שארל סוריא
 | |
| לידה |
25 באפריל 1812 פוליני, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
22 באוגוסט 1893 (בגיל 81) סן לוטן, צרפת |
| ענף מדעי |
כימיה, רפואה |
| מקום לימודים |
מכללת ארק |
| תרומות עיקריות | |
| המצאת גפרורים מבוססי זרחן | |
| חתימה |
 |
  | |
מרק שארל סוריא (בצרפתית: Marc Charles Sauria, 25 באפריל 1812 - 22 באוגוסט 1895) היה רופא, ממציא וסוציאליסט אוטופיסט צרפתי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוריא נולד ביישוב פוליני במחוז ז'ורה כבן של הגנרל ז'אן-שארל סוריא, ששירת תחת שלטונו של נפוליאון. משפחתו ייעדה לו קריירה צבאית, אך עקב פגיעה ברגלו בגיל 10 בתאונה או מזיהום פוליו, ויתר על כך. במשך חייו נאלץ להתהלך בעזרת מקל. יכולותיו בכימיה ובמכניקה הביאו אותו להתמקד בלימודי מדעים, טכניקה ובהמצאות. לבסוף למד כימיה ורפואה.
המצאת הגפרורים מבוססי זרחן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת לימודי הכימיה במכללת ארק שבדול, מחוז ז'ורה, התוודע סוריא למספר תגליות שהביאו לפיתוח הגפרורים: מצית מבוסס מימן שהמציא ב-1827 גה-ליסאק וגפרור החיכוך של ג'ון ווקר. אחרי ניסוי שערך מורו לכימיה, ניקולה (Nicolet), בדצמבר 1830, שבו אבקה מתערובת של אשלגן כלורט וגופרית בתוך מכתשת גרמה לפיצוץ, ערך סוריא בחדרו ניסויים רבים שהתלוו בתאונות, בפיצוצים, בכוויות ובהרס של ציוד מדעי. בסופו של דבר הגיע סוריא למסקנה שכדאי להוסיף לתערובת המוזכרת גם זרחן לבן, שהיה עוזר להצתת התערובת אחרי חיכוך. אחר כך הוסיף גם גומי ערבי כדי להחזיק את האבקות ביחד וטבל בה גם חתיכות עץ. כך שכלל סוריא בשנת 1831 את גפרורי החיכוך שהמציא ג'ון ווקר. הוא החליף בנוסחה של ווקר את האנטימון גופרית בזרחן לבן. התערובת היציבה עם זרחן לבן יכולה הייתה להידלק אפילו אחרי חיכוך קל. בשל גודלם הקטן, קלות השימוש בהם והעדר גזי הגופרית, הפכו גפרוריו של סוריא ללהיט ברחבי העולם.
כיוון שלא היו ברשותו 1,500 פרנק כדי לרשום פטנט על המצאתו, את הפטנט רשם הגרמני יאקוב פרידריך קאמרר. אחרי קבלת מידע מהמורה לכימיה של סוריא, התחיל קאמרר בשנה הבאה בייצור התעשייתי של הגפרורים. באנגליה ייצר ריצ'רד בל גפרורים מבוססי זרחן שכללו תערובת של גופרית אשלגן כלורט, אנטימון גופרית וזרחן. גם ההונגרי יאנוש איריני נחשב לאחד ממציאי הגפרורים. הוא החליף את האשלגן כלורט בתחמוצת עופרת. גפרוריו נדלקו בצורה חלקה יותר ו"ללא רעש".
רק כעבור 55 שנה זכה סוריא להכרת המצאתו. האקדמיה הלאומית הצרפתית לחקלאות, למלאכות יד ולמסחר העניקה לו בשנת 1887 מדליית כסף בזכות המצאתו.
מהלך חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוריא סיים בהמשך לימודי רפואה באוניברסיטת בזנסון ועבד כרופא בכפר הכורמים סן-לוטן הקרוב לפוליני, מקום הולדתו. הוא התגורר בבית שירש מאביו וטיפל בכפריים, כמעט בחינם. הוא עסק גם בשירה ובאגרונומיה והיה חבר בכמה אגודות מדעיות. כחסיד של שארל פורייה, הטיף להקמת קואופרטיבים, הציע - לשווא - את שירותיו בהוראת חקלאות, וניסה להוציא לפועל תוכנית להקמת קהילה חברתית "אוטופית" מבוססת על כמה יחידות אוטונומיות. יחד עם אחיו הקים פלנסטר חקלאי נסיוני שבו הייתה בעלות משותפת על המשאבים. ניסה בשותפות עם קבלן מקומי להפעיל מחצבת שיש לטובת האזור, אך נכשל, ואיבד חלק רב מנכסיו. חי עד יום מותו מקצבה ממשלתית צנועה של 1,800 פרנק לשנה, הקשורה לחנות למכירת טבק שבבעלותו. הנשיא ז'ול גרווי, שהיה שלמד איתו בפוליני, דחה את הצעת חבריו להעניק לו את עיטור לגיון הכבוד. עם הזמן, בגלל רעילות הזרחן (למשל הפועלים בתעשיית הגפרורים לקו בנמק של הלסת הידוע כ-"phossy jaw") הוחלף חומר זה בגפרורים ונאסר בהסכם ברן בשנת 1906.
סוריא נפטר בשנת 1897 בכפר סן לוטן והובא שם לקבורה.
פרסים ואותות כבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1887 - מדליית כסף של האקדמיה הלאומית לחקלאות, למלאכות יד ולמסחר
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רחוב בעיירה דול נושא את שמו.
- פסל שלו הוצב בכפר שבו עבד עד סוף חייו, סן-לוטן.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Joseph Marie Montmasson, Invention and the Unconscious, Routledge, 1931, reprinted 2002
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר על תולדות הגפרור
- ההיסטוריה של הגפרור
- כתבה בעיתון "לה פרוגרה" מליון - בדול המציא שארל סוריא את הגפרור, 8 באוגוסט 2008
- כתבה על חייו בעיתון "לה פרוגרה" בליון, 22 באוקטובר 2017
| בקרת זהויות |
|
|---|