השירה המקראית

השירה המקראית היא מכלול פרקי השירה המופיעים במקרא. השירה מתייחדת מן הפרוזה במקצב ובמשקל, כמו גם בצורות דקדוקיות שונות הן בנטיות המילים והן בקישורן התחבירי, ואף באוצר מילים הייחודי לשירה. השירה המקראית עוסקת בעיקר בהבעת רגשות דתיים ודברי חכמה ואף בברכות וקללות, קינות ושירי אהבה. בניגוד לחלקי הפרוזה שבמקרא העוסקים בעיקר בסיפור מאורעות.

מבנה

מבנה בסיסי

לפי רוברט לאות', העיקרון השולט בשירה המקראית הוא עיקרון התקבולת, אך החוקרים שאחריו הוכיחו כי המבנה השולט הוא טור בן שתי צלעות (או שלש) קצרות, אשר השנייה קשורה לראשונה וממשיכה אותה. התקבולת היא אחד האמצעים ליצירת קשר בין שני צלעות הטור, אך לא האמצעי היחיד. יעקב כדורי מונה אמצעים נוספים ליצירת קשר בין צלעות הטור:

• לכלול בצלע ב' משהו שמחזיר את הקורא לצלע א', לדוגמה: ”גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ / תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ”, הטיית היחס "וַתִּטָּעֶהָ" מחזירה את הקורא אל הגפן שבצלע א'.
• השמטת חלק משפט (בדרך כלל פועל) מצלע ב', כך שהשלמתו מתאפשרת רק בצירוף צלע א', לדוגמה: ”מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק / מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם” השלמת צלע ב' היא "[ינחני] מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם".
• שימוש במילת זיקה היוצרת קשר בין הצלעות, לדוגמה: ”יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ / כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ”, מילת הזיקה "כַּאֲשֶׁר" מקשרת בין הצלעות.
• צלע א' היא פנייה המהווה קישור הכרחי לצלע ב', לדוגמה: ”ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת / עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ?”
• חלוקה של צמד מילים שגור בין הצלעות, לדוגמה חסד ואמת: ”וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא / וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת”.
• חזרה על מונח זהה בשני הצלעות, לדוגמה: ”רָאוּךָ מַּיִם, אֱ‍לֹהִים / רָאוּךָ מַּיִם – יָחִילוּ”.

מבנים מורחבים

לעיתים המבנה רחב יותר והטור אינו עומד בפני עצמו אלא בצירוף הטורים שלפניו או שלאחריו, אף במקרים אלו נשמרת התבנית הבסיסית הקושרת בין שתי הצלעות, כשלאחריהם הפוגה קצרה, ואילו הסיום הסופי בא רק לאחר הטור האחרון, לדוגמה: ”הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה / וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי / תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא / וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב”, הטור האחרון אינו עומד בזכות עצמו, ומכל מקום הוא בנוי מצלעות מקבילות המהוות יחידת משנה לעצמה.

לעיתים יש בטור אחד שלש צלעות, לדוגמה: ”יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף / וּרְבָבָה מִימִינֶךָ / אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ”. גם במקרה כזה לא נפגעת תחושת הסדירות שיוצרים הטורים הקצרים יותר, ואדרבה, טורים מוארכים משמשים לפעמים ככלי לגיוון.

צורות התקבולת

ערך מורחב – תקבולת

קיימות מספר צורות של הקבלה תוכנית בין הצלעות:

• תקבולת שלמה, בה לכל אבר בצלע א' ישנה מקבילה בצלע ב', לדוגמה: ”מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט / תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה”.
• תקבולת חלקית, בה חסר באחת הצלעות איבר המופיע בחברתה המשלימה את חסרונו, לדוגמה: ”זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ / אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ. לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר / בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה”, בכל צלע שנייה חסר הפועל, אך הוא מושלם על ידי קודמתה כאילו נאמר: "זָכַרְתִּי לָךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" או "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
• תקבולת פשוטה, בה הצלעות חוזרות על אותו עניין במילים שונות, לדוגמה: ”אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי / אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי”.
• תקבולת הפוכה, בה שני הצלעות מהוים דבר והיפוכו, לדוגמה: ”נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב / וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא”.
• מבנה מקובל בשירה המקראית הוא שצלע ב' מרחיבה ומעצימה את צלע א', לדוגמה: ”יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ / וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו / יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע / עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן”, החמור צייתן פחות מהשור, אבל לאבוס הוא מגיע בשעת ההאכלה. אפילו רמה כזו של צייתנות, מציין ישעיהו, אין עם ישראל מצייתים לה'.
• לעיתים צלע ב' מסבירה את צלע א', לדוגמה: ”שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים / כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם”, כל בני יעקב הם אחים, לכן הוצרכה צלע ב' לפרש במה נתייחדה אחוותם של שמעון ולוי.
• בספרות החכמה נפוץ השימוש בתבנית טור השיר, כשצלע א' מכילה משל וצלע ב' מביאה את הנמשל. לפעמים בפירוש כמו: ”כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר / כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל”; ולפעמים בסתם, וההשואה עולה מהתקבולת, לדוגמה: ”נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן / אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר”, הפסוק משוה איש המשתבח בנדיבותו ואינו נותן, לעננים ורוח הבאים מבלי להוריד גשם.

היחס בין הטורים

אף על פי שבדרך כלל ישנו רצף של אחידות רעיונית בין טורי השירה המקראית, לעיתים מהוים הטורים יחידות עצמאיות עד כדי התרופפות הקשר בין טור לטור, לדוגמה: ”אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי / וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים / הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת / הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ”.

לעיתים חל מפנה בין הטורים אך הוא אינו מצוין, לדוגמה: ”ה' רֹעִי – לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי / עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. [...] שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן / נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי / כּוֹסִי רְוָיָה.”, במילים "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן" יוצא המשורר מדמות השה המטפורית אותה ייצג מתחילת המזמור, ותפנית זו אינה מצוינת כלל.

בתים

בשירים אחדים במקרא ניתן להבחין בוודאות בצירופם של טורים מסוימים לבתים, אך בדרך כלל אין הקבלה מלאה במבנה הבתים השונים שבשיר. חקר הבתים המפורט במזמורי תהילים ובפרקי נבואה שונים חושף תופעות מענינות רבות ועושר צורני מתוחכם, אך לא נמצא בתחום זה נוהג קבוע.

מקצב השירה

המקצב הרגיל בשירה המקראית הוא של שלוש הטעמות לצלע ושתי צלעות בטור (סימון מקובל: 3+3), ברובם של הפרקים השיריים משמש מקצב זה אם כי לא בעקביות גמורה, צלעות של שתי הטעמות או של ארבע מעורבות בהם. המקצב 2+3 (שלש הטעמות בצלע הראשונה ושתים בשנייה) כונה "מקצב הקינה" מחמת המצאו בקינת "אני הגבר" (איכה, ג') אך נראה שלא התייחד דווקא לקינות. ישנם מקצבים נוספים המשתנים לפי האווירה והעניין של השיר, כמו מקצבים של 4+4 הטעמות, 2+2+2, או 5+5.

סגנון השירה

כדרכה של שירה, אף השירה המקראית מתאפיינת בעושר של דימויים, מטפורות וביטויים מושאלים. דימויים רבים מקורם בטבע. לעיתים הדימויים מתחלפים בצפיפות ומורכבים, ולעיתים הם פשוטים וזוכים לפיתוח ולהרחבה, לדוגמה:

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ / וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ / וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' / וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ / וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.

— ספר ישעיהו, פרק ס', פסוקים א'–ג'

הנביא מפתח את הדימוי של כבוד ה' המופיע על ירושלים לשמש הזורחת בחושך, כאשר העמים האחרים הולכים לאורה.

בטורים הבאים הנביא מתאר את התחדשותה של ירושלים, אך בסוף הוא שב אל התמונה שבה פתח:

לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם / וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ. וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם / וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ. לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ / וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם / וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

— ספר ישעיהו, פרק ס', פסוקים י"ט–כ'

במגילת קהלת נמצא תיאור מפורט של הידרדרות הגוף לעת זקנה, בו במקום להשתמש בתיאור מילולי של חלקי הגוף השתמש המשורר בשרשרת תמונות מן העולם החיצוני.

לשון השירה

השירים הקדומים שבתורה (שירת למך, ברכת יעקב ואחרים) מלמדים על שלמות אמנותית עוד לפני התפתחות הספרות ההיסטורית הישראלית, כך במסגרת שימור אמנות השירה נשתמרו צורות לשוניות קדומות למשל הסיומת ־מוֹ (במקום הסיומת ־ם) בפעלים כמו: תִּמְלָאֵמוֹ, תּוֹרִישֵׁמוֹ, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ (שירת הים) וכן בשמות כמו: צָרֵימוֹ, אֱלֹהֵימוֹ, זְבָחֵימוֹ (שירת האזינו). כך גם הסיומת ־כִי (במקום הסיומת ־ך) כמו: עֲו‍ֹנֵכִי, תַּחֲלֻאָיְכִי, חַיָּיְכִי, הַמְעַטְּרֵכִי, נְעוּרָיְכִי (תהילים ק"ג). ייתכן שהשימוש בצורות אלו נובע מצרכיו של המקצב.

כמו כן ישנם מילים שהשימוש בהם ייחודי לשירה, כמו אנוש, גבר (במשמעות אדם), אוֹרַח, דור ודור (כלומר לעולם), שחת, שחקים ועוד. הטעם לכך נעוץ בתקבולת המחייבת את המשוררים להזקק רבות למילים נרדפות. פרט זה השפיע גם על התגבשות צמדי מילים כמו "משפט" ו"צדקה".

גבולות השירה

בדרך כלל קל להבחין בין טורים הבנויים בדפוס השירה המקראית לבין סדרת משפטים של סיפור או פרוזה אחרת, אך לעיתים הגבול ביניהם מיטשטש; ישנם סיפורים הכתובים בצורה שירית ומתחלקים בקלות לטורים בני שתי צלעות, נבואות העומדות בין שירה לפרוזה, או מזמורים הכתובים בצורה הקרובה לפרוזה. זאת מאחר שצורת טור השיר הייתה פשוטה עד שיכלה לחדור גם אל דיבורי סיפר רגילים, ומאידך צורתו הייתה גמישה כך שמחברים שונים יכלו למתוח את גבולותיה.

זיקה לשירה האוגריתית

ערך מורחב – שירה אוגריתית

מהשוואת צורות התקבולת והמליצות עולה דמיון בין שירת המקרא לשירה האוגריתית, ממנו הסיק משה דוד קאסוטו כי שניהם ממשיכים את מסורת השירה הכנענית. אך בעוד עיקרה של שירת אוגרית הוא אפוסים על נושאים מיתיים, נעדרה צורה זו מן המקרא מחמת תוכנה, שהיה קרוב מידי לאמונות הפוליתאיסטיות של הכנענים. אוצר המקצבים וגמישותם רב יותר בשירה המקראית מאשר בשירה האוגריתית.

לקריאה נוספת

• יעקב כדורי, שירת המקרא - הא כיצד?, בתוך: ספרות המקרא - מבואות ומחקרים, יד בן צבי, עמ' 287–306
• אהרן הראל-פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג
• רפאל ספן, הייחוד התחבירי של לשון השירה המקראית, הוצאת קריית ספר, ירושלים תשל"ו
• בנימין הרשב, "מקצבי המקרא", בספרו תולדות הצורות של השירה העברית מן התנ"ך עד המודרניזם, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח, עמ' 27–40.
• מנחם זהרי, נתיבות בשירה המקראית, כרמל, 1933
• יהושע מנחם רוזנברג, אמצעים ספרותיים בשירה המקראית, על המקרא ועל הוראתו, חוב' א', משרד החינוך והתרבות – המינהל הפדגוגי – האגף לתוכניות לימודים, תשנ"ג, עמ' 48–76.
• יצחק אבישור, החזרה והתקבולת בשירה המקראית והכנענית, פרסומי מרכז ארכאולוגי, 2002.
• מבוא למקרא, יחידות 3 ,4 ,5, האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ח 1988–תש"ן 1990, עמ' 50–59.

קישורים חיצוניים

• האוניברסיטה הפתוחה, השירה המקראית
• רשימת מאמרים על השירה המקראית באתר רמב"י
• ויקטור קלנר, אך הבל כל אדם - עיונים בשירה המקראית, באתר דעת