לדלג לתוכן

חוזה ברסט-ליטובסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שלום ברסט-ליטובסק)

חוזה ברסט-ליטובסק היה חוזה שלום שנחתם ב-3 במרץ 1918 בין רוסיה הסובייטית למעצמות המרכז במבצר ברסט ליטובסק. חוזה זה הביא לעצמאות ואוקראינה, אסטוניה, ליטא, לטביה, פולין ופינלנד.

משא ומתן לשביתת נשק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריכרד פון קילמן, שר החוץ הגרמני

המשא ומתן לשלום החל ב-22 בדצמבר 1917, לאחר חתימת הסכם שביתת נשק בין רוסיה למעצמות המרכז בברסט ליטובסק. מנהלי המשא ומתן מן הצד הגרמני היו ריכרד פון קילמן, שר החוץ הגרמני, ומקס הופמן, מפקד החזית המזרחית של גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. מנהל המשא ומתן מהצד האוסטרו-הונגרי היה אוטוקאר צ'רנין, שר החוץ האוסטרו-הונגרי, ומנהל המשא ומתן מהצד העות'מאני היה טלעת פאשה. בראש המשלחת הרוסית עמד אדולף יופה. בתחילה הציעו הגרמנים חוזה פשוט, שלפיו תנתן עצמאות רק לפולין ולטביה; אולם בזמן המהפכה ברוסיה ועליית הבולשביקים לשלטון בהּ, הם הכריזו כי יהיה הסכם "ללא סיפוחים ולא פיצויים" – כלומר, רוסיה אינה מתכוונת לתת טריטוריות או כסף תמורת השלום. כתוצאה מהדרישה הרוסית, המשא ומתן נהייה קשה וסבוך יותר.

הרוסים שנשלטו על ידי הבולשביקים בראשות לנין, מינו את ליאון טרוצקי, איש הסובנארקום, לראש המשלחת למשא ומתן מול מעצמות המרכז. ב-10 בפברואר 1918 הכריזה רוסיה על סיום המשא ומתן מצִדה, ובאופן חד-צדדי גם על סיום מעשי האיבה בין שני הצדדים. עמדת טרוצקי שסוכמה במשפט: "לא מלחמה – לא שלום", שיקפה את עמדת לנין לקבל את תנאי החוזה המשפילים מבחינת הפסד הטריטוריות, ובלבד שהשלטון יישמר בידי הבולשביקים. לנין היה מוכן לסגת עד האוראל ובלבד שהשלטון יישמר בידיו ובידי מפלגתו.[1]

המשך מעשי האיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבולות מזרח אירופה לאחר הסכם ברסט-ליטובסק

תקוותם של הבולשביקים למצב של "לא שלום ולא מלחמה" עם מעצמות המרכז התבדתה כעבור ימים ספורים, כאשר מעצמות המרכז הכריזו ב-18 בפברואר 1918 כי פסלו את שביתת הנשק; מעצמות המרכז החזיקו תוך שבועיים באוקראינה, הרפובליקה העממית של בלארוס והמדינות הבלטיות. הצי הגרמני הגיע למפרץ הפיני והתקרב לבירה הרוסית – פטרוגרד. הרוסים נאלצו ב-3 במרץ לקבל תנאים גרועים יותר מאלו שדחו קודם לכן.

חוזה השלום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במרץ נחתם חוזה שלום בין רוסיה לגרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, בולגריה והאימפריה העות'מאנית (בין כל מעצמות המרכז). רוסיה יצאה ממלחמת העולם הראשונה מושפלת ומובסת.

רוסיה נאלצה לוותר על פינלנד, אוקראינה, בלארוס, פולין והמדינות הבלטיות, וכן למסור לאימפריה העות'מאנית את כל השטחים שכבשה ממנה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), ובייחוד את ארדהאן, קארס ובתומי.

הצי הבלטי היה צריך לעזוב את בסיסיו בפינלנד וברפובליקות הבלטיות והצי בים השחור היה צריך לעבור לבעלות של גרמניה ובעלי בריתה.

רוב הטריטוריות שמסרה רוסיה עברו לגרמניה. בחוזה נאמר כי "גרמניה ואוסטרו-הונגריה מתעתדות להחליט בקשר לגורל הטריטוריות הללו באמצעות הסכם עם תושביהן", אך למעשה פינלנד, לטביה וליטא עמדו לעבור לשליטה של הגרמנים. השטחים שנמסרו לאימפריה העות'מאנית יהיו תחת השגחת ממשלת האימפריה העות'מאנית. ב-27 באוגוסט נחתם בברלין הסכם לפיו רוסיה תשלם לגרמניה פיצויים בסך 6 מיליארד מרק. החוזה הראה למדינות ההסכמה מה יהיה גורלן אם יפסידו לגרמניה.

בהתאם להסכם, רוסיה איבדה מאות אלפי קמ"ר בהם התגוררו כ-56 מיליון תושבים (כשליש מאוכלוסיית המדינה). הדרישה לפיצויים בוטלה בהצהרת השלום (Декре́т о ми́ре) שפרסם לנין ב-8 בנובמבר (27 באוקטובר לפי הלוח הישן).

בסופו של דבר, גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה למדינות ההסכמה, והסכם הפסקת האש בין שני הצדדים נחתם ב-11 בנובמבר 1918, שמונה חודשים לאחר חתימת חוזה ברסט-ליטובסק. כתוצאה מכך פינלנד, לטביה, ליטא, אסטוניה ופולין היו למדינות עצמאיות וריבוניות, וגרמניה נאלצה לוותר על שלטונם עליהן.

השפעות ההסכם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה ברסט-ליטובסק החזיק מעמד 8 חודשים. גרמניה ויתרה על אחד מהתנאים של שביתת הנשק. חודשיים לאחר חתימת ההסכם הפרה אותו האימפריה העות'מאנית, כאשר פלשה לשטח הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה במאי 1918. באפריל 1922 חתמו רוסיה וגרמניה על הסכם רָפָּאלוֹ, שבו הסכימה גרמניה להפרת הסכם ברסט-ליטובסק ושתי המדינות ויתרו על כל טענותיהן ההדדיות בהקשרים הטריטוריאליים והכלכליים.

באוגוסט 1939, בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הצליחה רוסיה להשיג חלק מן השטחים שאבדו לה במלחמת העולם הראשונה.

חוזה ברסט-ליטובסק היה משמעותי לרוסיה, מכיוון שצמצם את השטח שהיה בידי הבולשביקים. עצמאות פינלנד ופולין נתקבלה, ואוקראינה והמדינות הבלטיות היו לאזורים אנטי-בולשביקים ומסוכנים להם. אזורים אלו היו בסיסים של הצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה. כוחות לאומניים ואף מהפכניים ברוסיה זעמו על הבולשביקים על כך שקבלו את ההסכם.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 328.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוזה ברסט-ליטובסק בוויקישיתוף