלן ואחרים. במהלך כהונתו נודע כשופט בדרן והיה הכוכב בחגיגות של עורכי דין^[7]. ב-12 במרץ 2008 פרש טימן מכס המשפט, לאחר ששימש כראש הרכב פשעים חמורים, במשך שנים.

כשופט ביקר טימן בחריפות את התנהלות המשטרה^[8]^[9]. במקרה אחד הורה לשחרר עציר ממעצר עד תום ההליכים, בגלל שבמשך חודשים לא הובא למשפטו בטענה שהוא "אבד" בבית הסוהר^[10]. במקרה אחר זיכה נאשם מעבירה של החזקת סם בגלל ששוטר שהיה אמור להעיד לא התייצב לדיון. בהחלטתו כתב: "כבר אין מדובר בחוצפה וזלזול בבית המשפט, אלא בחוסר אכפתיות של המשטרה"^[11]. במקרה אחר התלונן שהמשטרה הכשילה אותו בחתימה על צו חיפוש מסוים^[12]. מאז פרישתו מכס השיפוט, טימן משמיע מעת לעת ביקורת חריפה על מערכת המשפט ועל התנהגותם של השופטים. אחת הטענות החוזרות ונשנות בדבריו היא שבית המשפט נוטה באופן מוגזם לקבל את עמדת התביעה במשפטים פליליים.

בראיון פרישה ב"הארץ" אמר טימן דברים חמורים על התנהלות בתי המשפט, על עומס התיקים המוטל על השופטים, ועל הלחצים של ארגוני הנשים על השופטים. בין השאר אמר: "פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, 'אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה?'". בהמשך אמר על השופטים: "יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה". כמו כן הביע ביקורת כלפי הפרקליטות וטען "לא מעמידים לדין את מי שהגישה תלונת כזב, בנימוק שצריך לעודד מתלוננות". ראיון זה וביקורתו הנוקבת גרמה לפרקליטות ולארגוני הנשים לצאת נגדו בביקורת חריפה באמצעי התקשורת.

טימן גם אמר בראיונות לתקשורת הישראלית שהמשטרה תופרת תיקים. בראיונות לאמצעי תקשורת שונים אמר כי קיבל מידע מוסמך שגורמים מהפרקליטות ניסו לתפור לו תיק בשל כעס על עמדותיו וכמה פסקי דין שלו ולכן פרש.^[13]

טימן מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב במסלול האקדמי המכללה למינהל ובמרכז הבינתחומי הרצליה. טימן הוא בעל רישיון טיס, חבר (בהתנדבות) במדור לתיאטרון של משרד התרבות והספורט, יו"ר ועדת השיפוט של פרס התיאטרון הישראלי (עד 2018), חבר בוועדה להענקת פרס ישראל בתחום התיאטרון והמחול, חבר בוועדה ליושרה לאומית בישראל ומופיע בכלי התקשורת כפרשן משפטי ומחבר מאמרי דעה, ב-2010 החל להשתתף בתוכנית האקטואליה "נדבר על זה בבית".

היה נשוי לעפרה לבית סלומון עד למותה ב-2024 ואב לשלוש בנות. בתו של טימן היא האמנית גלי טימן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שלי טימן בוויקישיתוף

שלי שלמה טימן, באתר הרשות השופטת
תומר זרחין, דעת יחיד, באתר הארץ, 14 במרץ 2008
אלה לוי-וינריב, ‏השופט הפורש שלי טימן: "בפרקליטות תפרו לי תיק. שנאו אותי שם שנאת מוות", באתר גלובס, 25 במאי 2008
דיאנה בחור ניר, "כשהצלחנו לקנות מקרר אבי היה בודק אותו בלילה, ואומר: "כל עוד המקרר עובד כמו שצריך, הכל בסדר", באתר כלכליסט, 28 במרץ 2013
אבישי מתיה, ‏איזה חטא היה מוכן השופט שלי טימן לבצע מבלי להיתפס?, באתר גלובס, 1 בפברואר 2013
יורם יובל, שיחת נפש עם שלי טימן, החינוכית, 23 בדצמבר 2014

הערות שוליים

^ נשמע השבוע, יום ב', האודיסיאה, דבר, 14 ביוני 1957; מה שמענו?, למרחב, 21 ביוני 1957
^ הלוואי והיה זה אמת, דבר, 27 בדצמבר 1957
^ יום ב', דבר, 30 במרץ 1962
^ מינויים חדשים לשופטים, מעריב, 19 בפברואר 1981
^ בחוץ שאגו הדתיים, מעריב, 26 בפברואר 1984
^ מפקד משטרת פתח תקווה שהתפטר, מעריב, 13 באפריל 1984
^ משפטנים חוגגים, מעריב, 29 באפריל 1988
^ בוקי נאה, משטרת פ"ת התרשלה בצורה חמורה בחקירת מעשים מגונים, מעריב, 23 ביולי 1985
^ בוקי נאה, המשטרה נותנת מכות אבל לא חוקרת, מעריב, 29 בספטמבר 1986
^ יצחק בן חורין, עוד עציר הלך לאיבוד אי־־שם במתקני שירות בתי־הסוהר, מעריב, 9 בספטמבר 1985; המשך
^ השוטר שהיה צריך להעיד לא הופיע לדיון; הנאשם זוכה, מעריב, 3 בינואר 1988
^ המשטרה תציג, מעריב, 9 בדצמבר 1985
^ אלה לוי-וינריב, ‏השופט הפורש שלי טימן: "בפרקליטות תפרו לי תיק. שנאו אותי שם שנאת מוות", באתר גלובס, 25 במאי 2008

[1] נשמע השבוע, יום ב', האודיסיאה, דבר, 14 ביוני 1957; מה שמענו?, למרחב, 21 ביוני 1957

[2] הלוואי והיה זה אמת, דבר, 27 בדצמבר 1957

[3] יום ב', דבר, 30 במרץ 1962

[4] מינויים חדשים לשופטים, מעריב, 19 בפברואר 1981

[5] בחוץ שאגו הדתיים, מעריב, 26 בפברואר 1984

[6] מפקד משטרת פתח תקווה שהתפטר, מעריב, 13 באפריל 1984

[7] משפטנים חוגגים, מעריב, 29 באפריל 1988

[8] בוקי נאה, משטרת פ"ת התרשלה בצורה חמורה בחקירת מעשים מגונים, מעריב, 23 ביולי 1985

[9] בוקי נאה, המשטרה נותנת מכות אבל לא חוקרת, מעריב, 29 בספטמבר 1986

[10] יצחק בן חורין, עוד עציר הלך לאיבוד אי־־שם במתקני שירות בתי־הסוהר, מעריב, 9 בספטמבר 1985; המשך

[11] השוטר שהיה צריך להעיד לא הופיע לדיון; הנאשם זוכה, מעריב, 3 בינואר 1988

[12] המשטרה תציג, מעריב, 9 בדצמבר 1985

[13] אלה לוי-וינריב, ‏השופט הפורש שלי טימן: "בפרקליטות תפרו לי תיק. שנאו אותי שם שנאת מוות", באתר גלובס, 25 במאי 2008

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]