שיירת הדסה

שיירת הדסה
חלק ממלחמת האזרחים בארץ ישראל
	אנדרטה ל-78 הנרצחים בשיירת הדסה בשייח ג'ראח, בירושלים
תאריך	13 באפריל 1948
מקום	ירושלים
קואורדינטות	31°47′34″N 35°13′53″E / 31.792666666667°N 35.231416666667°E
סוג	טבח
הרוגים	77–80
	(למפת ירושלים רגילה) שיירת הדסה

שיירת "הדסה" (או שיירת הר הצופים) הייתה שיירת משוריינים ישראלית אשר עשתה דרכה להר הצופים ב-13 באפריל 1948, ד' בניסן תש"ח במהלך שלבה המוקדם של מלחמת העצמאות. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי "ההגנה" מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, שרצחו 77–80 מנוסעי השיירה.^[1]^[2] ההתקפה תוכננה לפני פרשת דיר יאסין, שנערכה ימים ספורים לפני כן.^[^{דרוש מקור]} לאחר מכן טען עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, שהיא היוותה נקמה על הרג בני הכפר.^[3]

המצור על הר הצופים

ערך מורחב – הדסה הר הצופים

בית החולים הדסה שכן על הר הצופים ממזרח לירושלים, בסמוך לאוניברסיטה העברית (באותם ימים תוכנן לפתוח שם בית ספר לרפואה ולהפוך את בית החולים הדסה לבית חולים אוניברסיטאי). הר הצופים היה מובלעת בלב אוכלוסייה ערבית ואליו הוביל מסדרון צר, שנשלט בידי הערבים משני צדדיו. לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 הייתה התחבורה העברית בין הר הצופים לירושלים מטרה להתקפות הערבים. בעקבות לחץ אמריקני הבטיח הצבא הבריטי לאבטח את השיירות בדרכן אל האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, על סמך חשיבותם התרבותית וההומניטרית של מוסדות אלו.

אולם הצבא הבריטי לא עמד בהבטחתו זו עד תחילת אפריל. בתחילת מרץ, מנהיג הכוחות הערביים בירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, איים לפוצץ את בית החולים. למרות שלא מימש את איומו, החלו הערבים לתקוף את השיירות המובילות לבית החולים. לשם כך השתמשו בכדורים חודרי שריון והטמינו מוקשים בדרך. בתחילת אפריל 1948, לאחר לחץ נוסף על הבריטים, תפס הצבא הבריטי בית ערבי שהיה משלט עיקרי בשכונת שיח' ג'ראח והשיירות עברו בלי תקלות.

ל–13 באפריל תוכננה שיירה גדולה להר הצופים. למרות שהשיירה קיבלה הבטחה מהמפקד הבריטי שהדרך בטוחה, סיירים של ארגון "ההגנה" המליצו לדחות את צאתה בגלל המתח שהיה בעקבות פרשת דיר יאסין שהייתה ארבעה ימים לפני המועד המתוכנן לשיירה. בגלל הצורך הדחוף באספקה והבטחת המפקד הבריטי, הוחלט להמשיך בתוכניות ולשלוח את השיירה.

ההתקפה

בד' בניסן ה'תש"ח, 13 באפריל 1948 יצאה לדרך שיירה. סדר התנועה: משוריין ליווי ובו לוחמים, אמבולנס גדול ובו מנהל "הדסה" ד"ר חיים יסקי ושנים עשר נוסעים, שני אוטובוסים משוריינים של חברת "המקשר" ובהם כ-60 נוסעים, אמבולנס קטן, שלוש משאיות עמוסות מזון ואספקה רפואית, ומשוריין לווי נוסף כמאסף. בשיירה היו 105 נוסעים ומלווים^[4]: אנשי ההגנה ממגיני ההר, רופאים, סטודנטים לרפואה, אחיות, חולים, מבקרים ואנשי סגל האוניברסיטה העברית. השיירה יצאה לדרך בשעה 09:00 בבוקר מרחוב הסולל (רחוב החבצלת) שבמרכז ירושלים. בשכונת שיח' ג'ראח, בשעה 9:45 עלה הרכב המוביל על מוקש והשיירה הותקפה על ידי כנופיות ערביות. חמישה כלי רכב הצליחו להימלט ובהם אמבולנס גדול וכלי הרכב שבמאסף כולל משוריין. במקום נותרו המשוריין המוביל, אמבולנס קטן שנתקע בעקבות איבוד עשתונות הנהג ושני האוטובוסים המשוריינים ובהם כ-80 נוסעים. אלה ספגו מטח כבד של אש מקלעים, אך למעט המשוריין אנשיהם לא נפגעו.

בשעה 9:50 הגיע למטה "ההגנה" דיווחו הראשוני של מפקד שירות הידיעות בתחום הערבי יצחק נבון על ההתקפה ועל שיירת מכוניות של הלגיון. באותה שעה הגיעה שיירת נחשון מן השפלה לירושלים ודוד שאלתיאל טיפל בה. שני משוריינים בריטים עמדו בקרבת מקום ואבטחו את מעברו של הגנרל מקמייקל לשדה התעופה עטרות. מפקד המשוריין הראשון חשד שהבריטים יורים בו, ופתח באש על הבריטים. אלו השיבו אש בשעה שהגנרל היה במקום, ומיד הסתלקו מהמקום. קצין בריטי אוהד יהודים הגיע למקום בשריונית קטנה ודיווח שראה דגל לבן מונף מן המשוריין העברי אך האש רק גברה. בעקבות זאת נורתה אש מרגמות בריטית לעבר התוקפים בניסיון למנוע הגעת המון ערבי, ואלו נפגעו ונסוגו. היהודים ירו מהסביבה באש לא מדויקת, והבריטים הודיעו שמשום כך אינם יכולים להתערב.

בשעה 10:30 דיווח הש"י שהנצורים בשיירה הודיעו שהמצב הורע ובקשו סיוע שוב. באותה שעה הגיע למקום הקצין הבריטי ג'ק צ'רצ'יל עם שריונית ומשאית, נעמד ליד האוטובוס והציע ליושביו לעבור למשאית ולהיחלץ. היושבים באוטובוס סברו שזו סכנה גדולה יותר, וביקשו להמתין להגעת "ההגנה".

כוח תגבורת של "ההגנה", שהתארגן לתקוף עם שני משוריינים וכן בתקיפה רגלית המתין לפקודה, אך נאמר להם שהבריטים מונעים את התערבותם. תוך דין ודברים בין שאלתיאל לשארית אנשי שיירת נחשון שנותרו עם המשוריינים, נשלח צבי סיני, אחד ממפקדי "ההגנה" בירושלים, להוביל משוריין גדול משיירה זו לשייך ג'ראח. בשעה 10:50, בעוד המשוריין של שיירת נחשון עושה את דרכו, נכנסו שני המשוריינים של התגבורת למקום הקרב תוך שאנשיהם נפגעים. המשוריין הראשון המשיך להר הצופים והשני חזר לירושלים. המשוריין השלישי הגיע מעט אחר כך. צבי סיני נפגע בראשו וחדל לתפקד, ומשוריין זה נתקע בין המשוריין המוביל של השיירה המקורית לאמבולנס התקוע.

כוחות "ההגנה" עמדו הכן אך לא הופעלו. לדעת דוד שאלתיאל לא הייתה אפשרות לחלץ את אנשי השיירה במתקפת חי"ר ולא היו משוריינים עבריים שאפשר לשלוח. הבריטים סירבו לסייע ובשעה 13:00 קרבו פורעים אל האוטובוסים תוך צעקות ובהן, לפי עדות נתן סנדובסקי אחד משני הניצולים מן האוטובוסים, המילים "דיר יאסין". בנזין החל דולף והפורעים הדליקו אותו. הוא קפץ מן האוטובוס, רץ אל המשוריין התקוע של שיירת נחשון דפק על הדלת וצעק להם, וכשפתחו ראה חייל אוחז רימון ונצרתו פתוחה מוכן לקראת התאבדות הצוות. סנדובסקי השליך את הרימון לעבר התוקפים ולאחר מכן עצר והרחיק אותם בצרורות ממכונת ירייה שהייתה במשוריין.

בשעה 14:20 התקבל דיווח שאחד האוטובוסים בוער. בשעה 14:25 דווח ששני האוטובוסים בוערים ומהם קופצים אנשים. הבורחים מן האוטובוסים נורו ומי שנותרו בהם נשרפו חיים. בשעה 14:30 כדור חדר לאמבולנס והרג את ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה.

בשעה 14:40 החלו הבריטים במשא ומתן מול קצין עיראקי מפקד חזית ירושלים הערבי שניהל את המתקפה על השיירה. הבריטים תקפו תוך כדי כך בנשק כבד, ופגעו בעיקר בכוחות העיראקיים שבאזור. בשעה 16:45 הושג הסכם להפסקת אש.

לפי דוד שאלתיאל, במשך כ-6 שעות סירבו הכוחות הבריטים להתערב ולחלץ את השיירה. הבריטים אף מנעו מ"ההגנה" לארגן מבצע חילוץ. הם אפילו סירבו להביא את ז'אק דה רנייה, נציג הצלב האדום בירושלים, לנהל משא ומתן על הפסקת אש. הקצין הבריטי ג'ק צ'רצ'יל ניסה על דעת עצמו לחלץ את הנצורים, אך הדבר לא עלה בידו, אם בשל נסיבות האירוע, ואם בשל רצונם של הנצורים להגיע למטרתם, ולהמתין לחילוץ על ידי אנשי "ההגנה" מירושלים בשעה הראשונה של המתקפה. קצין זה העיד אחר כך שבכל יום שתוכנן בו מעבר שיירה, הוא היה אחראי להכין לקראתה משוריינים ונשק כבד, אך לגבי השיירה הזו לא קיבל הודעה מוקדמת. ניסיונות חילוץ שביצע הפלמ"ח היו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי ולא עלה בידם לחלץ את המותקפים. ההתקפה נמשכה כ־6 שעות והסתיימה רק ב־15:30 כאשר הורה הפיקוד הבריטי לאנשיו לשים קץ לטבח.^[5]^[6]

תוצאות

בהתקפה נרצחו 77–80 יהודים מירי או משריפה, מהם 20 נשים. עם ההרוגים נמנו ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה, ד"ר משה בן דוד, המנהל המיועד של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, פרופ' ליאוניד דולז'נסקי מנהל המחלקה לפתולוגיה ניסיונית בבית רטנוף שעל הר הצופים, ד"ר בנימין קלאר, חוקר הלשון העברית באוניברסיטה, ד"ר אברהם חיים פריימן, מומחה למשפט עברי, ופרופ' אנצו יוסף בונבנטורה פרופסור לפסיכולוגיה. שלושים מהנרצחים זוהו ונקברו בקברים אישיים, חלקם נקברו בקבר אחים בבית הקברות סנהדריה וגופות חלקם (כ-20 חללים) לא נמצאו.^[1] אחד ההרוגים היה סטודנט, ארוסה של רננה בן-גוריון. בין ההרוגים נמנה מרדכי מנצור, שומר מטעם ההגנה.^[7] אחד הניצולים הבודדים היה ד"ר דוד תאודור אולמן.

אחרי ההתקפה אף שיירה לא יכלה להגיע לבית החולים במשך שבוע עקב התקפות כבדות על הדרך, ולמרות העזרה שהבטיחו הבריטים. מצב בית החולים הידרדר ולבסוף הוחלט בתחילת מאי לפנותו, תוך השארת צוות קטן שיכול לטפל רק ב־50 חולים. בסוף מאי הוא נסגר עקב מחסור באספקה, ורק מספר קטן של רופאים ומתמחים נשאר. פרופ' עלי דייויס, ששימש כסגנו של יסקי בבית החולים, היה אמור לצאת לשיירה באותו היום. ברגע האחרון ביקש ממנו ד"ר יסקי להתחלף עמו, וכך ניצל משיירת התופת. לאחר מותו של יסקי, מונה במקומו לכהן כמנהל בית החולים. תוך זמן קצר, ולאחר משא ומתן מיגע עם ממשלת המנדט, הצבא הבריטי וראשי הכנסיות בירושלים, הצליח להקים מערכת רפואית במבנים שונים בעיר, בה ניתנו כל השירותים הרפואיים לאחר סגירת ביה"ח הדסה על הר הצופים, במהלך כל תקופת המצור ולאחר מכן עד פתיחת בית החולים הדסה עין כרם ב-1961.

ב־7 ביולי 1948 הושג הסכם בתיווכו של האו"ם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים.^[8] הסכם זה נשאר בתוקפו ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו בין ישראל לירדן ב־3 באפריל 1949. הר הצופים נהפך למובלעת בחסות האו"ם, שבה הוצבו 85 שוטרים ו־35 אזרחים ישראלים לשמירה ולתחזוקה.^[9]

בספרו "זכרונות עבדאללה א-תל", כותב עבדאללה א-תל מפקד הלגיון הערבי בירושלים בימי מלחמת העצמאות: "ב-13.4.48 נקמו הערבים על חללי דיר-יאסין החפים מפשע. התקפת הלוחמים הערבים הצליחה. הם עשו הרג רב בשיירה והעלו באש את מכוניותיה".^[3]

חקירת האירוע על ידי הצלב האדום

ביום האירוע ביקשה הסוכנות היהודית מהצלב האדום שיתערב במה שהסוכנות ראתה כהפרה חמורה של אמנות ז'נבה על ידי הערבים. בחקירה טענו הערבים שהשיירה הייתה בעלת מאפיינים צבאיים ולכן תקיפתה הייתה לגיטימית. לטענת הערבים לא התאפשר להם להבחין בין לוחמים לאזרחים, משום שכל היהודים, כולל אנשי הצוות הרפואי, נטלו חלק בקרב. היהודים טענו כי יש להם זכות להגן על השיירות הרפואיות שלהם עם חיילים. דה ריינייה חזר על עמדת הצלב האדום, לפיה יחידה רפואית ניידת חייבת להסתובב ללא נשק ותמיד בנפרד מכוחות צבאיים. עמדת הצלב האדום דורשת לבחור בין הגנת השיירה על ידי כוחות חמושים לבין הגנתה באמצעות אמנות ז'נבה ודגל הצלב האדום.^[10]

הנצחה

רחוב בשכונת מוסררה בירושלים בשם "רחוב הע"ח" לזכר ההרוגים בשיירה.
במקום ההתקפה על השיירה הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים, אנדרטה לזכר 78 הנופלים. האנדרטה נמצאת בשכונת שייח ג'ראח בצומת הרחובות דרך הר הזיתים ושמעון הצדיק. באנדרטה 77 שמות ואלמוני אחד.
בבית החולים הדסה הר הצופים יש אנדרטה ואתר זיכרון לחללי שיירת הדסה.
רחוב בונבנטורה בשכונת ארנונה בירושלים קרוי על שמו של פרופ' אנצו יוסף בונבנטורה, ורחוב בהר הצופים קרוי על שם חיים יסקי, מהרוגי השיירה.

לקריאה נוספת

אפרים תלמי, מה ומי לכסיקון מלחמת העצמאות, הוצאת דבר, 1964.
רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה.
דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים. תרגם אהרן אמיר, הוצאת שוקן 1978. פרק 24, עמ' 234–241.
אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור, הוצאת המדרשה הלאומית ושרידות, 2007.
משה ארנוולד, מצור בתוך מצור - הר הצופים במלחמת העצמאות, יד בן צבי, 2010
Jacques de Reynier, A Jerusalem un drapeau flottait sur la ligne de feu.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שיירת הדסה בוויקישיתוף

רשימת נופלי שיירת הדסה ומעט מידע עליהם - אתר שרשי המשפחה ויקיגניה
גדוד מוריה במלחמת העצמאות - כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה, מאתר עמותת ותיקי גדוד מוריה.
התקפת-זוועה של הערבים בירושלים על רופאים, אחיות ופצועים בדרך ל"הדסה", דבר, 14 באפריל 1948
עמנואל הרוסי, איך הושמדה השיירה ל"הדסה", דבר, 3 באפריל 1949
יהודה לפידות, ‏בלהב המרד שער חמישי מלחמת העצמאות, באתר "דעת"
קבר אחים בבית העלמין בסנהדריה, באתר "ארץ זוכרת יושביה".
הצבא מנע הצלת השיירה, דבר, 15 באפריל 1948
נדב שרגאי, נשארו על ההר, באתר ישראל היום, 6 במאי 2011
אורי איתיאל, שיירת הדסה
עודד מיוחס, שלושה שנפלו בדרך להקמת הפקולטה לרפואה בירושלים, בבלוג "עונג שבת", 18 ביוני 2021
אביתר רייטר, "שיירת הדסה" - סודות וחידושים, באתר יוטיוב
המוני ירושלים מלווים חללי שיירת "הדסה", המשקיף, 15 באפריל 1948, המשך
במתקפת־דמים ערבית על שיירת עובדי רפואה בשכונת שייך ג'ראח נהרגו 36 ונפצעו 45, הארץ, 14 באפריל 1948

הערות שוליים

^ ¹ ² נדב שרגאי, נשארו על ההר, באתר ישראל היום, 6 במאי 2011
^ מכיוון שכ-20 גופות מעולם לא נמצאו ולפי ספירת היוצאים בשיירה ידועים שמותיהם של שבעים ושבעה אך לפי מניין החסרים נהרגו 78, אחד מהם אלמוני או אלמונית. הסופר משה ארנוולד בספרו מצור בתוך מצור, מעריך כי אם עד היום לא נמצא שמו של האלמוני, הרי שמדובר בטעות בספירה עקב הבלבול והגופות החסרות, והיו רק 77 הרוגים. כמו כן בדפי השמות שבארכיון הרב הרצוג, אשר לא ידוע תאריך יצירתם ולא מידת דיוקם, מופיעים עשרים גברים ועשר נשים שגופותיהם זוהו וידועים גם שמות הוריהם. על הדף השלישי רשום בעיפרון: "ועוד כ-47 לא מזוהים ונעדרים". בדף זה ובבא אחריו רשומים 47 שמות, שלושה מהם מסופקים עם סימן שאלה לידם, אך באנדרטה ובדפי הזיכרון של אתר ארץ זוכרת יושביה רשמו קרובי המשפחה את השמות הנכונים. ייתכן שאכן הייתה טעות שנבעה מחילוף שמו של קלמן ליפינר בשם קרול לפנר (אחד השמות שנסתפקו לגביהם ברשימה המודפסת). בין 47 שמות אלו, 13 שמות נוספים של נשים. בין ההרוגים היו ניצולי שואה צעירים: אסתר בירנבאום בת 19 משה קופל ועוד. לפי ד"ר אבישי רייטר מניין ההרוגים מגיע ל-80.
^ ¹ ² עבדאללה א-תל, זכרונות עבדאללה א-תל, הוצאת מערכות, מהדורה שנייה, ספטמבר 1964, עמ' 27
^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 129
^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 130
^ התקפת רצח על "שיירת הדסה", העולם, 15 באפריל 1948
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ג, עמ' 702.
^ חתומים על ההסכם: דוד שאלתיאל - המפקד הצבאי של ירושלים, זעים (נורמן) לאש - מפקד הדיוויזיה הראשונה, ז'אן ניווינהויז - יו"ר ועדת ההפוגה של האו"ם.
^ ידען מעריב תשכ"ד, בית דפוס מעריב, אוגוסט 1963, עמ' 64–65
^ Jacques de Reynier, "À Jérusalem un drapeau flottait sur la ligne de feu", La Baconnière:', Neuchâte, 1950, עמ' 79

[שרגאי-1] ¹ ² נדב שרגאי, נשארו על ההר, באתר ישראל היום, 6 במאי 2011

[2] מכיוון שכ-20 גופות מעולם לא נמצאו ולפי ספירת היוצאים בשיירה ידועים שמותיהם של שבעים ושבעה אך לפי מניין החסרים נהרגו 78, אחד מהם אלמוני או אלמונית. הסופר משה ארנוולד בספרו מצור בתוך מצור, מעריך כי אם עד היום לא נמצא שמו של האלמוני, הרי שמדובר בטעות בספירה עקב הבלבול והגופות החסרות, והיו רק 77 הרוגים. כמו כן בדפי השמות שבארכיון הרב הרצוג, אשר לא ידוע תאריך יצירתם ולא מידת דיוקם, מופיעים עשרים גברים ועשר נשים שגופותיהם זוהו וידועים גם שמות הוריהם. על הדף השלישי רשום בעיפרון: "ועוד כ-47 לא מזוהים ונעדרים". בדף זה ובבא אחריו רשומים 47 שמות, שלושה מהם מסופקים עם סימן שאלה לידם, אך באנדרטה ובדפי הזיכרון של אתר ארץ זוכרת יושביה רשמו קרובי המשפחה את השמות הנכונים. ייתכן שאכן הייתה טעות שנבעה מחילוף שמו של קלמן ליפינר בשם קרול לפנר (אחד השמות שנסתפקו לגביהם ברשימה המודפסת). בין 47 שמות אלו, 13 שמות נוספים של נשים. בין ההרוגים היו ניצולי שואה צעירים: אסתר בירנבאום בת 19 משה קופל ועוד. לפי ד"ר אבישי רייטר מניין ההרוגים מגיע ל-80.

[עבדאללה27-3] ¹ ² עבדאללה א-תל, זכרונות עבדאללה א-תל, הוצאת מערכות, מהדורה שנייה, ספטמבר 1964, עמ' 27

[4] רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 129

[5] רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 130

[6] התקפת רצח על "שיירת הדסה", העולם, 15 באפריל 1948

[7] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ג, עמ' 702.

[8] חתומים על ההסכם: דוד שאלתיאל - המפקד הצבאי של ירושלים, זעים (נורמן) לאש - מפקד הדיוויזיה הראשונה, ז'אן ניווינהויז - יו"ר ועדת ההפוגה של האו"ם.

[9] ידען מעריב תשכ"ד, בית דפוס מעריב, אוגוסט 1963, עמ' 64–65

[10] Jacques de Reynier, "À Jérusalem un drapeau flottait sur la ligne de feu", La Baconnière:', Neuchâte, 1950, עמ' 79

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]