שדה התעופה H-3
 | |
| נתוני השדה | |
|---|---|
| קואורדינטות | 32°55′46″N 39°44′38″E / 32.92944444°N 39.74388889°E |
| מסלולי טיסה | |
  | |
שדה התעופה H-3 (שם קוד 202C, 202D) הוא מתחם שכלל מספר בסיסים של חיל האוויר העיראקי במחוז אל-אנבר. המתחם מרוחק כ-435 קילומטרים מערבית לבגדאד ונמצא באזור מדברי מבודד, קרוב לגבול עם סוריה ולדרך הראשית המחברת את ירדן עם עיראק. בין שני שדות התעופה המרכזיים של המתחם, נמצא מחלף כבישים שבו מתפצל נתיב M40 (משריק) (בגדד-עמאן) ומתחיל נתיב M30 (משריק) שפונה לגבול הסורי וממשיך עד דמשק וביירות. שדה H-3 הדרום-מערבי כולל 3 מסלולי המראה החותכים זה את זה ויוצרים צורת משולש.
בסיס זה היה אחד משמונת הבסיסים העיקריים של חיל האוויר העיראקי בטרם פלישת כוחות הקואליציה לעיראק בשנת 2003. כיום הבסיס נטוש ואין בו שימוש למטרות צבאיות.
הבסיס הותקף במסגרת מבצע מוקד, וכן חיל האוויר הירדני שלח אליו מטוסים כדי שימריאו ממנו בבטחה ויסייעו לחיל האוויר העיראקי בתקיפת ישראל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתחם H3 הוקם על ידי חברת הנפט העיראקית בשנת 1935, כתחנת שאיבה של צינור הנפט כירכוכ-חיפה.
שדה תעופה זה מעולם לא היה תחת שליטתו או בעלותו של חיל האוויר הבריטי המלכותי, אם כי בזמן מלחמת העולם השנייה חיילים בריטים הוצבו במתחם ושמרו על תחנת שאיבת הנפט וצינורות הנפט שבו יחד עם המגויסים האשורים, וכן המריאו ממנו טייסים בריטים.
מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 הסכימו ביניהן עיראק וירדן ששדה התעופה H-3 יוכשר לקלוט מטוסי קרב עיראקיים שיגיעו לסיוע לירדן, במקרה של מלחמה בישראל. חיל האוויר הישראלי נערך מצידו לתקוף את H-3. עם תחילת מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, היו בשדה 12 מטוסי קרב מדגם הוקר האנטר של חיל האוויר העיראקי. בהמשך היום תוגבר השדה במטוסי האנטר נוספים וכן במטוסי מיג-21 של חיל האוויר העיראקי, וכן מטוסי האנטר של חיל האוויר המלכותי הירדני שהצליחו לחמוק משדות התעופה בירדן שהותקפו במבצע מוקד.[1]
ביום הראשון של המלחמה הוחלט במטה חיל האוויר לתקוף את H-3. המשימה הוטלה על טייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), שהפעילה מטוסי קרב מדגם מיראז' 3, ועל טייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון"), שהפעילה מטוסי סוד אוויאסיון ווטור. טייסי המיראז' חששו שהמרחק לשדה H-3 נמצא בקצה הטווח המבצעי של המטוסים, ולפיכך הוחלט שהמשימה תוטל על מטוסי הווטור בלבד. המודיעין על השדה שהיה בידי הטייסים הישראליים היה מצומצם מאד, והוחלט שנתיב הטיסה יהיה לאורך צינור הנפט כירכוכ–חיפה, שכן זה היה תוואי הנוף היחיד במדבר שעל פיו היו הטייסים יכולים לנווט.[2] בשעה 14:15 יצאה אל השדה רביעיית מטוסי ווטור, אך אחד מהם חזר תוך זמן קצר עקב תקלה.[3] שלושת המטוסים הנותרים הצליחו להתחמק מניסיון יירוט של מטוסי מיג 21 בדרכם לשדה, והצליחו לתקוף את הבסיס, לפגוע במסלולים ולהשמיד על הקרקע מטוס תובלה אחד, שישה מטוסי מיג 21 ושלושה מטוסי האנטר. שלושת המטוסים הצליחו להתחמק גם מניסיונות להפילם במהלך התקיפה, ושבו לבסיסם בשלום. הטייסים דיווחו שעוד נותרו מטרות רבות בשדה.[4]
למחרת, 6 ביוני, בשעה 6:30 בבוקר, יצאה גיחת תקיפה נוספת ל-H-3. לאור לקחי התקיפה ביום הקודם, הוחלט לצרף לרביעיית מטוסי הווטור שני מטוסי מיראז' 3, למרות ההסתייגויות שעלו בגיחה הראשונה. במהלך התקיפה הפילו מטוסי המיראז' שני מטוסי אויב, מיג 21 והאנטר, ומטוס ווטור הפיל מטוס האנטר נוסף, אחד ההפלות הבודדות של מטוס זה בשירות חיל האוויר הישראלי. בנוסף הופצץ המסלול והושמדו על הקרקע שמונה מטוסי אויב, שני מטוסי מיג 21 ושישה האנטרים.[5]
ב-7 ביוני, יומה השלישי של המלחמה, היה H-3 השדה היחיד שממנו ניתן היה עדיין להוציא גיחות תקיפה על ישראל. לפיכך הוחלט על גיחה שלישית, הפעם בהרכב של ארבעה מטוסי ווטור וארבעה מטוסי מיראז' 3. נתיב הטיסה היה זהה לנתיב בימים הקודמים והעיראקים נערכו לקראתו. בקרב האוויר שהתחולל הופלו שני מטוסי ווטור ומטוס מיראז' 3 אחד. רס"ן שלמה קרן וסרן אלכס ענבר, הטייס והנווט (בהתאמה) של אחד ממטוסי הווטור, שהיה דו מושבי, נהרגו. טייס מטוס הווטור הנוסף ומטוס המיראז' נפלו בשבי.[6] על פי מקורות פקיסטניים ואמריקנים, אחד ממטוסי הווטור ומטוס מיראז' 3 הופלו על ידי הטייס הפקיסטני (לאחר מכן בנגלדשי) סאיפול עזאם.
חיל האוויר העיראקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנות השבעים, עבר H-3 שדרוג בעקבות מלחמות ישראל ומדינות ערב בשנים 1967–1973. חברות מיוגוסלביה, שקודם לכן עסקו בבניית גשרים בעיראק, נשכרו לצורך הרחבת וחיזוק שדות ההמראה. בבסיס הוקמו האנגרים למטוסים מבטון בעובי של מטר, בטון מזוין בצינורות פלדה בעובי 30 סנטימטרים. להאנגרים הייתה רק כניסה אחת ובה הוצבו דלתות הזזה כבדות עשויות גם הן מבטון מזוין בעובי 50 סנטימטרים. בהאנגרים הותקנו גנרטורים לשעת חירום ומערכות חצי-אוטומטיות לתדלוק מטוסים.
מלחמת איראן עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המתקפה על שדה התעופה H-3 (מלחמת איראן–עיראק)
במהלך החורף שבין השנים 1980–1981, עם פרוץ מלחמת איראן–עיראק, החליט חיל האוויר העיראקי לאחסן את מטוסיו בבסיס H3 כאמצעי הגנה מפני התקפה איראנית. האיראנים שהיו מודעים לכך החליטו לתקוף את שדה התעופה הצבאי. ב-4 באפריל 1981, 8 מטוסי פנטום F-4 של חיל האוויר האיראני חדרו לשטח האווירי העיראקי לעומק של 1,000 קילומטרים, ותקפו את שלושת מסלולי ההמראה במתחם.
גורם ההפתעה פעל לטובת חיל האוויר האיראני, ובתקיפה הם הצליחו להשמיד 3 מטוסי אנטונוב AN-12, מטוס אחד מדגם טופולב Tu-16, ארבעה מטוסי מיג-21, חמישה מטוסים מדגם סוחוי Su-20 וסוחוי 25, 8 מטוסי מיג-23 ו-2 מטוסי מיראז' (חדשים שנמסרו לחיל רק שבועות ספורים בטרם התקיפה). בנוסף לכל אלה, ניזוקו קשות 11 מטוסים והוצאו מכלל שימוש, ביניהם שני מפציצי טופולב Tu-16. שני טייסים עיראקיים ו-14 אנשי צוות נהרגו בתקיפה, יחד עם 3 חיילים מצריים וקצין מגרמניה המזרחית. 19 חיילים עיראקים, 4 מצריים ו-2 חיילים ירדנים נפצעו. התקיפה פגעה קשות ביכולותיו של חיל האוויר העיראקי לתקוף את איראן.
מלחמת המפרץ ושנות התשעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי דוחות מודיעיניים אמריקאיים שפורסמו בזמן מלחמת המפרץ אוחסן בבסיס H3 נשק כימי, ועל כן ניסו העיראקים להבריח חלק ממצבור נשק זה במשאיות אל מחוץ לבסיס. בונקר בצורת S בקרבת מסלול ההמראה הראשי וכן 4 בונקרים נוספים שבהם אוחסן נשק ניזוקו או הושמדו בתקיפות של חיל האוויר האמריקאי. מתוך 22 בונקרים בצורת S בהם הוחבא ואוחסן נשק כימי, הושמדו 10 בונקרים. לא ידוע בוודאות מה קרה לבונקרים הנותרים.
בעקבות המלחמה נקבעו בעיראק שני אזורים אסורים לטיסה – בחלקה הצפוני והדרומי של המדינה. בעקבות התגרות מצד טייסים עיראקיים שנכנסו לאזור האסור הוחלט על יציאה למבצע "מעקב דרומי" שבו הותקפו בסיסים של חיל האוויר העיראקי בפצצות חכמות מונחות בעלות דיוק גבוה. ב-5 בספטמבר 2002 הוטלו פצצות מסוג זה על בסיס H3.
מלחמת עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-18 במרץ 2003 נחתו יחידות קומנדו מיוחדות של הצבא הבריטי וכן יחידות קומנדו של הצבא האוסטרלי בשטח עיראק ועשו את דרכן לעבר שדות התעופה H2 ו-H3. הן הקימו מוצבי תצפית וזימנו מתקפות אוויריות כדי לדכא את כוחות ההגנה העיראקים. לכוח הבריטי והאוסטרלי חבר כוח דלתא האמריקאי, ויחד הם כיוונו תקיפות אוויריות מדויקות על שדה התעופה במשך 24 שעות תוך כדי שהם מניסים את הכוחות הלוחמים העיראקים. כוחות הקואליציה השתלטו על שדה התעופה ואבטחו אותו, וכמו כן הם השתלטו על מצבור נשק של כ-60 כלי לוחמה נגד מטוסים ואמצעי לחימה רבים נוספים. את מקומן של יחידות הקומנדו המובחרות תפסו יחידות לחימה משניות שהוטסו לבסיס מירדן, השליטה בבסיס נמסרה לידיהם ואנשי הקומנדו נשלחו למשימות נוספות בעומק שטח עיראק.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דני שלום, כרעם ביום בהיר, פרסומי תעופה, ראשון לציון 2002
