רפלקס היונק הימי

רפלקס הצלילה בתינוק אנושי

רפלקס היונק הימי, הידוע גם בתור רפלקס הצלילה, הוא קבוצה של תגובות פיזיולוגיות לצלילה במים שגוברת על הרפלקסים ההומיאוסטטיים הבסיסיים, ונמצאת בכל החולייתנים הנושמים באוויר שנחקרו עד כה. רפלקס זה מייעל את הנשימה על ידי העדפה של העברת חמצן ללב ולמוח, ומאפשר צלילה לזמן ממושך יותר.

רפלקס הצלילה מופיע בצורה חזקה ביונקים מימיים, כגון כלבי ים, לוטרות ודולפינים, ומופיע בצורה חלשה אצל בעלי חיים אחרים, כולל אצל תינוקות אנושיים עד גיל שישה חודשים (ראה שחייה בגיל הרך), וציפורים הנוהגות לצלול, כגון ברווזים ופינגווינים. הרפלקס מופיע אצל בני אדם בוגרים בצורה חלשה, אם כי בתרבויות מסוימות כמו אצל אנשי סאמה-באג'או הוא מופיע בצורה חזקה יותר.

רפלקס הצלילה מופעל במיוחד על ידי קירור והרטבת הנחיריים והפנים תוך כדי עצירת נשימה, ומתקיים באמצעות עיבוד עצבי שמקורו בקולטנים הכימיים של הצוואר. השפעותיו הבולטות ביותר של הרפלקס הן על מערכת הלב וכלי הדם, הרפלקס גורם לכיווץ כלי דם היקפי, האטה בקצב הלב, הפניית דם לאיברים החיוניים כדי לחסוך בחמצן, שחרור תאי דם אדומים המאוחסנים בטחול, ובבני אדם, אי סדירות בקצב הלב. אף על פי שחיות מים פיתחו התאמות פיזיולוגיות עמוקות לשימור חמצן במהלך טבילה, רפלקסים כמו דום נשימה ומשך הזמן שלו, ברדיקרדיה, כיווץ כלי דם וחלוקה מחדש של תפוקת הלב מתרחשים גם בבעלי חיים יבשתיים כתגובה עצבית, אך השפעותיהם עמוקות יותר אצל חיות מים טבעיים.