רשיד רידא
 | |
| לידה |
18 באוקטובר 1865 אלקלמון, לבנון  |
|---|---|
| פטירה |
22 באוגוסט 1935 (בגיל 69) קהיר, מצרים |
  | |
מוחמד רשיד רידא (בערבית محمد رشيد بن علي رضا, בתעתיק מדויק: מחמד רשיד בן עלי רצ'א; 23 בספטמבר 1865, סוריה - 22 באוגוסט 1935, מצרים) היה הוגה דעות אסלאמי, מחלוצי הרפורמה האסלאמית, עיתונאי, סופר ומשורר.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רידא נולד בכפר אלקלמון. אביו, עלי, היה השייח' של אזור אלקלמון ואימאם המסגד המקומי והוא לימד את בנו קרוא וכתוב וחשבון. הכפר שוכן על חוף הים התיכון של הר לבנון במרחק של שלושה קילומטרים מטריפולי שהייתה אז חלק מן האימפריה העות'מאנית. משם עבר רשיד לבית הספר היסודי "אלרשידיה" ולאחר מכן לבית הספר הלאומי האסלאמי בטריפולי, שהתמחה בלימוד השפה הערבית ועולם ההלכה האסלאמי וכן לוגיקה ופילוסופיה של הטבע. את בית הספר ייסד וניהל שייח' חוסיין אל-ג'סר, אשר שאף לחבר בין העולם המוסלמי ותרבותו לבין המדע המגיע מאירופה.
לאחר שנסגר בית הספר, התהדק הקשר בין רשיד רידא לשייח' חוסיין אל-ג'סר. אל-ג'סר פרש חסותו על רידא, ובשנת 1897 הסמיך אותו ללמד את ההלכה והחשיבה המוסלמית. במקביל למד רידא חדית' מפי שייח' מחמוד נשאבה, אשר הסמיך את רידא ללמד את מסורת החדית'. הוא גם למד אצל חכמי דת נוספים בטריפולי.
רידא כונה בפי רבים "דוברו של מוחמד עבדו", אותו פגש כאשר היה האחרון בגלות בביירות. בשנים 5–1884 הוא נחשף לראשונה ל"אל-עורווה אל-וות'קה" ("הקשר האמיץ"), כתב העת של ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדו. בשנת 1897 הוא עזב את סוריה על מנת לשתף פעולה עם עבדו בקהיר, ובשנה שלאחר מכן הם ייסדו את "אל-מנאר", שבועון שלימים הפך לירחון, שכלל פרשנות על פי הקוראן וכן דברי תמיכה במוחמד אבן עבד אל-והאב.[1] רידא עבד באל-מנאר עד מותו בשנת 1935.
בדומה לקודמיו, רידא התמקד בחולשה היחסית של החברות המוסלמיות אל מול הקולוניאליזם המערבי, הוא האשים את הסופים בהפרזות, חיקוי עיוור של העבר על ידי ה"תקליד" והקיפאון של אנשי העולמא. לדעתו, אחד מסימני הכישלון היה חוסר ההתקדמות במדע ובטכנולוגיה. הוא קבע כי ניתן לטפל בליקויים אלה על ידי חזרה למה שהוא ראה כ"עקרונות האמיתיים של האסלאם - סלפיה, עקרונות המבקשים לחדש את האסלאם בצורה הקרובה לזו שהייתה קיימת בימיו של מוחמד. אסלאם שהיה טהור מהשפעות המערב, אף על פי שניתן לפרשו על ידי אג'תהאד כדי להתאים למציאות המודרנית.[2] זה לבדו יכול להציל מוסלמים מנחיתות מול המעצמות הקולוניאליות.[3]
סביב רידא וכתב העת החל להתגבש חוג מקומי נוסף של תנועת הסלפיה אשר אמרו שיש לחזור אל דרכם של הראשידון לשם חידוש ורפורמה. הסלפיה הרפורמיסטית שכבר החלה להתפשט בין השאר בבגדאד ודמשק בסוף ימי האימפריה העת'מאנית, מצאה לה במה נוספת על ידי רידא ואנשיו. המסר העיקרי של רידא והסלפיה היה הפעלת שיקול דעת שכלי בהתאמת השריעה לצרכים החדשים והסתמכות ישירה על הקוראן והסונה כאמצעי להגנה על האסלאם מפני חדירת המערב. על פי רידא, התמודדות עם אתגרי העת החדשה חייבת לבוא דרך אנשי הדת אשר אחראים על פירוש ההלכה ופיתוחו, ועליהם להשתחרר מהמכלול ההלכתי שגובש בתקופה הקלאסית. בהשקפותיו הוא הושפע מעבודות של אל שאטבי.
על פי התאולוגיה, רעיונותיו הרפורמיסטיים, כמו אלה של עבדה, היו מבוססים על הטענה כי השריעה מורכבת מפולחן, עבאדה (عبادة),וקשרים בין-אישיים, מעאמלאת (معاملات). יש לתאם בין מצוות "בין האדם לחברו" לאתיקה האסלאמית, אך ישנן נקודות ספציפיות בהן ייתכן כי יש להיערך מחדש ולשנותם בהתאם לתנאים, בחברות שהשתנו.[1] רידא תבע להתיר את האג'תהאד אך ורק בדינים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו (מעאמלאת).
רידא פעל להחייאת תפארת הערבים למען האחדות האסלאמית אבל נמנע מלפגוע בשלטון העות'מאני. עבור רשיד רידא הדרך לאותה התחדשות של האסלאם עוברת דרך חידושה של הערביות.
את עיקר תורתו הפוליטית גיבש על רקע המהלך שהביא לביטול הח'ליפות העות'מאנית בשנת 1924. בספר שכתב עוד בתחילתו של המשבר הציע דוקטרינה להחייאת מוסד החליפות באופן שיתאים לעולם החדש. בספר מוזכרת מועצה עליונה של חכמי דת בכירים שיעסקו באג'תהאד ויפרשו את המקורות האסלאמיים כך שיתאימו לצורכי הזמן החדש. בראש מועצה זו יעמוד ח'ליפה בעל כוח דתי, אך לא פוליטי. הדבר לא התקבל, בין השאר משום שח'ליפה זה מקבל כוח דתי גדול יותר מחכמי העולמא, דבר המנוגד לאסלאם הסוני שלא ראה ברצינות את דברי רידא.
בשנת 1921 הוא מונה לסגן נשיא של הקונגרס הסורי-פלסטיני. בשנת 1927 נתן את ברכתו להקמת אגודת הצעירים המוסלמים בקהיר, שהייתה תנועת אם לאגודות אסלאמיות רבות שצמחו במצרים בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.
בשנים האחרונות לחיו רחש רשיד רידא שנאה גדלה ומתעצמת כלפי המערב. הוא נמנע מהיחשפות למערב, מיעט לבקר בבירות אירופה ולא דיבר אף שפה אירופית. הוא ראה בשלטון הבריטים במצרים לא רק כאיום פוליטי אלא כאיום דתי במידה שווה.
נאמר עליו שהוא היה "אחד החוקרים המשפיעים ביותר על משפטנים בדורו" וכי הוא "תלמידו הבולט ביותר של מוחמד עבדו".[1]
חסן אל-בנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, נחשב לחכם הדת שהושפע יותר מכל השאר מרשיד רידא.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Malcolm H. Kerr, Islamic Reform: The Political and Legal Theories of Muhammad Abduh and Rashid Rida. Berkeley & Los Angeles: University of California Press, 1966
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשיד רידא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)