שביתת הכורים בבריטניה (1984–1985)

אחת מהפגנות השובתים

שביתת הכורים הגדולה בבריטניה (1984–1985) הייתה שביתה של עובדי מכרות הפחם בבריטניה אשר נמשכה כמעט שנה שלמה. השביתה נחשבת כאירוע מכונן בתולדות יחסי העבודה בבריטניה והייתה לה השפעה חברתית נרחבת באזורים בהם הייתה תעשיית מכרות מפותחת. יש הרואים בשביתה את האירוע החשוב ביותר ביחסי העבודה בבריטניה מאז השביתה הכללית של 1926. חלק גדול מהציבור הבריטי אף ראה את השביתה כמאבק מכריע בין שני כוחות פוליטיים וחברתיים מרכזיים בבריטניה. מצד אחד ממשלתה השמרנית של מרגרט תאצ'ר אשר דגלה באופן מוצהר בכלכלת שוק ומצד שני, מעמד הפועלים, מונהג על ידי האיגודים המקצועיים, שניסה לשמר את ההישגים אשר השיג במשך כמה עשרות שנים. השביתה הסתימה בכניעת הכורים ושובם לעבודה ללא שום הישג וסימנה בכך ירידה חדה במעמדם של האיגודים המקצועיים בבריטניה והמשך הרפורמות המבניות של ממשלת תאצ'ר.

הרקע לשביתה

במשך שנות השבעים הגיע מעמד האיגודים המקצועיים בבריטניה לשיא חדש של כוח. שביתות במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי היו תופעות יומיומיות. בין השובתים היו איגודי המובילים, הכורים, עובדי הדואר, עובדי תעשיית הפלדה, עובדי המספנות, קברנים וכו'. חברת הרכב "ליילנד" הושבתה פעמים רבות, דבר אשר תרם (אם כי כגורם משני) לפשיטת הרגל של התאגיד. ראשי האיגודים זכו לחיזורים מצד ראשי מפלגת הלייבור והשפילו את הממשלות שבראשות השמרנים. בבחירות של 1974 נוצח ראש הממשלה המכהן, אדוארד הית מהשמרנים, לאחר שהוכיח אזלת יד במאבקו מול האיגודים, במיוחד מול שביתת הכורים ב־1974. מפלגת הלייבור עלתה לשלטון עם ראש הממשלה הוותיק הרולד וילסון, אשר הוחלף מאוחר יותר על ידי ג'יימס קלהאן. מצבה הכלכלי של בריטניה תחת שלטון הלייבור התאפיין במיתון משולב באינפלציה גבוהה וברמת אבטלה גבוהה. בחורף של תחילת 1979 נקלעה בריטניה, בראשות הלייבור, ל"חורף העגום" (Winter of discontent) אשר בו הגיעו שביתות המגזר הציבורי לשיאים חדשים, כולל תקופה ארוכה בה לא נאסף זבל מהרחובות ובליברפול אף הושבתו במשך זמן רב שירותי הקבורה. על רקע מצב זה זכתה המפלגה השמרנית, בראשותה של מרגרט תאצ'ר, בבחירות שנערכו בחודש מאי 1979.

מראשית כהונתה של תאצ'ר ועד תחילת שנות השמונים נמשך המיתון אשר פגע במיוחד במגזר היצרני, מעוז כוחם של האיגודים. האבטלה החריפה החלישה את כוחם של האיגודים הן מבחינת מספר חברי האיגודים והן מבחינת יכולת המיקוח שלהם והתמיכה הציבורית. עם זאת, האיגודים לא יכלו לשבת בחיבוק ידיים כאשר התבצעו פיטורים נוספים. בנוסף פעלה תאצ'ר בצורה מתוכננת להגבלת יכולת השביתה של האיגודים. היא מינתה איש איגוד לשעבר, נורמן טביט, כשר התעסוקה וביחד הם פעלו להסיר את ההגנות המשפטיות מהאיגודים. נאסרה פעולתם של ה־"Flying Pickets", אותו כח פעולה של משמרות שובתים אשר הופיעו והפגינו במקומות בהם המפעלים לא שבתו. הוצאה מחוץ לחוק הדרישה מעובדים חדשים להצטרף לאיגוד כתנאי לקבלתם לעבודה ונאסר על האיגודים לצאת לשביתה ארצית ללא הצבעה במשאל של כלל העובדים. ניצחונה של ת'אצ'ר ביוני 1983 בבחירות הכלליות חיזק את כוחה הפוליטי.

ה־NUM, האיגוד הלאומי של עובדי המכרות בבריטניה (National Union of Mineworkers), נחשב במשך שנים רבות כאחד מהאיגודים המקצועים החזקים ביותר בבריטניה וכמוביל של סכסוכי עבודה רבים במהלך המאה העשרים. האיגוד ניהל שתי שביתות, ב־1974 וב־1977, שנחשבו כהצלחה מבחינת הכורים. איגוד הכורים הונהג על ידי ארתור סקארגיל, שהגיע לראשות האיגוד ב־1981 לאחר שהיה ראש איגוד הכורים ביורקשייר והיה ממנהיגי שביתת 1974. סקארגיל וסגנו מיק מגהיי, אשר היו קומוניסטים, סומנו על ידי תאצ'ר האנטי־קומוניסטית כיעד למאבק אשר יוכיח לציבור מי שולט על מדיניות הפנים בבריטניה.

ב־1984 הודיעה ה־NCB, מועצת הפחם הלאומית (National Coal Board), הגוף הציבורי המפקח על כריית הפחם, כי ההסכם שנחתם לאחר שביתת כורים של 1974 הוא ישן ואינו תקף וכי בכוונתה לסגור 20 מכרות פחם מפני שאינם כלכליים. כתוצאה מסגירת מכרות אלו היו אמורים 20,000 עובדים להיות מפוטרים וקהילות רבות בצפון אנגליה ובווילס היו אמורות לאבד את מקור הפרנסה הראשי שלהן. הממשלה דאגה מבעוד מועד לאגור מלאי פחם שהספיק למספר חודשים. קיום מלאי זה היה ידוע רק לגורמים בכירים בממשלה. עוד לפני כן החלה מגמה מוכוונת על ידי הממשל להעברת תחנות כוח משימוש בפחם לשימוש בדלקים אחרים. הממשל גם פנה לחברות תובלה שבהן לא היו איגודים, ושכר את שירותיהן מראש כדי להבטיח שאספקת הדלק והפחם לא תופסק לתחנות הכוח במקרה של שביתה כללית.

השביתה

הפגנת תמיכה בשובתים בלונדון

מתוך החשש לאיבוד מקום עבודתם, פתחו העובדים במספר מכרות שעמדו בפני סגירה, בשביתות מקומיות. באזור המכרות שביורקשייר פרצה שביתה בקומפלקס של מנוורס, לאחר שהעובדים עזבו את העבודה בטענה כי לא התייעצו עימם לפני קבלת החלטת הסגירה. ב-5 במרץ 1984 הצטרפו 6,000 כורים נוספים, ממכרות באזורים דרום ומערב יורקשייר, לשביתה. למחרת התייצבו כורים שובתים מיורקשייר בפתח מכרה באזור נוטינגהאמשייר, מכרה שלא עמד להיסגר. ב-12 במרץ הכריז ארתור סקארגיל, נשיא האיגוד הלאומי של עובדי המכרות (NUM) על הפיכת השביתות במכרות השונים לשביתה ארצית וקרא לכל העובדים במכרות בכל רחבי המדינה להצטרף לשביתה.

סקארגיל לא העמיד את ההחלטה לשביתה הארצית למשאל בקלפי, אולי על רקע חוסר ודאות לגבי רמת התמיכה בקרב חברי האיגוד. משאלי דעת קהל שנערכו באותה עת מצאו כי 60% מהכורים התכוונו להמשיך בעבודה כרגיל. יש אף הטוענים, כי סקארגיל לא יכול היה לגשת למשאל, גם אם רצה, כיוון שהחלטה כזו הייתה מתפרשת כבגידה בכורי יורקשייר שכבר שבתו באותה עת ואשר היוו את מרכז כוחו הפוליטי באיגוד. לאיגוד הכורים הייתה מסורת של החלטה על פי הצבעה בהרמת יד באספה פתוחה של חברי האיגוד וסקארגיל טען כי לממשלה אין זכות להתערב בעניינים הפנימיים של האיגוד ולכפות עליו את דרך קבלת ההחלטות. הוא גם טען כי לא ייתכן כי מכל ההתאגדויות הקיימות, רק על האיגודים המקצועיים מוטלת חובת הצבעה בקלפי על מנת לקבל החלטה. ממשלת תאצ'ר ניצלה את החוקים החדשים, אשר קבעו כי החלטות על שביתות ארציות של איגודים מקצועיים צריכות להתקבל במשאל חשאי ואת פסיקת בית המשפט על השביתה כ"בלתי חוקית", כדי להעמיד מול השובתים כוחות משטרה גדולים. בית המשפט העליון אף קבע ב-24 באוקטובר 1984, כי קרנות ארגון הכורים יוקפאו ולא יוכלו לשמש לתמיכה כספית בשובתים. כמו כן, נמנעו מהשובתים, בגלל אי חוקיות השביתה, שכר עבודה ותגמולים אחרים מן המדינה.

הממשלה הקצתה ושנעה כוחות משטרה גדולים לטיפול ולעמידה מול השובתים בטענה כי בפעולותיהם מעורבים איומים ולעיתים אף שימוש באלימות כנגד אותם כורים שכן חפצו להמשיך בעבודה. במשך תקופת השביתה נעצרו 11,291 שובתים וכנגד 8,392 איש הוגשו כתבי אישום על סעיפים כגון הפרת הסדר הציבורי וחסימת כבישים.

ישנן טענות, אשר לא הוכחו, כי בשורות המשטרה השתתפו חיילי הצבא הבריטי כשהם לבושים במדי שוטרים. בכל מקרה, התנהגותה הקשוחה של המשטרה במשך השביתה הביאה לכך שישנן קהילות בהן קיימת עד היום סלידה חזקה מהמשטרה. ביקורת נוספת אשר נמתחה על המשטרה הייתה על כך שהשתמשה ביחידות המרוחקות ממקום האירועים וזאת, משום שסברה כי היחידות המקומיות יתקשו שלא לחוש סולידריות עם השובתים, ועל כן יתקשו בהפעלת כח. היו אף מקרים בהם השתמשה המשטרה במטוסים פרטיים על מנת לשנע שוטרים כדי לעמוד מול שובתים. מבקרי המשטרה טענו כי מדובר בבזבוז כספי ציבור.

בתחילה נשמרה השביתה בצורה חזקה באזורי מכרות מובהקים כגון יורקשייר, קנט וצפון ויילס. באזורים בהם היה ריכוז המכרות קטן יותר נשמרה השביתה בצורה פחותה. באזור נוטינגהאמשייר, שבו היו מכרות פחם רבים (רובם מצוידים בציוד מודרני), רוב הכורים המשיכו בעבודתם ואיגוד הכורים האזורי התנגד לפתיחה בשביתה הארצית ללא הצבעה במשאל. הרפורמה שנערכה בענף המכרות ב-1977 העלתה את שכר הכורים בנוטינגהאמשייר ושכרם היה גבוה באופן משמעותי משכר חבריהם באזורים האחרים של הממלכה, ורובם סירבו לוותר על שכרם היומי לטובת השביתה. כורי נוטינגהאמשייר גונו והואשמו על ידי כורי ה-NUM כמפרי שביתה ולאחר סיום השביתה פרש הסניף האזורי, אשר נתמך במשך השביתה בצורה בולטת על ידי ממשל תאצ'ר, מה-NUM וייסד את ה-UDM, איגוד הכורים הדמוקרטי (Union of Democratic Mineworkers). מאז סיום השביתה, שני האיגודים הללו היו מעורבים במספר אי-סדרים כספיים אשר אף הגיעו לבתי המשפט.

אחת מההתנגשויות אשר זכו לפרסום רב, התרחשה ב-18 ביוני 1984 באורגריב שבדרום יורקשייר. להתנגשות זו, אשר זכתה לכינוי "הקרב של אורגריב", בוצע שחזור היסטורי בשנת 2001, שחזור אשר נערך והוסרט על ידי ג'רמי דלר ומייק פיגיס והוקרן בטלוויזיה הבריטית. בהתנגשות השתתפו מעל 5,000 שובתים ובין 4,000–8,000 שוטרים (תלוי במקור המידע). בשידורי החדשות ב-1984 התקבל הרושם כי השובתים הם אלו אשר יזמו את ההתלקחות כאשר התקיפו שוטרים, אולם מאוחר יותר הסתבר כי השידורים נערכו וכי שני הצדדים היו אחראים במידה כלשהי להתלקחות. מלבד השימוש הרגיל באלות, המשטרה השתמשה באירוע בפרשים וביחידה ייעודית חדשה שנועדה לטפל במהומות ואשר הפתיעה את השובתים בטקטיקה ההתקפית שלה אשר נגדה את ההתנהגות המסורתית של המשטרה בעימותים עם מפגינים. השובתים ידו אבנים וגרוטאות. בעימות נעצרו 93 שובתים ונפצעו 72 שוטרים ו-51 שובתים (סוברים שיותר שובתים נפצעו אך סירבו להתפנות לבתי חולים מחשש למעצר על ידי המשטרה), חלקם פציעות קשות. עם הפצועים נמנה גם ארתור סקארגיל - מנהיג השובתים.

השביתה נסתיימה ב-3 במרץ 1985, כמעט שנה לאחר תחילתה. לקראת סוף השביתה, חלק מהשובתים חזרו לעבודה מרצונם ובניגוד להחלטת האיגוד, ובסופו של דבר, גם בהצבעה של האיגוד, התקבלה ברוב זעיר החלטה לשוב לעבודה בתנאים ששררו לפני השביתה. בין הסיבות לסיום השביתה ניתן למנות את אובדן התמיכה הציבורית לאחר מקרי אלימות קשים בהם היו מעורבים שובתים, כולל רצח של נהג מונית אשר הוביל כורה לעבודה בדרום וילס. בנוסף, הייתה ירידה בעניין הציבורי והרעב באתיופיה תפס את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות. כמו כן, הסיוע הכספי שיכול היה האיגוד המקצועי לתת לשובתים הלך וירד וחלקם הגיעו למצב בו לא יכלו לשלם עבור חימום בחורף הקר בבריטניה.

במשך השביתה איבדו חלק מהמכרות את לקוחותיהם. הבעיה נבעה בחלקה מהמיתון אשר שרר בתחילת שנות השמונים בבריטניה, אולם, חלק משמעותי מהמשבר בענף הפחם ניתן לייחס לתמורות בשוק האנרגיה שבו חלה תזוזה לעבר שימוש בדלק ובגז. ממשלת תאצ'ר טענה כי ניתן לייבא פחם מקולומביה במחיר הנמוך מעלות כרייתו בבריטניה. באותה עת פעלה הממשלה על פי "תוכנית רידלי" אשר כוונתה הייתה לצמצם את הסתמכותה של בריטניה על הפחם כמשאב האנרגיה העיקרי. שביתת הכורים איפשרה לממשל להאיץ סגירת מכרות רבים על בסיס איבוד נתח השוק של המכרות ששבתו.

מפקדת ה-MI5 בשנים 1992–1996, סטלה רימינגטון, הודתה בספר זיכרונותיה ב-2001 כי ה-MI5 נהג לצותת למנהיגי האיגוד, אולם הכחישה כי היו לגופי הביטחון הבריטיים סוכנים בקרב ראשי האיגוד ואף ציינה כי רוג'ר וינדזור, המנהל הראשי של ה-NUM, לא היה סוכן של ה-MI5, כפי שגם קבע בית המשפט הבריטי עת פסק לזכותו בתביעת דיבה כנגד העיתון "Sunday Express". למרות זאת, קיימות גם עדויות המאשרות קיום "חפרפרת" שהייתה מראשי איגוד הכורים.

יחס הציבור לשביתה

חלק נכבד מהציבור בבריטניה ראה בשביתה מאבק על הסדר החברתי ועל ההגמוניה בבריטניה. ארתור סקארגיל קרא בנאומים מוקדמים, מספר שנים לפני השביתה, לשינוי הסדר החברתי בבריטניה. לעומתו, הצהירה מרגרט תאצ'ר על האיגודים כעל "המחלה הבריטית" ואף הרחיקה ואמרה (בהתייחסה אל מלחמת פוקלנד): "היה עלינו להילחם באויב שבחוץ בפוקלנד. עלינו להיות מודעים תמיד לאויב שבפנים, אשר קשה הרבה יותר להילחם בו ומסוכן יותר לחירות".

כנגד ארתור סקארגיל הופנתה, במהלך השביתה ואחריה, ביקורת נוקבת. רבים טענו כי שיחק לידי הממשל כאשר פתח בשביתה ללא הצבעה במשאל ובכך גם גרם לפירוד בתוך הכורים עצמם. כמו כן נטען כנגדו כי היה עיוור להישגים אשר היה ניתן להשיג במהלך השביתה בנקודות בהן הייתה יד הכורים על העליונה, וגרר את עמיתיו למאבק ארוך וחסר תוצאות לחלוטין. בהמשך לטענה זו אף נטען כנגדו כי נקט בדרך זו כיוון שראה בשביתה מאבק על הסדר החברתי והפוליטי בבריטניה ולא סכסוך עבודה רגיל. היו אף אנשים שהגדילו וקראו לכורים "אריות המונהגים על ידי חמור".

במשך השביתה, חלק גדול מהציבור באנגליה התנגד לשביתה ולא הזדהה עם מאבק הכורים. עם חלוף השנים, יותר ויותר אנשים חשים סימפתיה לתושבי אזורי המכרות שנותרו במצוקה כלכלית. כמו כן, בעיני המתנגדים למדיניותה של תאצ'ר וממשיכי דרכה, נחשבת השביתה כסמל לאדישותה של המפלגה השמרנית לבעיות הנגרמות כתוצאה מאבטלה ומעוני.

להקות ואמנים רבים, במיוחד אלו אשר היו מזוהים עם השמאל בבריטניה, כגון: הקלאש, הג'אם ובילי בראג, התגייסו לעזרת הכורים בדרך של תמיכה פומבית ובדרך של השתתפות במופעים שהכנסותיהם הוקדשו לתמיכה במאבק ובסיוע למשפחות הכורים השובתים.

השפעות השביתה

מכרות פעילים ב-1984 (אפור) לעומת מכרות שנותרו פעילים בשנת 2004 (אדום)

כתוצאה מחזרתם של הכורים לעבודה ללא שום הישג, ובהמשך סגירתם של מכרות פחם רבים בהתאם לתוכנית הממשל, ירדה במהירות השפעתם של האיגודים המקצועיים בבריטניה. אלו נוכחו בדבקותה ובנחישותה של הממשלה להכניעם, גם במחיר הקצאת משאבים רבים למשך זמן ארוך ולא פנו יותר לדרך השביתות. במקביל, הואצו הרפורמות המבניות שממשל תאצ'ר ניסה ליישם במשק הבריטי. לאחר שנים של מיתון ואבטלה, עלתה הכלכלה הבריטית על דרך המלך, אם כי המחיר לחלק מהאוכלוסייה היה כבד.

שביתת הכורים השפיעה בצורה מהותית על תחומים רבים. גם במישור הארצי וגם באזורים המובהקים של כריית הפחם. רבים מהשובתים נקלעו לחובות לאחר שבמשך שנה לא קיבלו שכר. סגירת המכרות, הן בזמן השביתה והן סגירתם הסופית של חלק מהמכרות עם סיום השביתה, הביאו לירידה בביקוש לשרותי הנדסה, תעבורה במסילות ברזל, חשמל ופלדה, אשר היו קשורים בקשר הדוק לתעשיית מכרות הפחם. האבטלה בחלק מאזורי המכרות עלתה, במשך התקופה שלאחר השביתה, לרמה של 50%. כמו כן, דווח על עלייה משמעותית במספר ההתאבדויות באותם אזורים. כתוצאה מחוסר במקומות עבודה, עזב חלק מהתושבים את אזורי המכרות, דבר אשר הביא ליצירת "ערי רפאים". המתחים אשר נוצרו במהלך השביתה בין אלו שתמכו בה ובין אלו אשר התנגדו לשביתה, כולל אותם כורים ששבו לעבודה לפני סיום השביתה בגלל מצוקתם הכלכלית, לא שככו גם עם סיום השביתה. מתחים אלו פגעו במשפחות ובקהילות שלמות אשר נחשבו כמלוכדות לפני השביתה.

דין וחשבון של האיחוד האירופי ב-1994 בנושא העוני, קבע כי העיירה גרימת'ורפ שבדרום יורקשייר היא היישוב העני ביותר בבריטניה ואחד העניים ביותר באיחוד באותה עת. מחוז דרום יורקשייר כולו הפך לאזור בעל עדיפות עליונה, מבחינת הממשל, בכל הקשור לתוכניות פיתוח. באזורים כמו קנט ומערב מרכז אנגליה, שבהם למרות ריבוי המכרות, לא התבססה כלכלת המחוז אך ורק על תעשיית הפחם, לא היה המשבר קשה באותה מידה. עשרים שנה לאחר השביתה, חלק מאזורי המכרות הצליחו לשקם את עצמם והאוכלוסייה נהנית היום מרווחה יחסית בעוד שקהילות מסוימות נשארו במצב ירוד. בעיר וייקפילד שבמערב יורקשייר, אשר נפגעה קשה מסגירת המכרות, עלה בצורה חדה שיעור המשתמשים בהרואין בין השנים 2000 ל-2004, ויש הרואים בכך את המשך השפעת המשבר שנגרם לאזור בגין סגירת המכרות.

תיאור השביתה בתרבות ובאמנות

• הסרט "התזמורת" (Brassed Off), שיצא למסכים ב-1997, מתאר עיירת כורים כ-10 שנים אחרי השביתה, כאשר הכורים איבדו כבר את רוח הלחימה שאפיינה אותם בזמן השביתה ומחכים, ללא התנגדות, לסגירת המכרה האחרון בעיירה.
• השביתה שימשה כרקע לסרט עטור השבחים "בילי אליוט" (2000). בסרט קיימות מספר סצנות אשר מתארות את הפגנות השובתים, את אי הסדר, הבושה בחציית קווי השובתים ואת הקרע אשר יצרה השביתה בתוך משפחות וקהילות. על סמך הסרט נוצר בשנת 2005 גם מחזמר מצליח באותו השם.
• הסרט "גאווה", שיצא למסכים ב-2014, עסק בשיתוף פעולה של קבוצת להט"בים עם הכורים השובתים.
• השביתה הייתה נושא לשירים של זמרים ולהקות רוק ופופ. להקת פאלפ (Pulp) פרסמה שיר בשם: "Last day of the miner strike". הלהקה הוולשית "Funeral for a Friend" כתבה את השיר "History". להקת הפולק-רוק, סטיליי ספאן פרסמה שיר בשם: "Blackleg Miner". השיר "Red Hill Mining Town" של להקת U2 באלבומם The Joshua Tree, מתייחס לשביתה, על פי דברי סולן הלהקה, בונו. השיר "We work the black seam" של הזמר סטינג מאלבום הסולו הראשון שלו "The dream of the Blue Turtles" עוסק גם בשביתת כורי הפחם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שביתת הכורים בבריטניה בוויקישיתוף

• כתבות של ה-BBC על השביתה
• זכרונות אנשים אשר חוו את השביתה באתר ה-BBC
• תמונות מתערוכת צילומים מהשביתה
• שרה אריאל, סוף השביתה אבל לא סוף המאבק, חדשות, 4 במרץ 1985
• ניצן צבי כהן, ‏35 שנה לשביתת כורי הפחם בבריטניה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 5 במרץ 2020