רשות (בעלות)
רשות של אדם במשפט העברי היא מונח המשמש בדרך כלל לתאר את הבעלות המעשית של אדם על רכושו, בדרך כלל מטלטלין, בהנגדה לעצם הבעלות עליהם ("ברשותו" מול "שלו").
מקור הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור הדין הוא בתלמוד:
אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים זה וזה אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו
— מסכת בבא קמא סט א
כלומר: אם אדם גזל מאדם אחר חפץ, והנגזל עדיין לא התייאש מהחפץ, אלא בדעתו עדיין להעמיד את הגזלן בדין ולהוציא ממנו את הגזילה, אין הנגזל יכול להקדיש, שכן למרות שהחפץ שלו משפטית בהחלט, אין החפץ ברשותו. כאשר חפץ של אדם אינו ברשותו, הדבר מהווה מחסור בבעלותו[1], שכן בעלות אינה צדק אלא מציאות; בעלותו של אדם מתבטאת בשליטתו על חפציו, ובהחלשות שליטתו המציאותית, נחלשת בעלותו, ולכן כאשר הוא רוצה להקדיש את החפץ, התורה דורשת שהוא יהיה שלו לגמרי, שלו - וברשותו.
על פי עיקרון זה מסביר המהר"ל את דין הייאוש המפקיע את החפץ מיד בעליו. המהר"ל[2] מסביר שחפציו של אדם אינם אבר מאבריו, ובעלותם מוגבלת בשייכותם אל האדם ובמימוש בעלותו עליהם, ולכן כאשר יצא החפץ מדעתו ומרשותו, נפקעה בעלותו עליהם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אסופת מאמרים בנושא בעלות, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי הסבר הרמב"ן במלחמות ה' שם.
- ^ נתיבות עולם, בביאורי אגדות על פי הפשט. וכן כתב החזון איש, מובא בחזון איש על בבא מציעא.
.jpg){kind=small}