רקמת יהדות תימן

רקמת יהדות תימן היא אומנות רקמה מסורתית שמקורה בקהילת יהודי תימן, המובחנת בדגמים ובטכניקות ייחודיות שנעשה בהן שימוש לקישוט בגדים. הרקמה כוללת מגוון תפרים, בדים וחוטים, לעיתים קרובות מכילה אלמנטים שהושאלו מתרבויות הסביבה, נעשית בעבודת יד, ומועברת מדור לדור.

מחקר

חקר הרקמה של יהודי תימן הוא חלק חשוב בניתוח האתנוגרפי והטכנולוגי של תרבות הקהילה. ההבדלים העיקריים בין יהודים ומוסלמים תימנים נחקרו ותוארו על ידי פרופסור קארל ראתיינס, גאוגרף וחוקר תימן מפורסם שחקר את הלבוש המסורתי של הקהילה היהודית. ראתיינס הגיש את מחקרו שכותרתו "תלבושות היהודים בתימן" לעיבוד ולפרסום בישראל.

"מלאכת הרקמה היהודית" מושג המתאר את עבודת הרקמה שבוצעה על ידי יהודים, אך לא תמיד לשימוש בקהילה, אלא באופן בלעדי לקישוט בגדים. כיסויי מיטה, בדים ומגבות, שמופיעים לעיתים קרובות ברקמות ממדינות הים התיכון, מאגרים אלו לא נמצאו באף אוסף שמקורו בתימן. חלקי הלבוש המעוטרים ברקמה כוללים: מכנסי נשים בתחתיתם, "קרקוש" – כיסויי ראש והחלק העליון של רעלת הפנים "ראס מגמוק" של נשים מוסלמיות בעיר, שמלות לנשים וילדים וכובעי גברים, בעיקר של מוסלמים. אצל היהודים הרקמה הופיעה רק על כיפות מסוג "לג'ה". נמצאו גם מספר רקמות וקישוטים שנרקמו על כיסי קמעות, במיוחד על סוג שנקרא "כראטה".

ההבדל בין לבוש יהודי ומוסלמי בתימן

מכיוון שפרטי הלבוש הרקומים והחפצים הרקומים החומרים זמינים החל מהמאה ה-19, ישנם רק כמה הבדלים אפשריים פורמליים, בין בלבושם של יהודים והמוסלמים בתימן אך שאין להם ביסוס היסטורי או ארכאולוגי משמעותי. לדוגמה, הופעת כוכב גדול בצורת שושן ברקמות של יהודי צנעא, עיר הבירה בתימן, בדומה בעיצובו לאלה שנמצאו על סרקופגים בירושלים מתקופת בית שני.

דגמים רקמה ותכים רבים היו משותפים לרקמות של שתי הדתות, ולפעמים אפילו אותו מונח מציין שני תכים שונים או שני דוגמאות שונות: אחד ליהודים, אחד למוסלמים.

תהליך וטכניקה

בצנעא ביצעו את הרקמה הנשים היהודיות, אשר רקמו בדרך כלל יחד בזמן הפנוי לאחר עבודות בבית. חלק מהרוקמות התמקדו בסוג מסוים של רקמה ויכלו לסיים ביום אחד שני זוגות מכנסיים. בעוד שבכפרים, לרוב, עשו את העבודת הרקמה גברים, כולל המוסלמים.

עיצובי הרקמה נוצרו ללא שרטוטים או סקיצות מוקדמות. מיומנותה של הרוקמת הוערכה לפי איכות הרקמה של הפרטים הקטנים ביותר. הצורות נלמדו בילדות, כמו גם המיומנויות בשימוש במחט וחוט. ילדות בגיל חמש-שש, צפו בעבודת המבוגרות וקיבלו הנחיות לביצוע משימות פשוטות. כך המוטיבים והשילובים שלהם עברו מאם לבת, והעיצובים המסורתיים נשמרו בהתאם לסוג הבגד שאותו הן קישטו.

לבוש ותכשיטים אומצו לעיתים קרובות מהשכנים בימי קדם, סביר להניח שברקמה היהודית נשמרו צורות ועיצובים שבעבר היו משותפים למוסלמים. מעדויות של תימנים ניתן להבין שחידושים בעבודות מוזמנות עבור מוסלמים הוכנסו תחילה בעבודות שלהם, ורק עם הזמן, ככל הנראה בניגוד לרצון הזקנים, אומצו גם על ידי היהודים.

חומרים

כל הבדים והחוטים ששימשו לרקמה בתימן הובאו מהודו, יפן, איטליה וצ'כוסלובקיה. אמנם הייתה אריגה מקומית, אך היא הוגבלה לייצור בדים לטליתות, חולצות גברים שונות ושטיחים. סוגים מסוימים של בדים וחוטים הגיעו לצביעת בתימן. בצנעא הצביעה הייתה אחת ממלאכות של היהודים.

יהודי תימן רקמו על בדים שונים, לדוגמה, על בד כותנה שחור עם משטח מבריק בשם "דבית", שממנו תפרו בעיקר שמלות לנשים ולבנות. בד איכותי יותר היה בד קטיפה שחור. כמו כן, רקמו על בד כותנה עבה בצבע אדום, כנראה הוא שימש כאנלוג זול יותר של לבד.

כמעט כל בד שנעשתה עליו רקמה היה כפול. בתחילת התהליך היו מוסיפים לבד העיקרי ריפוד של לפחות שכבה אחת של בד עבה, שבדרך כלל היה בצבע לבן. למטרה זו השתמשו אפילו בשקים ישנים. בחלק התחתון היפה של מכנסיים היו מוסיפים בצד השני בטנה לרוב בבד מבריק מפוספס (אטלס/סאטן), ששימשו גם לתפירת שמלות ומצרפות תינוקות. הבד היה פחות פופולרי בקרב יהודי תימן מאשר בקרב המוסלמים בתימן.

הסוג הנפוץ ביותר של חוטים, הנקרא "שָׁרִיט" הוא חוט כסף או זהב, המורכב מרצועת מתכת מלופפת סביב חוט בסיס עשוי כותנה או משי. חוטים אלה הובאו בדרך כלל מהודו ולעיתים מיפן. כל הרקמות בחוטי מתכת בצנעא נעשו בטכניקה הנקראת "לַיָּהּ". רקמות בחוטי מתכת עיטרו את הבגדים הן של היהודים והן של המוסלמים בערים הגדולות בתימן.

היה סוג אחד של חוטי כותנה, שנקרא "פִתְלֵה", בעוד שחוטי המשי "חַרִיר" היו קיימים בכמה וריאציות, במיוחד לא שזור, שנודע בשם "חַרִיר כשר" או "כ ז".

קישוט כיפות "לְגַ'ה", המסורתיות ליהודים המבוגרים נעשה כולו ממשי אדום מסוג זה. לעיתים אותם דגמים נרקמו גם בחוטי משי וגם בחוטי כותנה. רקמות המשי נועדו לתושבי עשירים בערים, בעוד לעניים ולחקלאים השתמשו בחוטי כותנה זולים.

פנינים היו נתפרות באופן פעיל לבדים, בין אם בנפרד, בקבוצות קטנות, או כרצועות. אצל אנשים עשירים השתמשו בפנינים אמיתיות, שנקראו "לולו". אך לרוב השתמשו בחרוזי אלמוגים אדומים ("מרג'אן") או בעותקים המלאכותיים שלהם. החרוזים האדומים שימשו לקישוט בגדי ילדות יהודיות קטנות.

בנוסף לפנינים, הרקמה הועשרה גם בשני סוגי קונכיות: "צַדַף", שנחתכו בצורות לא סדירות, לרוב בצורת משולשים, והיה להן חור במרכז שדרכו השחילו את החוטים כדי לחבר אותן לבד. הסוג השני הוא קונכיית "וַדע" או "דַמע דָאוד". קונכיות אלה היו מוחלקות מהצד האחורי ונתפרו לבד. סוג זה של קונכיות שימש לקישוט בגדי תינוקות וילדים, בעוד ש"צַדַף" היה פופולרי לקישוט גם לשמלות חגיגיות של נשים יהודיות ומוסלמיות.

השפעה על התרבות הישראלית

עם עלייתם של יהודי תימן לארץ ישראל, הרקמה המסורתית התפתחה לסגנון מודרני. מוצרי הרקמה כללו בעיקר בגדים חגיגיים ובגדי טקסים לנשים, גברים וילדים, כמו טוניקות ושמלות, גרביים וכיסויי ראש. הרקמה בדרך כלל מוקמה סביב לקו הצוואר ונמשכה לאורך חלקה הקדמי של הבגד עד הקצה. ההשראה לרקמה החצי-עגולה סביב הצוואר באה מרקמה בצורת טיפה, האופיינית לבגדי נשים יהודיות בדרום תימן, וכן מתכשיטי הצוואר העשירים.

הארגונים "שני", ויצו ומשכית שיחקו תפקיד מפתח בקידום ושימור הרקמה התימנית בישראל. קבוצות אלו תרמו לשילוב מסורות הרקמה התימניות בתרבות הישראלית, על ידי מתן הכשרה ומשאבים לנשים מזרחיות ותמיכה פעילה ביצירת סגנון ייחודי המשלב בין טכניקות מסורתיות לדרישות מודרניות. במיוחד, ארגון הנשים "שני" כלל באופן פעיל את הרקמה התימנית באמנות העממית הישראלית, בעוד שבארגון ויצו הוכשרו נערות מזרחיות בעיקר, כתמיכה בהתפתחות המקצועית שלהן. גם חברת "משכית" (1954–1994) תמכה בתהליך זה, סייעה בהפצת והכרה ברקמה התימנית כחלק חשוב מהמורשת התרבותית של ישראל.

קישורים חיצוניים

• עציוני יובל. דואר ישראל, רקמה בארץ ישראל (חלק א) 2024.
• אבוהב אורית. האתנוגרף שנשכח, אריך בראואר וחקר יהודי המזרח 1949.
• חינסקי שרה, מאה שנה לקונגרס הציוני הראשון – רוקמות התחרה מבצלאל 1977.