שליח השם

שליח השם הוא מלאך או אדם שנשלח על ידי הקב"ה, במסגרת השגחתו על העולם, לשם העברת מסר לבני האדם או לשם פעולה ממשית, לשם גאולה, ענישה ועוד.

בהגדה של פסח ובמדרש ספרי מופיע מדרש על פסוק מספר דברים, פרק כ"ו, פסוק ו':

"וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם" - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'":

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
"וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף
"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ
"אֲנִי ה'" - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.

מדרש זה, המדגיש שבמכת בכורות פעל הקב"ה בעצמו ולא על ידי שליח, מרמז שבמשימות אחרות משתמש הקב"ה בשליח. מדוע במכת בכורות נמנע הקב"ה מלהשתמש בשליח? ספר "ברית שלום" מסביר זאת באמצעות מושג הצמצום: שליח לא יוכל לצמצם (כלומר לדייק) במקרה שתאומים זכרים יצאו יחדיו לאוויר העולם.

בסיפורי המקרא מובאות התגלויות רבות של מלאכים כשליחי השם אל בני האדם, ובהן שלושת המלאכים ששולח אלוהים אל אברהם אבינו; המלאכים המודיעים ללוט כי עליו לעזוב את סדום; המלאך שבא לבשר למנוח על הולדת בנו שמשון; המלאך שנשלח אל גדעון בן יואש, כדי לשכנעו כי עליו להנהיג את ישראל במלחמה במדיין; ועוד. המלאכים מופיעים בדרך כלל בדמות אנשים, ויש בכוחם להיות בלתי נראים כדוגמת המלאך שחסם את אתונו של בלעם. למלאכים בדרך כלל אין שמות פרטיים, ובשני סיפורים המלאך דוחה את הבקשה לומר את שמו, אך בספר דניאל מוזכרים שני מלאכים בשמותיהם: מיכאל וגבריאל.

בתנ"ך הנביא הוא שליח השם, המביא את דבר השם לעם, ולעיתים מבצע משימות שהטיל עליו הקב"ה. הרמב"ם כתב:

"הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצווה לשמוע ממנו".

התנ"ך מספר על מקרים שבהם נביאים הוכיחו את אמיתות שליחותם באמצעות אות או מופת פלאי. לדוגמה: משה קיבל מהאל שלושה אותות פלאיים כדי לגרום לבני ישראל להאמין בו אליהו הוריד אש מהשמיים על חיילי המלך אחזיהו; ישעיהו הסיג את צל השמש לאחור. הרמב"ם כתב: "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו".

מלבי"ם, בפירושו לספר שמואל, מציין כי "הנביאים לא חדלו מלכת במלאכות ה' מפני יראת בשר, רק כי הנביא יסמך על הנס בעת שיודע כי הנס מקושר עם שליחותו, כמו שהיה בשליחות משה וירמיה שהלכו במקום סכנה ובטחו על הנס, באשר היה זה בכוונה האלהית שינצלו על פי הנס למען יכירו עמים ולמען יכירו ישראל כי הוא שליח ה' וכי ה' על ימינו בכחו הגדול, וא"כ לא היה הנס לצורך השליח רק לצורך השליחות."

רלב"ג בפירושו לפסוק מספר משלי מציג את גבולות המלך כשליח השם:

"פלגי מים לב מלך ביד ה'" - העיר בזה, כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהשם יתברך, והוא כמו שליח השם יתברך במה שיעשנו... וזה כולו הוא יושר החכמה האלהית, כי אילו היה פעולת המלך באלו הדברים מסור לבחירתו בשלמות... היה זה העניין סכנה אל העם אשר תחת המלך ההוא. ולזה לא עזב ה' כל זאת ההנהגה למלך, כי גבוה מעל גבוה שומר.

המשיח או משיח בן דוד הוא דמות מרכזית ביהדות, אמונה שבאחרית הימים יופיע אדם כשליחו של אלוהים ויביא גאולה לעם ישראל, יילחם עם עמים רבים שונאי ישראל ויכניעם, וכך יהפוך את העולם לעולם טוב ומתוקן, יביא שלמות בתורה ובמצוות ושלום עולמי.

בברכת המזון נכללת הבקשה: ”הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלָח לָנוּ אֶת אֵלִיָהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבָשֶּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.”

הרבי מלובאביץ' ציין שכל יהודי, בכל מקום, "הוא שליח של הקב"ה ששלחו למקום זה לעשות רצונו, הוא צריך לעשות מביתו וסביבתו ארץ ישראל!"

באגדה פועלים גם בעלי חיים כשליחיו של הקב"ה. דוגמה לכך היא האגדה בדבר דוד והצרעה והעכביש, המופיעה במדרש אלפא ביתא דבן סירא, ובה נשלחו עכביש וצרעה להציל את דוד במנוסתו משאול. תרגום יונתן בן עוזיאל מבהיר שמדובר בשליחי השם, בכותבו "אצלי קדם אלהא תקיפא די פקד לעכוביתא" (בתרגום מארמית: אתפלל לפני האל החזק שציווה לעכביש).