שחרור הצוענים בארצות הרומניות
ב-20 בפברואר 1856 פורסם החוק לשחרור כל הצוענים בנסיכות ולאכיה (ברומנית: Legiuirea pentru emanciparea tuturor țiganilor din Principatul Țării Românești) ובכך הושלם שחרור הצוענים ממעמד של עבדים בכל הנסיכויות הרומניות.
תולדות צועני רומניה עד השחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]אזכור ראשון של הצוענים בנסיכות מולדובה הוא במסמך משנת 1428, שבו מעניק השליט אלכסנדרו הטוב לאחד המנזרים 31 משפחות צוענים ו-12 משכני טטרים. ההיסטוריונים מעריכים שהצוענים הובאו לארצות הרומניות על ידי המונגולים במהלך הפלישה המונגולית לאירופה, בשנים 1241 - 1242.
בימי הביניים, בנסיכויות הרומניות, הצוענים היו במעמד של עבדים והזכות היחידה שהייתה להם, הייתה הזכות לחיים. היו שלוש קטגוריות של צוענים, לפי הבעלים שלהם, צוענים המשועבדים למנזרים, צוענים המשועבדים לבויארים וצוענים ללא בעלים מוגדר, שנחשבו לעבדי השליט והיו חייבים לו תשלום מס. הצוענים היוו קטגוריה סוציאלית נפרדת, הנמוכה ביותר במדרג החברתי, אך בחיי האוכלוסייה היה להם תפקיד חשוב בגלל המקצועות המיוחדים להם.
היחס של הבעלים לצוענים היה כאל רכוש, הבעלים היה קובע אם יוכלו ועם מי להתחתן, אפשר היה להעביר את הבעלות עליהם לאחרים ולהעניש אותם עונשים קשים מאוד, כמו הרעבה, מכות קשות, קשירתם מעל אש גלויה, הובלתם באזיקים ושרשראות על ידיהם ורגליהם ואף על צווארם. אם אדם חופשי היה נישא לצוענייה או אישה חופשית לצועני, הם היו מקבלים סטטוס של צועני. רק במאה ה-18, כארבע מאות שנים לאחר תחילת עבדות הצוענים, נקבע שאין לבעלים זכות לפרק משפחות.
קובץ החוקים של נסיכות ולאכיה משנת 1818 מכיל סעיף הקובע שכל הצוענים נולדים עבדים וצוענים ללא בעלים מוגדר הם רכוש המדינה. למרות כל זאת הייתה אפשרות "למחול" לצועני ולשחררו וצועני משוחרר היה הופך לאדם רגיל והיה יכול להתקדם במדרג החברתי. לקראת סוף המאה ה-16 הגיע שטפאן השמיני רזבאן (Ștefan al VIII-lea Răzvan), בנם של צועני מוסלמי ובת מולדובה, לדרגה העליונה של שליט נסיכות מולדובה והתמיד בכך חצי שנה.
בטרנסילבניה, בעת שהייתה חלק מהממלכה ההונגרית, מעמד הצוענים היה טוב בהרבה ממעמדם בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה - מעמדם היה של אריסי כתר ופירוש הדבר היה שהם היו חופשיים לנוע על פני הארץ ולחנות על אדמות כתר. לא היו להם חובות צבאיות והיו חייבים לשלם מס קטן, קטן יותר מהמס ששילמו תושבי קבע. הייתה להם אוטונומיה ניהולית ובמאה ה-16 נקבע תואר אצולה למנהיגם. במהלך הזמן ובהשפעת הפוליטיקה ההבסבורגית שנטתה לקלוט את הצוענים ולהביא להתבוללותם, צוענים טרנסילבניים רבים עברו ליישובי קבע ואיבדו את ניהולם העצמי ויתר האפיונים הלאומיים.
השחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות המהפכה הצרפתית הגדולה והפצת האידיאלים שלה (חופש, שוויון, אחווה) בארצות הרומניות על ידי בני בויארים רומנים שלמדו בצרפת, החל תהליך של שחרור הצוענים מעבדות. בשנים 1843-1856 בוטלה עבדות הצוענים בנסיכויות הרומניות, תחילה בוטלה עבדות צועני הממלכה, אחרי כן עבדות צועני המנזרים ולבסוף תמורת פיצויים, בוטלה עבדות הצוענים של הבויארים. לא כל הבויארים גבו מהממלכה את הפיצוי שהוענק להם על שחרור הצוענים (עשרה מטבעות זהב על כל צועני, אך התשלום נפרס על הרבה שנים) והיו גם בויארים, כמו וסילה אלכסנדרי, שהקדימו ושחררו את הצוענים שלהם לפני החקיקה.
ביום 22 במרץ 1843 שוחררו מהעבדות כל הצוענים שהיו עבדי השלטון בוולאכיה ועברו לרשימות משלמי המיסים. ביום 13 בפברואר 1847 שוחררו כל הצוענים שהיו עבדי מנזרים בוולאכיה. ביום 22 בנובמבר 1850 הוצא בוולאכיה צו, שאסר פירוק משפחות של צוענים עבדים על ידי מכירתם או מסירתם לאחרים. בכל מכירה של עד 3 צוענים אוצר הנסיכות יתערב ויפדה את הנמכרים. ב-8 בפברואר 1856 יצא צו שקבע שחרור מלא מעבדות של כל הצוענים בנסיכות ולאכיה[1].
הצוענים לא הוכנו לשחרורם, לא ידעו להתנהל בצורה עצמאית והתקשו להתפרנס ובעקבות כך חלקם גם הסתבך בגנבות ובהתנגשויות עם שלטונות החוק. רבים מבין רבע מיליון הצוענים ששוחררו היגרו לכיוון הארצות השכנות ומשם לארצות מערב אירופה ואמריקה - הגירה זו נחשבת לגל השלישי בגודלו של הגירת הצוענים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יום שחרור הצוענים (ברומנית)
- EMMANUELLE PONS De la robie la asimilare (ברומנית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Codul Civil din 1818 - Codul Caragea (ברומנית)