שין דונג היוק
 |
יש לעדכן ערך זה. הסיבה היא: חשש לחוסר מהימנות בסיפורו של שין ושינוי גרסת הסיפור.
| |
| יש לעדכן ערך זה. הסיבה היא: חשש לחוסר מהימנות בסיפורו של שין ושינוי גרסת הסיפור. | |
 | |
| שין דונג היוק, 2014 | |
| לידה |
19 בנובמבר 1982 (בן 42) מחנה מאסר קאצ'ון, קוריאה הצפונית  |
|---|---|
| מדינה |
קוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית |
  | |
שין דונג היוק (בהנגול: 신동혁; נולד ב־19 בנובמבר 1982) הוא אסיר לשעבר שנמלט ממחנה העבודה הצפון קוריאני "מחנה 14"[1] ופעיל זכויות אדם למען קוריאה הצפונית כיום. ככל הידוע, הוא האדם היחיד שנולד וגדל במחנה עבודה מסוג "אזור שליטה מוחלט" בקוריאה הצפונית, שהצליח לברוח אל מחוץ לגבולות המדינה. הוא מתגורר כיום במדינת קוריאה הדרומית. בשנת 2007 כתב שין את ספרו האוטוביוגרפי. שין קיבל את הפרסום הציבורי העולמי הראשון שלו בכתבת שער ב"וושינגטון פוסט", ולאחריו החל להעניק ראיונות שמטרתם הגברת המודעות למחנות העבודה בקוריאה הצפונית ולהפרת זכויות האדם השיטתית והמתמשכת בהם. בשנת 2012 פורסמו אודות חייו ספר שהפך לרב-מכר ותורגם ל-24 שפות, וסרט תיעודי, שהוקרן ביותר מ-30 פסטיבלי סרטים בעולם וזכה לפרסים רבים.
ביוני 2013 קיבל שין את פרס האומץ המוסרי מהארגון UN Watch.
בשנת 2015 התעוררו חשדות לגבי מהימנות סיפורו של שין, לאחר שחזר בו מדבריו לגבי מספר קטעים בעדותו[2].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדותו במחנה 14
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקוריאה הצפונית קיים משטר ענישה מחמיר לפיו מוכנסים אסירים פוליטיים החשודים בהתנגדות למשטר יחד עם בני משפחותיהם, כענישה קולקטיבית, למחנות עבודה. קיימים שני סוגי מחנות: מחנות הכוללים חינוך מחדש ומחנות מסוג "אזור שליטה מוחלטת" מהם האסירים לא ישוחררו לעולם. מחנה 14 בו גדל שין היה "מתקן בשליטה מוחלטת". הוא הוקם בשנת 1959 באזור קאצ'ון שבמחוז דרום פיונגאן, במרכז המדינה. במחנה מתגוררים כ-15 אלף בני אדם. אורך המחנה נאמד בכ-48 ק"מ ורוחבו בכ-25 ק"מ, והוא כולל שטחי חקלאות, מכרות ובתי חרושת[3].
שין דונג היוק נולד במחנה לאחר שאמו, ג'אנג הואה גיונג, ואביו שין גיונג סוב, אולצו להתחתן, כאות הערכה לעבודתם במחנה[4]. בני הזוג הורשו לישון יחד 5 לילות ברצף, וכך נולד בנם הבכור שין הא גאון ב-1974 וכשמונה שנים מאוחר יותר, שין דונג היוק[5]. שין דונג היוק בקושי הכיר את אביו ואחיו הבכור, מאחר שבהתאם לכללים הנהוגים במחנה, אביו לא גר עימם ואחיו הועבר ללינה משותפת עם נערים בני גילו כאשר שין היה בן ארבע.
שין גדל לחינוך נוקשה, רעב ומשטר הלשנות ששרר במחנה. יחד עם הילדים האחרים, הוסבר לו שהוא נענש על חטאי הוריו, אבל יוכל להיטהר אם יעבוד היטב וילשין על כל מעשה בלתי ראוי. האוכל במחנה היה מצומצם וכדי להימנע ממחלת הפלגרה, הילדים נהגו לאכול עכברושים[5]. בבית הספר רוב השיעורים התרכזו בלימוד עשרת חוקי המחנה והסברים על חובת ההלשנה. כשהיה שין בן ארבע, כבר חויב בצפייה בהוצאה להורג פומבית, יחד עם שאר אסירי המחנה. ב-1989 הוכתה בת כיתתו למוות על ידי אחד המורים מאחר שעברה על אחד מחוקי המחנה - גנבת אוכל. באותו זמן האמין שין שעונשה של חברתו לכיתה מוצדק. שין מעיד על עצמו שלא הבין מושגים כמו "חברות"; ילדים לא יכלו לבטוח בחבריהם כיוון שהיו בתחרות מתמדת להשגת תוספות באוכל, תוספות שניתנו כתוצאה מהלשנה על חטאי אחרים.
כחלק מהנהוג במחנה, עד גיל 12 גר שין יחד עם אמו, ג'אנג הואה גיונג. הם חיו בתנאי כליאה נוחים יחסית למחנה עם שינה על רצפת חדר פרטי, מטבח משותף לכמה משפחות וזרם חשמל שפעל כשעתיים ביום[5]. אמו גם הורשתה להביא מעט אוכל הביתה, אם עבדה היטב. בימי בית הספר התיכון, בו כבר החל לעבוד באופן שוטף בעבודות הכפייה, הועבר לשינה משותפת עם עוד 25 תלמידים על רצפה[6].
ההלשנה על אימו ואחיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-5 באפריל 1996, כאשר היה בן 13, קיבל שין פרס על התנהגות טובה: אישור להצטרף לאימו לארוחה. להפתעתו, ראה שם את אחיו הבכור. אמו לא שמחה לראותו אך הכינה לו אוכל ממנת קמח התירס היומית שהיא זכאית לקבל. שין אכל ונרדם. הוא התעורר לקולות דיבור מהחדר הסמוך. הוא הציץ, ראה שאמו בישלה אורז וזעם; אורז היה מצרך מותרות, הוא היה בטוח שהיא גנבה אותו[6] וכעס על כך שבעוד הוא קיבל את תבשיל התירס הרגיל, אחיו קיבל אורז. הוא צותת לשיחה של אמו עם אחיו והופתע לגלות שאחיו לא קיבל יום חופש מהמפעל בו עבד אלא הלך ללא רשות. הם התייעצו מה לעשות ושקלו בריחה. אמו של שין לא הביעה רצון להצטרף אולם עקב הענישה הקולקטיבית הנהוגה, ניסיון בריחה של האח העמיד בסכנה את כל משפחתו. חוק מספר 2 של המחנה קובע נחרצות שעונשו של היודע על תכנון מעשה בריחה הוא מוות. שין הזועם הלשין לשומר הלילה על אמו ואחיו תמורת תוספת אוכל והעלאה בדרגה בבית הספר.
למחרת, נלקח שין מבית הספר לתשאול במהלכו תהה החוקר אם הוא ידע על ניסיון הבריחה של אמו ואחיו. שין המבולבל לא הבין מה קרה, אולם לאחר מעשה התברר שהשומר לו סיפר אודות תכנון הבריחה לקח קרדיט על המידע. לבסוף נלקחו טביעות אצבעותיו של שין לצורך צירוף למסמכי משפחתו. במסמכים אלה גילה לבסוף את הסיבה לכך שאביו היה במחנה: הוא היה אחיהם של שני גברים שברחו לקוריאה הדרומית במהלך מלחמת קוריאה. ביום השלישי למאסרו הוא נקשר לתקרה והובערה תחתיו אש, שגרמה לו לכוויות חמורות אשר הזדהמו מאוחר יותר. הוא הובא לבסוף למשפט בו התחנן שיבררו את העניין כיוון שהוא המדווח הראשוני.
לאחר כמה ימים הועבר שין לתא אחר ונמסר לו שהוא קיבל הקלה בעונש. קים ג'ינג מיונג, שותפו החדש לתא, היה אדם בסביבות גיל 50 שסירב לספר לשין על סיבת מאסרו וביקש לקרוא לו "דוד". הוא טיפל בפצעיו של שין במשך כחודשיים וסיפר לו אודות האוכל הטעים שניתן למצוא מחוץ למחנה העבודה. שין ניחש שהוא היה משכיל בעברו וחש כלפיו רגשות עזים ביותר של הכרת תודה, לראשונה בחייו. שין הצטער כשנדרש לעזוב. הוא נלקח לחתום על הסכם סודיות ולאחר מכן הובל יחד עם אביו לצפות בהוצאה להורג של אמו בתלייה ושל אחיו ביריות רובים. אביו בכה בשקט בעוד שין חשב שמגיע להם למות. אמו של שין ניסתה לתפוס את מבטו אך שין סירב להביט חזרה[6].
החיים לאחר ההלשנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ששוחרר, נשלח שין חזרה לבית הספר ולעבודות הכפייה. המורה שלו, שזעם על כך ששין לא סיפר לו אודות ניסיון הבריחה, מירר את חייו בכל דרך אפשרית. תלמידי בית הספר לעגו לו ולקחו חלקים ממנות האוכל שלו. שין האשים את אמו המנוחה במאסרו וכעס על הוריו, שהביאו אותו, ילד מהונדס, לתוך מחנה עבודה בו נגזר עליו למות. מאז הכלא גם החל שין לחלום על אותם מטעמים עלומים אודותיהם סיפר לו ה"דוד". בימים הנדירים בהם לא עבד שין, הוא נאלץ לבלות עם אביו. אביו ניסה להתנצל: "אני יודע שאתה סובל כי נולדת להורים הלא נכונים. היית חסר מזל להיוולד לנו. מה אתה יכול לעשות? ככה דברים קרו". שין לרוב סירב לענות מרוב זעם.
עקב נקמנותו של המורה החל לסבול שין מרעב כבד. הוא נקלע למעגל בו הוא מוכה ומורעב, נחלש וכעונש שוב מורעב. במרץ 1997 הוחלף המורה[6]. המורה החדש היה מגניב לשין מזון, נתן לו עבודות קלות והפסיק את הצקות התלמידים. ביולי 1998, עקב שיטפון בזק, מתו מאות מאנשי המחנות ושין הועסק בקבורת הגופות.
כאשר הגיע שין לגיל 16 נערכה חלוקת עבודה קבועה שרירותית על ידי המורה. חבריו נשלחו למכרות ומפעלי טקסטיל בעוד שין נשלח לחווה, מקום רגוע יחסית בו יכל לגנוב מעט מזון. בגיל 20 הועבר למפעל לייצור בגדים, שם תפרו נשים מדים צבאיים במשמרות של 12 שעות. כאשר מכונות התפירה שלהן היו מתקלקלות, שין היה אחראי לתקנן. כשנה לאחר מכן הפיל שין בטעות את אחת המכונות שנחשבו ליקרות יחסית במחנות. כעונש כרת לו המנהל את אצבע האמה ביד ימין. למרות התקרית, מספר חודשים לאחר מכן התבקש שין להדריך אסיר בשם פארק יונג צ'ול איך לתקן מכונות תפירה ולהתחבר עמו. שין היה אמור לדווח על כל אמירה של פארק לגבי עברו, פוליטיקה או משפחתו, אך כל ניסיונותיו לדובבו כשלו.
הבריחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יום אחד הצהיר פארק שהוא מפיונגיאנג, אבל שין שנולד במחנה לא ידע איפה המקום. פארק סיפר לו אודות בירת קוריאה הצפונית, בה גרים האנשים המשכילים והמשפיעים ביותר, ועל לימודיו במזרח גרמניה ובברית המועצות לשעבר. הוא גם סיפר איך נראה העולם מחוץ למחנות: כסף, טלוויזיה, טלפונים סלולריים ואפילו שהעולם עגול. שין התקשה להבין חלק מהרעיונות ולגבי אחרים לא היה לו אכפת. הוא התעניין שוב ושוב בטעם האוכל מחוץ למחנות. לראשונה בחייו החליט שין שלא להלשין, על אף שפארק סיפר בהרחבה על עברו בעולם.
בדצמבר 2004 החל שין לחשוב על בריחה מהמחנה. תחילה חשש להביע את רצונו, כי חשש שפארק הוא מלשין, בעודו זוכר את הלשנתו על בני משפחתו. לבסוף אזר אומץ וביקש את סיועו, ופארק הסכים. התוכנית הייתה ששין יעביר את שניהם את הגדר, ופארק יוביל אותם לסין ומשם לקוריאה הדרומית.
זמן קצר לפני חג השנה החדשה, בו מושבתת פעילות מפעל התפירה למשך יומיים, שין שמע על כך שצוות התיקונים במפעל יועסק בכריתת עצים הסמוכים לגדר, והחליט שהגיע הזמן לניסיון הבריחה. הוא גנב בגדים חמים מאסיר אחר ואכל ארוחת חג שקטה עם אביו. יחסיו עם אביו הפכו קרירים מתמיד, ועל אף שהיה בטוח שלאחר שיברח אביו ייענש, הוא לא סיפר לו על תכנון הבריחה. למחרת בזמן העבודה ניצלו פארק ושין את זמן הפטרול הארוך של השומרים כדי לברוח. על אף שפארק היסס למראה גובהה של הגדר החשמלית, שין לא היה מוכן לחכות. הם פתחו בריצה לעבר הגדר ושין מעד. פארק היה הראשון שהגיע לגדר. הוא ניסה לעבור מבעד לשני חוטי תיל אולם התחשמל למוות. משקלו יצר פתח בגדר. שין עבר דרך הפתח תוך שימוש בגופתו של פארק כדי להגן על עצמו מהגדר. תוך כדי מעבר, רגלו התחככה בגדר והוא נכווה ודימם אך הוא לא התעכב והחל לברוח. הוא לא ידע איך להגיע לסין, אולם זכר שפארק סיפר לו אודות נהר הטומן, המהווה גבול בין קוריאה הצפונית לסין. שין המשיך לשוטט ובסוף פרץ למחסן של איכר, בו מצא מדים צבאיים שעזרו לו להסתיר את זהות האסיר שלו. תוך התחזות לחייל צפון קוריאני רגיל, שין נדד במדינה. הוא גנב וסחר בשוק השחור והתחבא בדירי חזירים, ערימות קש ורכבות משא. בינואר 2005 הגיע לנהר הטומן ושיחד את השומר תמורת חציית הגבול.
החיים לאחר המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שין עבד בעבודות מזדמנות בסין, ולאחר זמן, כאשר הגיע לשאנגחאי, נתקל במקרה בעיתונאי שהעריך את חשיבות סיפורו. העיתונאי עזר לשין להגיע לשגרירות קוריאה הדרומית ומשם הועבר לקוריאה הדרומית, שם החלים בהדרגה מפציעותיו. הוא נחקר במשך שבועות בחשד שהוא מרגל או רוצח שכיר מטעם קוריאה הצפונית. לאחר מכן פורסם סיפורו בתקשורת הדרום קוריאנית.
שין עבר להתגורר בדרום קליפורניה שבארצות הברית, שינה את שמו והחל לעבוד בתנועת LINK - Liberty In North Korea האמריקאית, שמטרתה לעורר מודעות ולעזור לפליטי קוריאה הצפונית. מאוחר יותר חזר שין לקוריאה הדרומית והמשיך בקמפיינים למען אסירי קוריאה הצפונית. שין חיפש את דודיו, ה"אשמים" בכך שאביו הוכנס למחנה, אך לא הצליח למצוא אותם[7].
בזמנו, שין התקשה, לטענתו, במעבר לחיים המערביים. תחילה קיבל קיצבה מקוריאה הדרומית, אולם לאחר זמן מה זו פקעה כך שהוא נאלץ לעבוד כדי לקיים את עצמו.
פרסום ציבורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2007 כתב שין את ספרו האוטוביוגרפי "Escape to the Outside World", המתאר את סיפור חייו[8]. לאחר מכן פורסמה כתבת שער בוושינגטון פוסט אודות שין, תוך ציון העובדה שלא ניתן לאמת את סיפורו (קוריאה הצפונית אינה מכירה כלל בקיומם של מחנות העבודה ולא נותנת לפקחים לשוטט חופשי בשטחה). הספר כולל תצלומי פציעותיו של שין וכן תצלום לווין של מחנה 14. הספר צמח מתוך יומן אישי שכתב שין בעודו מתאושש מפציעותיו בסיאול (קוריאה הדרומית). כמו כן החל שין במתן ראיונות רבים.
ב-2012 כתב העיתונאי בליין הארדן ספר אודות שין בשם "Escape From Camp 14" ("בריחה ממחנה 14"). הספר הפך לרב-מכר ותורגם ל-24 שפות, זכה בפרס צרפתי[9] ובביקורות חיוביות רבות[10].
ב-2012 ביים הבמאי הגרמני מארק ויזה סרט תיעודי אודות שין בשם "מחנה 14 - אגף השליטה הטוטאלית". בשל מיעוט החומרים הקיימים המתעדים את הנעשה במחנה, הסרט משתמש בטכנולוגיית אנימציה[11]. הסרט הוקרן ביותר מ-30 פסטיבלי סרטים בעולם וכן זכה לפרסים רבים[12]. בין השאר הוקרן הסרט ב-3 במאי 2013 בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב.
השוואות לשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2008 צפה שין בסרטי שואה ישנים, המתארים את נסיונותיו של היטלר והרייך השלישי להסתיר את מחנות הריכוז והרציחות שבוצעו. לדעת שין, זה רק עניין של זמן עד שקים ג'ונג-איל ינקוט בטקטיקה דומה[7]. הוא מקווה שארצות הברית תפעל בנדון. בראיון אמר שין "אני מסתובב הרבה במוזיאוני שואה, רואה שם דברים שנראים כאילו צילמו אותם אצלנו במחנה. אנשים מדברים על השואה עד היום, אבל יש שואה שמתרחשת ממש עכשיו ולא עושים כלום"[13]. ניצול מחנה עבודה צפון קוריאני נוסף בשם צ'ול הוואן-קאנג, טען גם הוא ש"בבסיס, זה ממש כמו אושוויץ של היטלר"[14].
ברבים מהפרסומים אודות שין הושווה המצב בקוריאה הצפונית למצב בשואה[15]. דונלד אדוארד גראם, מנכ"ל הוושינגטון פוסט, כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "השוואות לשואה מביכות, אבל איזה עוד השוואה יש? זהו סיפורו של מחנה השמדה מודרני."[16]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בליין הרדן: הבריחה ממחנה 14; הוצאת ספרית מעריב, 2013
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- למה שיקר העריק ש'ברח ממחנה בצ' קוריאה?', באתר ynet, 19 בינואר 2015
- הגרדיאן, הבריחה ממחנה העינויים בצפון קוריאה, באתר הארץ, 21 במרץ 2012
- כתבת השער בוושינגטון פוסט אודות שין (באנגלית)
- טריילר הסרט "מחנה 14 - אגף השליטה המוחלטת" אודות שין (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כל הידוע על שין כיום, כולל הביוגרפיה שלו, לא ניתן לאימות ומסתמך על עדותו האישית בלבד. עם זאת, דבריו קיבלו פרסום רב והוקנתה להם אמינות בפרסומם בעיתונים מרכזיים.
- ^ סוכנויות הידיעות, למה שיקר העריק ש'ברח ממחנה בצ' קוריאה?', באתר ynet, 19 בינואר 2015
- ^
אסף רונאל, הקורבנות האמיתיים של קוריאה הצפונית - אזרחי המדינה, באתר הארץ, 4 באפריל 2013
- ^ חוק מספר שמונה של המחנה אוסר קיום יחסי מין ללא רשות וקובע כי המפרים ייענשו במוות מיידי בירייה. קבלת פרס הנישואין הוא הדרך היחידה לקיים יחסי מין בבטחה במחנה. נשים וגברים רווקים ישנים במגורים נפרדים אולם במידה והם מתוגמלים בנישואין, הם יכולים לישון יחד חמישה לילות ברצף. הנישואים מוכרזים ארבע פעמים בשנה. במידה והחתן או הכלה המיועדים חושבים שבן או בת זוגם זקן\ה, אכזרי\ת או מכוער\ת מדי, הם יכולים לבקש את ביטול הנישואין והשומרים יכולים להיענות לבקשה.
- ^ 1 2 3 הגרדיאן, הבריחה ממחנה העינויים בקוריאה הצפונית, באתר הארץ, 21 במרץ 2012
- ^ 1 2 3 4 בליין הארדן, How one man escaped from a North Korean prison camp, הגרדיאן
- ^ 1 2 בליין הארדן, North Korean Prison Camp Escapee Tells of Horrors, Worries About Those Left Behind , וושינגטון פוסט, 11 בדצמבר 2008
- ^ ג'נט מסלין, The Casual Horrors of Life in a North Korean Hell, ניו יורק טיימס, 11 באפריל 2012
- ^ אודות בליין הארדן, באתר של הארדן
- ^ הבריחה ממחנה 14 - בתקשורת, באתר של בליין הארדן
- ^ יועד עירון, המלצות לדוקאביב 2013: מחנה 14, בבלוג הקולנוע "פרימה", 28 באפריל 2013
- ^ אתר הסרט, 25 באפריל 2013
- ^ ציפי שמילוביץ', המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, "אני לומד להפוך מחיה לבנאדם", 26 באפריל 2013
- ^ אורי קציר, עדות מהגיהנום: "בקוריאה הצפונית מתחוללת שואה ממש בימים אלה", מגפון, 21 בפברואר 2013
- ^ מישל לנט הירש, The fine line between ‘obedience’ and rape in North Korea, מרכז המדיה לנשים, 17 במאי 2012
- ^ מצוטט באתר של בליין הארדן
