לדלג לתוכן

שיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיכון
שיכון במצפה רמון, ישראל
שיכון במצפה רמון, ישראל
מידע כללי
טווח תאריכים המאה ה-20
מגדל טרליק - שיכון בלונדון

שיכון הוא סוג של בניין מגורים, אשר את בנייתו יוזמת לרוב הממשלה המקומית, או גוף ציבורי אחר. זאת, במטרה לספק פתרון דיור יעיל לאוכלוסיות גדולות, על פי אינטרסים וצרכים ציבוריים. לרוב, מוקמים שיכונים באזורים עירוניים עבור אוכלוסייה מעוטת-יכולת, אוכלוסייה עובדת הדורשת מקומות מגורים רבים בקרבת העיר, או במקרים מסוימים של צורך דחוף במגורים באזור כלשהו. השיכונים הנבנים ביוזמה ממשלתית, נמכרים לבסוף בעלות נמוכה ואף מסובסדת או משמשים לאחר מכן כדיור ציבורי.

המושג "שיכון" מתייחס הן לטיפוס מבנה המגורים והן לשכונות שלמות הכוללות גם שטחים פתוחים, כבישים, ומבני ציבור קהילתיים (בתי ספר, גני ילדים, מרפאות וכדומה) כחלק מפרויקט בינוי שלם. המילה "שיכון" בעברית נתרמה על ידי דוד רמז - ממקימי חברת "שיכון עובדים" ההסתדרותית.

דיור ציבורי (או דיור סוציאלי) הוא מונח גג המתייחס לדיור להשכרה אשר עשוי להיות בבעלות ומנוהל על ידי המדינה, על ידי ארגונים ללא כוונת רווח, או על ידי שילוב של שניהם, בדרך כלל במטרה לספק דיור בר השגה. במדינות מסוימות, לדוגמה: ברזיל וספרד, משפחות העומדות בתנאים אלו יכולות לרכוש דיור סוציאלי לעומת האפשרות להשכירו. הדיור הסוציאלי נתפס לעיתים כתרופה פוטנציאלית לאי שוויון בדיור. אף על פי שהמטרה המשותפת של הדיור הציבורי היא לספק דיור בר השגה, הפרטים, הטרמינולוגיה, ההגדרות של העוני וקריטריונים אחרים להקצאת דיור זו מגוונות.

השיכון, כטיפוס מבנה מגורים, החל להופיע בנוף העירוני בתחילת המאה ה-20. למעט מקרים בודדים יוצאי דופן ומגורים צבאיים, בניית בנייני מגורים להמונים, למעמד הנמוך, לא הייתה תחום בו עסקו גופים ציבוריים. הבנייה העממית נעשתה באופן פרטי, וברוב העולם ולאורך כל ההיסטוריה נבנו בתים על ידי דייריהם על פי היכולות והצרכים. עם המהפכה התעשייתית שהשפעותיה ניכרו במאה ה-19, גבר תהליך העיור ואל ערים רבות היגרו אוכלוסיות גדולות מהכפרים. בערים הגדולות החלה תנופת בנייה מאסיבית ואיתה גם הלכו והתעצמו תחלואות עירוניות שונות וצפיפות אוכלוסין גדולה אשר הובילה לבעיות תברואה קשות. כבר במאה זו החלו לקום רעיונות חדשניים בתחום בינוי הערים שמטרתם ליצור סביבה עירונית חדשה אשר תאפשר בין השאר קיום אורח חיים איכותי ובריא לתושבי העיר שהלכו והתרבו בקצב גדל. בין רעיונות אלה נמנים "עיר הגנים" של אבנעזר הווארד ו"העיר התעשייתית" (Une Cite Industrielle) של טוני גארנייה שניסו ליצור עיר אוטופית.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה נותרו רבים חסרי בית וחיו בפחונים או בדיור זמני אחר, הוחש הצורך במציאת פתרון אדריכלי-אורבני לבעיית הדיור ההמוני. במקביל לשיח התאורטי ולמיזמים נסיוניים שהחלו להיבנות בתחילת המאה ה-20, החלו כבר במחצית השנייה של המאה ה-19 לקום מיזמי שיכון בסדרי גודל קטנים וביוזמות מקומיות במטרה לאפשר דיור נח ואיכותי למעמד ביניים הרחק מתחלואות העיר.

שנות ה-20 וה-30

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיכון וייסנהוף

הדיון והמחקר האדריכלי התאורטי סביב פתרונות הדיור להמונים הגיעו לשיאם בשנות ה-20 ובמרכז אירופה. המטרה הייתה תכנון אופטימלי של מגורים שניתן יהיה לבנות בזמן ובהשקעה כספית מינימליים אשר יספקו איכות חיים מרבית לתושביהם. כאשר באים לייצר מגורים על פי תבנית, כמו בייצור תעשייתי של מוצר, נדרש תכנון יסודי ומקיף. מכיוון שבנייה המונית של מגורים למיליוני בני אדם אינה דבר של מה בכך, ראו עצמם מספר אדריכלים כמנהיגים של פיתוח רעיון השיכון ויישומו. עיקרם סבבו או התקשרו עם בית ספר הבאוהאוס בגרמניה שהוביל בתקופה זו את האדריכלות המודרנית. בתקופה זו פותחו אבטיפוסים ורעיונות שונים של תוכניות מגורים יחד עם פיתוחם של כלים אדריכליים שונים כדי לממש את הרעיון. בין רעיונות ומחקרים אלה פותח לדוגמה על ידי ארנסט מאי ב-1926 "מטבח פרנקפורט" - טיפוס מטבח בעל מבנה אופטימלי שיושם גם באחד ממיזמי השיכון בעיר פרנקפורט והפך מאוחר יותר לאבטיפוס של המטבח הביתי המודרני.

ב-1927, ביוזמת הורקבונד ועיריית שטוטגרט, נבנה שיכון וייסנהוף. את התכנון הכולל של השיכון ביצע מיס ון דר רוהה והשתתפו בו מיטב האדריכלים של התקופה. השיכון הציג לראשונה מיזם מגורים גדול, המציע אורח חיים איכותי אך מסוג חדש למגורים עירוניים. רעיונות השיכון כפי שבאו לידי ביטוי גם במיזם וייסנהוף תאמו גם את האג'נדה האדריכלית של הבאוהאוס וניכרה בו הפשטות העיצובית, המינימליזם והפונקציונליזם של כל פרט. מיזם מעונות עובדים שהוקם בתל אביב מספר שנים לאחר מכן הושפע ישירות משיכון וייסנהוף. אולם, שיכון וייסנהוף לא יועד לשכבה סוציו-אקונומית נמוכה אלא דווקא למעמד הבורגני ולאנשים אשר יתגוררו בו מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ כלכלי. עובדה זו עוררה לא מעט ביקורות כלפי המיזם יחד עם ביקורת על אנשי הבאוהאוס שלא בהכרח מייצרים פתרון אמיתי למעוטי היכולת אלא סגנון עיצובי חדש המתאים דווקא לאוכלוסייה מבוססת. לשיכון אכן עברה לגור בסופו של דבר אוכלוסייה אמידה.

שנה לאחר מכן, בין השאר בעקבות הביקורת מצד הממסדים השונים והציבור הוקם CIAM (הקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית) אשר ריכז את העבודה על המשך פיתוח המגורים ההמוניים ופתרונות הדיור ברמה האדריכלית והעירונית. פעילותו של ארגון CIAM הונהגה על ידי האדריכל השווייצרי לה קורבוזיה, ארנסט מאי וזיגפריד גידיון. פעילות הארגון נמשכה כ-30 שנה, גם לאחר מלחמת העולם השנייה ובמסגרתה פותחו עוד רעיונות תכנוניים שונים בתחום הדיור ההמוני.

שיכונים לאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה הוחש שוב הצורך ביוזמות בנייה ממשלתיות של מגורים על מנת למצוא פתרון למצוקת הדיור שנגרמה עקב ההרס הרב של המלחמה. בשנים שלאחר המלחמה החלה אוכלוסיית העולם לצמוח בקצב גובר עקב תופעת הבייבי בום.

החל משנות ה-50 החלו ממשלות רבות ליזום מיזמי בנייה מאסיביים בפרברי הערים הגדולות. בניית השיכונים הושפעה רבות מהברוטליזם ויחד עם התפתחות טכנולוגיות של בנייה מתועשת של בטון, המשיכו להתפתח השיכונים ובנייתם. התבלטה במיוחד בנייתם של בנייני השיכונים הגדולים במדינות הגוש הקומוניסטי. כחלק מהעקרונות הקומוניסטים נבנו בברית המועצות, פולין וגרמניה המזרחית השיכונים הגדולים ביותר בעולם.

השיכון הטיפוסי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים טיפוסי שיכונים שונים ורבים אולם בניגוד לטיפוסי מבנים אחרים בעלי שוני גדול בין מדינות שונות, קיימים קווי דמיון ברורים מאוד, הן במראה החיצוני והן בתכנון הפנימי, בין השיכונים ברחבי העולם. השיכונים תוכננו על פי התפישה המודרניסטית וברוח הסגנון הבינלאומי עבור האדם או המשפחה האוניברסליים. כלומר, תכנון התואם לדגם משפחתי אחיד בכל העולם, בעל צרכים זהים ואורח חיים דומה, כמעט ללא קשר לתרבות ולצביון מקומיים. במקרים רבים גם ללא קשר לאקלים מקומי. טיפוס מגורים אחיד למגוון רחב של אוכלוסיות שונות בעלות תרבויות ומרקמים חברתיים שונים במקומות שונים בעולם הוא ככל הנראה הנקודה המרכזית והבעייתית ביותר עליה נמתחה הביקורת הגדולה על מפעלי השיכונים, ביקורת ופולמוסים הנמשכים עד היום (רובם הגדול של השיכונים שנבנו במהלך המאה ה-20 ממשיכים לתפקד גם בימינו).

המאפיין הבולט ביותר של השיכון הוא החזרתיות. חזרתיות זו באה לידי ביטוי בדירות זהות המשוכפלות לכל אורך וגובה המבנה, מבנים זהים זה לצד זה ושיכונים שלמים שנבנו על פי תוכנית זהה במקומות שונים לגמרי. החזרתיות במבנה השיכונים היא הגורם המרכזי ליעילות ומהירות הבנייה שלהם ולעלותם הנמוכה. על ידי תוכנית חוזרת נחסכות עלויות רבות ומצטמצמים לוחות זמנים של הבנייה:

  • תכנון אחיד או דומה מאוד חוסך הוצאות וזמן תכנון.
  • החזרתיות מאפשרת בנייה מתועשת ובנייה טרומית המוזילה את עלויות הבנייה.
  • חברה קבלנית הבונה את אותו המבנה פעמים רבות הופכת מאומנת ויכולה לבנות שיכונים רבים בזמן קצר.

בניין המגורים עצמו בנוי לרוב מדירות טיפוסיות הבנויות אחת בצמוד לשנייה לאורך המבנה. הבנייה היא טורית, כלומר כל דירה למעט שתי הקיצוניות נמצאת בין שתי דירות נוספות וחולקת עימן קיר משותף ונהנית משני כיוונים של אור ואוויר. הדירות הצמודות מתוכננות כתמונת מראה אחת של השנייה ולסירוגין ובין כל זוג דירות נמצא גרעין הבניין הכולל את חדר המדרגות והכניסות לדירות.

שיכונים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל היא מדינה בה נפוצה מאוד בנייתם של שיכונים לאור גלי העלייה ההמוניים שקלטה בפרקי זמן קצרים מאוד, בעיקר בשנות ה-50. שיכונים קיימים בכל הערים בישראל, למעט החדשות שבהן ולמעט ערים ערביות והיא מתאפיינת גם בעיירות פיתוח שקמו כמעט בשלמותן כחלק ממיזמי שיכון ארציים.

תחילתם של השיכונים בישראל הוא במספר שכונות בירושלים שיצאו מחוץ לחומות החל במחצית המאה ה-19. הראשונה שנבנתה מבין שכונות אלה היא משכנות שאננים אשר הציע ליהודים תנאי מגורים נוחים מחוץ לחיים בתוך חומות העיר בתנאי צפיפות נוראית. המשכנות הוקמו ביוזמתו האישית של משה מונטיפיורי, ולא ביוזמת השלטונות המקומיים אולם מעשה זה דומה ברעיונו גם לשיכונים המאוחרים שנבנו אך בצורת בינוי שונה לגמרי. בהמשך השנים הוקמו עוד מספר שכונות יהודיות ממערב לעיר העתיקה אשר את הקמתם יזמו אישים יהודים אחרים.

בשנות ה-30 ניכרו כבר השפעותיה של התנועה המודרניסטית באירופה בארץ ישראל. עם תחילת גלי העליות של יהודי מרכז אירופה הוקמו בתל אביב, העיר הצעירה והמתפתחת בקצב מהיר, מעונות עובדים. מעונות העובדים שהוקמו כתת-שכונות קטנות בתוך המרקם העירוני של תל אביב, הוקמו בהשפעה ישירה של שיכון וייסנהוף ושל מיזמי שיכון נוספים בגרמניה ובאוסטריה.

בשנות ה-50, עם התחדשות גלי העלייה שלאחר קום המדינה, ובעיקר בשל העלייה ההמונית שהגיעה ממדינות ערב, נוצר צורך מיידי ודחוף בבניית מגורים. העולים שוכנו תחילה במעברות זמניות ובמקביל הוכנו תוכניות רחבות ליישובם הקבוע. ביוזמת דוד בן-גוריון הוזמן האדריכל אריה שרון להכין את תוכנית המתאר הארצית הראשונה של ישראל אשר זכתה לכינוי "תוכנית שרון". במסגרת תוכנית זו הוקמו, בעיקר ברחבי הנגב והגליל עיירות הפיתוח בהם נבנו במהירה השיכונים הראשונים.

את השיכונים עצמם תכננו מיטב האדריכלים של התקופה - אריה שרון, רם כרמי, יצחק פרלשטיין, שמעון פובזנר, אברהם יסקי ואחרים אשר מטרתם הייתה בנייתם של מבני מגורים בעלות ובזמן בנייה מינימליים. הערים החדשות בהן דימונה, אופקים, חצור הגלילית, קריית שמונה ואחרות הוקמו כערי שיכונים שלמות. כמו כן הוקמו בכל עיר בישראל שכונות חדשות של שיכונים, בהיקפים גדולים וקטנים.

ברבות השנים, מה שהתחיל כאידיאל חלוצי של יישוב הארץ תחת המוטו הפואטי "נלבישך שלמת בטון ומלט" הפך למשכנות עוני. תושבי השיכונים, יוצאי עדות המזרח ברובם, הלינו על קיפוחם ועל האפשרויות המצומצמות שעמדו בפניהם להתפתח. בתחילת שנות ה-70 אף צמחה מתוך שיכונים אלו תנועת "הפנתרים השחורים" של בני הדור אשר נולדו במקומות אלה (התנועה עצמה נוסדה בשיכונים ירושלמים). מסוף שנות ה-70 החלו בישראל מיזמים שונים של שיקום שכונות ולאחר מכן גם של פינוי בינוי שמטרתם הייתה לשפר את איכות החיים בשיכונים או להחליפם בדיור חדש ואיכותי יותר, אולם, הטיפול בשיכונים בישראל ובאוכלוסיות המתגוררות בהן נשאר נושא שנוי במחלוקת עד היום.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דן פרייס, נחלת הכלל: השיכון החברתי והציבורי בישראל 1967-1945, סדרת "ישראלים", למדא עיון ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]