שביתת פולמן

שביתת פולמן
Pullman Strike

פועלים מול אנשי המשמר הלאומי של אילינוי בעיר פולמן
תאריכי המאבק	11 במאי 1894 – 20 ביולי 1894 (71 ימים)
מקום	פולמן, שיקגו ארצות הברית
עילה	הרעת תנאי העבודה
מטרה	העלאת במשכורות
שיטת המאבק	שביתה, מחאה, הפגנות
תוצאה	ניצחון לשובתים
הצדדים במאבק
איגוד המסילות האמריקאי עובדי המסילות חברת פולמן התאחדות המנהל הכללי צבא ארצות הברית
דמויות בולטות
יוג'ין דבס ג'ורג' פולמן גרובר קליבלנד
נפגעים
מתים: 30 פצועים: 57 מעצרים: 0

שביתת פולמן (באנגלית: Pullman Strike) הייתה שביתה שקיים איגוד פועלי הרכבת של ארצות הברית באביב ובקיץ 1894 בראשותו של יוג'ין דבס. השביתה החלה כתוצאה מהרעת תנאיהם של הפועלים במפעל הרכבות של ג'ורג' פולמן, סמוך לשיקגו והתפרסה על פני הארץ כולה. השביתה הוכרעה בכוח צבאי. במסגרת ההשתלטות על השביתה נהרגו 13 פועלים ונפצעו 57.

רקע

בחורף של 1893–1894 שקעה ארצות הברית במיתון עמוק. חברות רבות פיטרו עובדים ושכרם של הנותרים קוצץ. מנהיג פועלי הרכבת, יוג'ין דבס, החל לארגן את איגוד פועלי הרכבת.

פועליו של בית החרושת פולמן לא היו מאוגדים. רובם (כ-10,000 פועלים) התגוררו בעיר פולמן, עיר מיוחדת שהוקמה לצד המפעל ושהונהגה על ידי פולמן כמדינה פרטית. עם זאת פנו פועליו של פולמן לדבס בקריאה להציל אותם מגורלם ולשבש את הטיפול בקרונות פולמן בכל הסדנאות במדינה. במכתב שכתבו לדבס הם תיארו את החיים בעיר פולמן במילים:

שכרנו קוצץ בכמעט 30 אחוז, ושכר הדירה נותר בעינו... פולמן קנה מים מהעירייה [עיריית שיקגו] בשמונה סנט לאלף גלונים ומוכר אותם לנו תמורת רווח של 500 אחוז... גז שעולה 75 סנט לאלף רגל בהייד פארק, צפונית לנו, הוא מוכר לנו ב-2.25$. כאשר אנו באים אליו בטענות הוא טוען שכולנו "ילדיו"... פולמן, האדם והעיירה, הוא סרטן בגוף הציבור.

— הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל, 2007, עמוד 375

השביתה

ב-11 במאי 1894 פתחו בין 2,500 ל-3,000 עובדי פולמן בשביתה. ב-26 ביוני הפסיקו כל עובדי הרכבת המאוגדים בארצות הברית לטפל בקרונות פולמן. יוג'ין דבס קרא לשביתה כללית ביולי. במקביל גויסו שוברי שביתה, רובם אפרו-אמריקאים שחרדו שאם ישתתפו בשביתה יהיו אלה שייפגעו ראשונים.

ב-29 ביוני הפכה אספה באילינוי להתפרעות שבמסגרתה הסיטו עובדים שובתים קטר מהפסים. בהמשך נחסמו מסילות רכבת על ידי שובתים וחברי איגודים אחרים שהביעו סימפתיה לשובתים. פולמן פנה לתובע הכללי ריצ'רד אולני ובאמצעותו לנשיא גרובר קליבלנד בבקשה שישבור את השביתה בכוח, מתוך הטענה ששיבוש פעולת הרכבות פוגעת בשירות החיוני של הדואר הפדרלי. אולני נענה, הוציא צווי מניעה באמצעות השופטים פטר גרוסקאפ (Peter S. Grosscup) ויליאם וודס (William Allen Woods) ובהסכמת הנשיא שלח לאילינוי 12,000 מאנשי שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. בקרבות הרחוב שהתנהלו נהרגו 13 פועלי רכבת ו-57 נפצעו.

לאחר דיכוי השביתה

ב-26 בינואר 1895 החל משפטם של דבס ושבעה מחבריו באולם המשפט של השופט פטר גרוסקאפ אל מול חבר מושבעים. שמונת הנאשמים היו יוג'ין דבס, ג'ורג' ו. הווארד וסילבסטר קליאר, פקידי עובדי איגוד הרכבות האמריקני; ל.ו. רוג'רס, עורך עיתונו של האיגוד; ויליאם א. ברנס, מארטין ג'. אליוט, רוי מ. גודווין וג'ימס הוגאן, ראשי האיגוד.

הפרקליט קלרנס דרו זיכה את שמונת הנאשמים מאשמת קשירת קשר לפגיעה בשירות פדרלי חיוני. אך בכך לא תמה הסאגה המשפטית. דבס ושבעת חבריו הועמדו למשפט בבית הדין הפדרלי בשיקגו, הממונה מטעם בית המשפט העליון, באשמת "בזיון בית הדין". זאת בתואנה שסירבו להישמע לצו המניעה שהוצא בתחילה. במקרה זה הנאשמים לא נהנו מיתרון של משפט על ידי חבר מושבעים. השופט ויליאם וודס, השני מבין השופטים הפדרליים שהוציאו את הצו, שמע את העדויות וגזר עליהם שישה חודשים בכלא.

פועליו של פולמן אולצו לחתום על הסכם לפיו לא ישבתו ולא יחברו לעולם לאיגוד. על מנת לפצות את מעמד הפועלים הוכרז "יום העבודה", כיום חג רשמי.

לקריאה נוספת

• הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל, 2007, עמודים 374 - 377.
• אירווינג סטון, לצד הנרדפים, הוצאת מ. מזרחי,1964, עמודים 22–41.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שביתת פולמן בוויקישיתוף

• לוח זמנים מפורט של כל אירועי השביתה (באנגלית)
• על השביתה באוניברסיטת צפון אילינוי (באנגלית)
• ההיסטוריה של יום העבודה, הפרק על שביתת פולמן אתר PBS (באנגלית)
• שביתת פולמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)