רפי וקנין
רפאל (רפי) וקנין (30 באוגוסט 1927 – 27 ביוני 1961) הוא הרוג מלכות יהודי-מרוקאי, שנהרג כתוצאה מעינויים בכלא המרוקאי בגין פעילותו הציונית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רפי וקנין נולד וגדל בקזבלנקה בשנת 1927. גדל והתחנך בבית ספר של כל ישראל חברים בעיר. בשנת 1947, בהיותו בן עשרים, הגיע לארץ ישראל לבדו דרך אלג'יר למרסיי והתגייס לשירות האצ"ל. וקנין נלחם במלחמת העצמאות בחזית ירושלים במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). בתום המלחמה, לאחר ששהה שנתיים בישראל, שב למרוקו. בשנת 1955 גויס לרשת "המסגרת" - שלוחתו של המוסד במרוקו על ידי השליח ארנו (משה ארנון) והיה מראשוני המגויסים. "המסגרת" הייתה אחראית על העלייה, מאמצי ההגנה העצמית וריכוז פעולות תנועות הנוער הציוניות במרוקו.
כינויו המחתרתי של וקנין היה מישל (michel). הוא עבר אימוני נשק בהדרכת השליח יונה זבין, נשלח להשתלמויות צבאיות במונפלייה ונהפך לאחד מבכירי מפקדיה של שלוחת 'לביא', שנוסדה במטרה להגן על היהודים. הוא הגיע פעמיים לישראל, ב-1957 ו-1959, לצורך השתלמות צבאית.
וקנין עבד לפרנסתו כמנהל חשבונות בחברה האנגלית לשיווק מכונות אאטקו (aetco); את הלילות והשבתות הקדיש למען העלייה הבלתי-לגלית, בה פעל במשך שש שנים. בביתו ובמקום מסתור שמר כסף ונשק על מנת לשחד את הערבים שיתנו מידע ודרכונים וכדי להקל את העלייה לישראל. אשתו, מרי, הייתה פעילה גם כן ב"המסגרת" לצד בעלה, והייתה ידועה בשם הקוד "כרמלה".
לאחר עצמאות מרוקו בשנת 1956 נאסרה עלייתם של יהודים ממרוקו לישראל. בעקבות זאת נאלצו יהודים לברוח ממרוקו בחשאי בנתיבים ימיים ויבשתיים. בשנת 1961 אחד ממבצעי ההברחה נגמר בטרגדיה, לאחר שספינה שהבריחה עולים יהודים ממרוקו, ספינת "אגוז" ("פיסס"), טבעה במימי הים התיכון. באסון נהרגו כל 44 העולים שנמצאו על הספינה, האלחוטן הישראלי שלה, ואחד מעובדי הצוות הספרדי. טביעת הספינה הייתה לשערורייה בינלאומית שהובילה ללחץ על מרוקו להתיר את כבלי העלייה ולאפשר ליהודים לצאת מהמדינה כחוק. במקביל, "המסגרת" התארגנה ובמבצע חשאי גדול שכונה מבצע "בזק" חילקה אלפי כרוזים בקרב הקהילה היהודית. בכרוזים נכתב:
לאחינו היהודים במרוקו ארבעים וארבעה מאחינו בעלי דחף עז לחיות בארץ הקודש, מלאי תקוות לעתיד טוב יותר נעלמו במצולות ים. רק מעטים זכו להיקבר לפי מנהגינו, כאשר היתר נעלמו במעמקי הים. משפחותיהם, כל העם היהודי מבכים את אובדנם. תקווה עתיקת יומין מזה 2000 שנים, דוחפת את היהודים לעזוב בכל דרך אפשרית ובכל האמצעים העומדים לרשותם, לכיוון ציון וירושלים. אבדה כל אפשרות למצוא ביטחון במרוקו העצמאית. קיימת אפשרות, שארמון בית המלוכה אינו מעורב בגל האנטי יהודי המתפתח ברגעים אלה. אנחנו יודעים שהאנטישמיות נוגדת את עקרונות האסלאם. אבל, ישנם גורמים שהחליטו בסוד לרדוף אותנו ולהעליב אותנו. על כל אלה לדעת, שסופם יהיה מר מעמלק והמן עד היטלר ואייכמן. הדרך הינה ארוכה, מאלה שהוכו על ידי הגורל. אנחנו לא לבד! כל קהילות ישראל ברחבי העולם, מבכים את המתים ונלחמים למען זכויותינו וחירויותינו. ראו נא! את עוצמת תגובת העיתונות בעולם כולו ובארגונים היהודים והלא יהודים בבתי המחוקקים. מחר יום השלושים לאבל, הבה נתאחדה בשתים עשרה בצהריים, במשך שתי דקות דומייה, לזכרם של החללים. זו הפגנתנו הראשונה! אל תאבדו את אומץ לבכם! הישארו חזקים ונועזים! הקרב למען זכויותינו וחירויותינו ממשיך!
בעקבות חלוקת הכרוזים התעורר זעם במשטר המרוקאי, והמשטרה החשאית עשתה מאמץ רב כדי לתפוש את מחלקי הכרוזים, תוך חקירה בעינויים של רבים מהם. רפי וקנין, שהיה ממארגני המבצע וממחלקי הכרוזים, נעצר בחודש ינואר 1961 במכוניתו ונשלח למתקן משטרתי, שם נחקר בעינויים. בחקירתו התעקש לא להסגיר את שותפיו למבצע ולכן נחקר בעינויים חריפים במיוחד. מצבו בכלא הוחמר. משם הועבר לבית חולים בקזבלנקה.
ב־26 בפברואר 1961 הלך לעולמו מלך מרוקו מוחמד החמישי ולרגל הכתרת בנו חסן השני הוכרזה חנינה כללית במדינה. מרי, אשתו של וקנין, פנתה לשר הדואר לשעבר ד"ר לאון בן זקן והלה פנה למלך החדש וניתן אישור להעביר את וקנין לפריז. בסוף החודש השאירה מרי וקנין את שלוש בנותיה אצל אחותה, כדי שהשלטונות המרוקאים לא יחשבו שהיא בורחת מהמדינה. בפריז הועבר וקנין לבית החולים על שם נקר. הוא הלך לעולמו ב-27 ביוני 1961 כתוצאה מנזק בכליות שגרמו לו העינויים בכלא. לאחר מותו בבית החולים הצרפתי התאפשר למשפחה לעזוב את מרוקו, וכעבור זמן הם עלו לישראל והשתקעו בה. גופתו של וקנין הועלתה למדינת ישראל וב-11 ביולי 1961 נקברה בטקס ממלכתי בבית הקברות גבעת שאול בירושלים. בהלווייתו השתתפו יו"ר הסוכנות היהודית משה שרת שספד לו, ראש המוסד איסר הראל וראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות ברוך דובדבני.
בשנת 1977 הוכתר ל"הרוג מלכות", תואר שהוענק ליהודים שהוצאו להורג בגלל יהדותם או תפיסתם הלאומית.
על שמו של וקנין קרויים רחוב בתל אביב, גן ציבורי באשקלון ורחוב בהרצליה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שוחררו כל היהודים שנעצרו בשבועות האחרונים במרוקו. ידיעות אחרונות, 21 במרץ 1961.
- יהודי מת מעינויים, דבר, 9 ביולי 1961.
- סט"א, יהודים עונו במרוקו, חרות, 9 ביולי 1961.
- ל. לומן. רדיפות חדשות על יהודי מארוקו. הבוקר, 8 באוגוסט 1961.
- פעילי העלייה – בבית הנשיא. חרות, 17 במאי 1962, עמ' 4.
- מנחם תלמי. הוא לא דיבר. מעריב, 1 ביוני 1962.
- יהדות מרוקו ב"חיים שכאלה". דבר, 6 בפברואר 1976, עמ' 20.
- גן ציבורי על שם הרוג מלכות. קול הנגב, פברואר 1983.
- גן ציבורי במרכז שכונת שמשון ע"ש הרוג המלכות רפי וקנין, חדשות אשקלון והאזור, 25 בפברואר 1983.
- שמואל שגב. "מבצע יכין" של עליית יהודי מרוקו. מעריב ערב פסח, 16 באפריל 1984, עמ' 33.
- סם בן-שטרית. 25 שנה לטביעת "אגוז". מעריב, 5 בינואר 1986, עמ' 11.
- אנייס בן-סימון. חסן השני והיהודים : סיפור העלייה החשאית ממרוקו. עברית - מיכאל אביב, ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 69–74.
- שמואל שגב, מבצע יכין: עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984, עמ' 190–201.
- רובר אסרף. יהודי מרוקו : תקופת המלך מוחמד ה-5. משכל, 1997, עמ' 336–339.
- חיים סעדון (עורך). מרוקו. מכון בן צבי, 2003, עמ' 123–126.
- רונן ברגמן. סודות מרוקו. מוסף 7 ימים של העיתון ידיעות אחרונות, 25 בינואר 2008, עמ' 14–16, 18, 20.
- יגאל בן-נון. נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסי יהודים ומוסלמים במרוקו. קשר, סתיו 2011, עמ' 127–141.
- יגאל בן-נון. סניף פאס-מכנאס של "המסגרת" והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961. בתוך: משה בר-אשר, משה עמאר ושמעון שרביט (עורכים). פאס וערים אחרות במרוקו: אלף שנות יצירה. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ג. עמ' 359–396.
- אשר קשר, אגוז קשה לפיצוח, ידיעות אשדוד, אשקלון, הדרום, 2 באוגוסט 2013, עמ' 544–548.
- משה רונן. שטח ההפקר. מוסף 24 שעות של העיתון ידיעות אחרונות, 14 באוקטובר 2013, עמ' 4–6.
- רפאל וקנין הי"ד הרוג מלכות. מבוא לשנתון של הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, גיליון 7, ינואר-יוני 2018.
