לדלג לתוכן

שיירת העשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שיירת העשרה הייתה שיירה של ארבע מכוניות שנועדה להוביל אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון בכ"ח בכסלו ה'תש"ח, 11 בדצמבר 1947. בקילומטר ה-15 מירושלים הותקפה השיירה על ידי מארב שהכינו הכוחות הערביים. במהלך ההתקפה נהרגו עשרה מאנשי השיירה.

תוכנית החלוקה של האו"ם, שאושרה בכ"ט בנובמבר 1947, השאירה כ-30 יישובים מחוץ לגבולות המדינה היהודית, בהם ארבעת קיבוצי גוש עציון: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. בארבעה קיבוצים אלה התגוררו כ-450 נפשות, בהם 69 ילדים. היישובים היו מבודדים והנקודה העברית הקרובה ביותר (במרחק של כ-20 קילומטר) הייתה ירושלים, אולם הדרך אליה עברה בלב אזור ערבי עוין שכלל בין היתר את העיר בית לחם.

לאחר דחיית הערבים את תוכנית החלוקה של האו"ם, הם החלו להתנכל למכוניות יהודיות בדרכי התחבורה. ב-8 בדצמבר 1947, נערכה התקפה על מכונית שיצאה מגוש עציון לירושלים. ממועד זה ואילך, הופסקה תנועת האוטובוסים של "אגד" מגוש עציון לירושלים, והתנועה החלה להתנהל בשיירות בלבד, שיצאו מירושלים מדי יום להביא אספקה לגוש עציון. הנהגת היישוב החליטה לא לוותר ולא להפקיר את תושבי גוש עציון. אנשי הגוש קיבלו תגבורת שכללה מחלקת מילואים של הפלמ"ח, משמר נע של נוטרים וחניכי קורס המפקדים של חיל שדה ירושלים.

יציאת השיירה והתקפתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום חמישי, 11 בדצמבר, ערב נר חמישי של חנוכה, בסביבות השעה שלוש וחצי בצהריים, יצאה שיירה מירושלים לכיוון גוש עציון, שכללה ארבע מכוניות עם 26 נוסעים, מהם שמונה נוטרים. בין הנוסעים היו מפקד הגוש דני מס וסגנו שהיה גם מפקד מחלקת הפלמ"ח יצחק יעקב (יצה) וכן יאיר מונדלק, מזכיר קיבוץ רבדים ואשתו החובשת, יפה. השיירה הייתה בדרכה להוביל אספקה לתושבי הגוש, וכללה מזון, מים, בלוני גז לבישול, כלי מטבח ושקי קמח. הנסיעה מירושלים לגוש עציון ארכה בסביבות 30 דקות, והשיירה הייתה אמורה להתפצל בצומת הגוש. לשיירה לא היה מפקד (אף על פי שדני מס היה בין אנשיה), היא לא אורגנה כמבצע צבאי ולא היה קשר בין המכוניות.

עם יציאת השיירה העיר אחד החברים, כי חייל מהלגיון הערבי שעמד ברחוב עזה נתן סימנים לחברו בכיוון בית לחם, ברמזו על יציאתה של השיירה. לאחר נסיעה של כ-15 עד 20 דקות מירושלים לכיוון גוש עציון, הגיעה השיירה לאזור בניין המשטרה הבריטית בבית לחם. אחרי שהשיירה עברה את בניין המשטרה, הבחינו חבריה באופנוען שדהר קדימה, עקף את השיירה ונעלם. כ-5 עד 10 דקות מאוחר יותר, בקילומטר ה-15, הגיעה השיירה לסיבוב חד, שאילץ את המכוניות לנוע באיטיות במעלה ההר. תוך כדי נסיעה, נפתחה על השיירה אש ממקלע אוטומטי שהיה מוצב מאחורי טרסה בצד כביש ירושלים חברון, ומיד אחרי הירי הראשון נפתחה על השיירה אש מכל הכיוונים. הכדורים פגעו ברדיאטור של המכונית הראשונה ובפניו של הנהג והיא נעצרה וחסמה את אפשרות התנועה של שאר המכוניות בשיירה. חברי השיירה קפצו מהמכוניות, תפסו מחסה, והשיבו אש בששת הרובים שהיו בידם. הטנדר האחרון של השיירה, בו נסעו דני מס, יצחק יעקב ושאר אנשי הפלמ"ח בשיירה נסע לאחור למשטרת בית לחם להזעיק עזרה. לפי אורי מילשטיין, בעקבות אירוע זה נאלץ מס לעזוב את הפיקוד על גוש עציון ואת הגוש עצמו כיוון שנטש את אנשיו בעת קרב[1]. בשל הכביש הצר וההררי נאלץ הנהג לנסוע בנסיעה לאחור כשני קילומטרים, כשאיתו מספר פצועים, לפני שהצליח להסתובב. אחד הנוטרים, יעקב הרלינג, קפץ מהטנדר והצטרף לקבוצה שהחלה להשיב אש.

כרבע שעה לאחר ההתקפה, הגיעו מכיוון חברון שני שוטרי תנועה בריטים וציוו על הערבים להפסיק את האש. כשלא נשמעו לקריאותיהם, עבר שוטר תנועה בריטי אחד את קו החזית עם רכבו, והשני תפס מחסה בתעלה כ-40 מטר מאזור הקרב. רק כשהגיע מכיוון בית לחם ג'יפ צבאי בריטי, נצרו הערבים את האש. אחראי הנוטרים, אליהו בר חמא, ניצל את ההפוגה, וביקש מהחיילים הבריטים לקחת אותו בחזרה איתם לבית לחם כדי להזעיק עזרה. בכך נשארו נוטרי השיירה ללא מפקדים[2]. החיילים נענו לבקשתו, וכשהתחיל הג'יפ בנסיעה, פתחו הערבים באש לעברו אך איש מהנוסעים לא נפגע. כשהגיעו למשטרת בית לחם, התקשר אחראי הנוטרים לירושלים, ביקש לשלוח עזרה ואמבולנסים, ודרש מקצין הבריטי שהיה במקום לצאת למקום ההתקפה. הקצין התמהמה קרוב לחצי שעה, ורק לאחר מכן יצא עם כיתת שוטרים למקום.

מרבית אנשי השיירה הנותרים כבר נהרגו, וגופות החללים היו פזורות על הכביש. אנשי הכנופיות הערביות ירדו מהרכס בצעקות "אינזיל! ג'יהאד ויאללה על אל יהוד" ואחריהם ירד קהל גדול של נשים וילדים צוהלים. הערבים התעללו בגופות החללים, דקרו אותם בסכינים, הפשיטו את בגדיהם והעלו את המכוניות באש. עקב הצתת המכוניות החלו להתפוצץ מכלי גז הבישול והמתקיפים הסתלקו מהמקום. אנשי השיירה היו רחוקים רק שישה עד שבעה קילומטרים מצומת הגוש, ורק כעשרה קילומטרים מקיבוץ כפר עציון.

לאחר התמהמהות, הגיעו למקום שלושה כלי רכב משוריינים עם המפקד הבריטי. הם סירבו לפנות את הפצועים, ורק כעשרים דקות מאוחר יותר הגיעו הנוטרים והאמבולנסים מירושלים שאספו את הפצועים וההרוגים. גופות ההרוגים הובאו לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים (גופתו של יעקב הרלינג הובאה מאזור האירוע יום למחרת), וששת הפצועים הועברו לבית החולים הדסה בהר הצופים.

לאחר ההתקפה התברר שהתקבל מודיעין על תוכניתם של המתקיפים הערבים במפקדת "ההגנה" בירושלים, אך הידיעה התקבלה מאוחר מדי, בשעה שהשיירה כבר הייתה בדרכה לגוש עציון.

אבל כבד ירד על תושבי ירושלים וחברי גוש עציון. התקפה זו סימלה ליישובי הגוש כי הם נמצאים בעיצומה של מלחמה, ובמצור חלקי שמפעם לפעם התהדק לכדי מצור מלא. אנשי היישוב ערכו סיורים, בדקו ערבים שנעו באזור והגבירו את קצב חפירות הביצורים מסביב ליישובי גוש עציון. ב-27 בדצמבר הסביר סגן מפקד משטרת בית לחם הבריטי לנציגי הגוש שהמצב באזור חמור והציע את עזרת המשטרה בפינוים לירושלים. ההצעה נדחתה על הסף.

חללי שיירת העשרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלה שמות חללי שיירת העשרה:

מקיבוץ כפר עציון: שלמה קלפהולץ, שלום קרניאל, שמואל קניגסברג, מנחם וואלד.
מקיבוץ משואות יצחק: משה ווינברגר.
מקיבוץ עין צורים: רפאל היימן.
מירושלים: זאב ספראי, יעקב הרלינג, דוד ריפמן.
מעין גנים: יצחק פוחס.

מרבית החללים הובאו לקבורה בהר הרצל ב-17 בנובמבר 1949 ביחד עם יתר חללי הקרב על גוש עציון.

זכרם של חללי השיירה מונצח ברחוב "מבוא העשרה" בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שאול רז, ההר הקדוש, פרק ו, הוצאת ביתן הספר, תל אביב, 1951.
  • דב קנוהל (עורך), גוש עציון במלחמתו, עמודים 73–77, הוצאת ירושלים: המדור הדתי במחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד.
  • יעקב אבן-חן, עלי עציון: קובץ לנוער ולתלמידים על תולדות גוש עציון ומלחמתו, הוצאת אגודת בני גוש עציון, ארגון בני עקיבא בארץ ישראל, ישיבת אור עציון.
  • מרדכי נאור, גוש עציון מראשיתו עד תש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים.
  • יוחנן בן-יעקב (עורך), גוש עציון: חמישים שנות מאבק ויצירה, כפר עציון, בית ספר שדה כפר עציון, הקיבוץ הדתי, תשל"ח.
  • אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ב, עמ' 88-90; 264, הוצאת זמורה-ביתן, 1989.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רשת א', אקדמיה באלף, מלחמת העצמאות, שיחה מספר 19 של איתן אלמוג עם אורי מילשטיין. שודרה ב-6.7.2009.
  2. ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ב, הוצאת זמורה-ביתן, 1989, עמוד 89.