שואף כמו עבד
שואף כמו עבד
|
---|
שׁוֹאֵף כְּמוֹ עֶבֶד / יִשְׁאַף לְיַד רַבּוֹ / חַסְדָּךְ פְּרֹשׂ עָלָיו / וּקְרַע שְׁטַר חוֹבוֹ |
פרויקט בן יהודה, ע"פ מהדורת דב ירדן |
שואף כמו עבד הוא פיוט רשות לנשמת מאת רבי שלמה אבן גבירול, הנאמר בשחרית יומו הראשון של ראש השנה בקהילות הספרדים.
צורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפיוט כתוב במשקל הכמותי־קלאסי "המתפשט" (מתפעלים/נפעל מתפעלים/נפעל) חמישה בתים ועשרים צלעיות – 17 מאורגנות לפי וריאציה של המשקל הארוך – נפעל/מפועלים ו-3[3] לפי שיטת מתפעלים/נפעל – וריאציה של משקל המתפשט.[4][5] בראש הבתים חתום שמו הפרטי של הפייטן באקרוסטיכון. הפיוט הוא "שיר פרט", כלומר שיר שנושאיו הם "ההתבוננות הפילוסופית או החתירה אל קרבת ה'"[6] (בניגוד לשירים שנושאם כיסופי האומה לגאולה) שאחד ממאפייניו הוא "גשר המעבר" שבראש הבית האחרון: ”נִשְׁמַת מְיַחֶלְךָ / תָּעִיד עֲלֵי לִבּוֹ / לֹא יַעֲשֶׂה עָוֶל / מֵאַחֲרֵי שׁוּבוֹ.” המצביע על כך שהפיוט נועד להיאמר כרשות לתפילת נשמת כל חי.[4] בדורות האחרונים יש שנהגו משיקולים הלכתיים לאומרו לאחר חזרת הש"ץ או לפני ברכת ברוך שאמר.
תוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפיוט פותח בכך ששליח הציבור, או כל יחיד ויחיד בבית הכנסת, מצפה לחסד האל כעבד השואף למתת ידו של אדונו, ומבקש שיבטל את עונותיו. בבית השני מבואר, כי לולא הבטחתו של האל, היה הוא כקברניט שספינתו נטרפה במים, והוא נואש מהצלה. בבית השלישי מבקש שליח המתפלל שיפתח אדונו עבורו את דרך התשובה בטרם יסדיר את תפילתו. בבית הרביעי מתואר או מאוים המתפלל בדמות אדם בימי זקנתו שלא שב בתשובה, ולבו שהיה שוחה עד עתה בים חטאיו, ישחה במי עצבו כלומר בים דמעותיו. הפיוט נחתם בבקשה או הבטחה של המתפלל שנשמתו לא תחטא שנית אחרי ששב אל אדוניו וחזר בתשובה.
בפיוט שני דימויים מרכזיים המופיעים לסירוגין:
- עבד ואדונו – בבתים א', ג' (ה').
- הים – בבתים ב' (רב החובל המיואש בעת הסערה) וד' (ים החטאים וכן ים הדמעות של החוטא).
החוקרים שיערו כי הרשות נועדה להוות תפילה לחזן, בשל הדימוי לרב החובל, "העריכה", כלומר התקנה של התפילה על ידי שליח הציבור בבית השלישי, ועוד.[7][8] יחס הפרט אל בוראו בשיר, אופייני לחדשנותו של אבן גבירול, שהיה מהראשונים להתייחס במרכז הפיוט למאוייו של הפרט בשירת הקודש ולא כמושא חובות. כרשויות אחרות של רשב"ג, הפיוט מציג פתרון לשאלה הפילוסופית: מהו הערך של שבחיו את הבורא לאור הפער העצום ביניהם. בפיוטינו, התשובה הניתנת לכך היא תחושת הקרבה והאינטימיות בין האדם לבין האל, אשר מסייעת לו לגשר על פער זה, ולשבור את המחיצה המבדילה ביניהם:[9]
מִשְׁעוֹל תְּשׁוּבָתָךְ תִּפְתַּח לְעֶבֶד קָםטֶרֶם לְהִתְפַּלֵּל לָךְ יַעֲרֹך נִיבוֹ— בית 3, ע"פ נוסח ז. ברויאר, שירת הקודש, עמ' 330
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דב ירדן, שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול, כרך ראשון, ירושלים ה'תשל"א, שיר ב', עמ' 3–4
- זאב ז. ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 323–324
- מאיר בקשי, פיוטים לראש השנה, בתוך: שיחו לאמי, ירושלים ה'תשע"ז, עמ' 22
- חנן בניהו, מחזור קורן המבואר לראש השנה כמנהג ק"ק ספרדים, ירושלים: קורן, 2016, עמ' 315–317
- Selected religious poems of Solomon ibn Gabirol, Philadelphia: THE JEWISH PUBLICATION SOCIETY OF AMERICA,1974, P. 37, 153-154.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה אבן גבירול, "שׁוֹאֵף כְּמוֹ עֶבֶד" בפרויקט בן-יהודה
- שואף כמו עבד – מילים, פירושים וביצועים | ר' שלמה אבן גבירול | פיוט | אתר הפיוט והתפילה, באתר הספרייה הלאומית
- מידע על שואף כמו עבד בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הגרסה המקובלת בסדורים ואצל זאב ז. ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 330: משעול, עיינו למשל: בית דין, ליוורנו ה'תרי"ח, עמ' 157 וכן לפי כתב יד
- ^ לפי כתב יד ולפי הגרסה המקובלת ברוב הסדורים כל הבית בגוף ראשון, עיינו למשל: בית דין, ליוורנו ה'תרי"ח, עמ' 157
- ^ לך יערך/ניבו, לא יעשה/עול, מאחרי/שובו.
- ^ 1 2 דב ירדן, שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול, כרך ראשון, ירושלים ה'תשל"א, עמ' 3
- ^ זאב ז. ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 311, 316
- ^ .זאב ז. ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 324
- ^ זאב ז. ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 323
- ^ Selected religious poems of Solomon ibn Gabirol, Philadelphia:THE JEWISH PUBLICATION SOCIETY OF AMERICA,1974, P. 153.
- ^ זאב ז. ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה, ירושלים: מאגנס, תשנ"ג, עמ' 329–330