רעב בכף ורדה
תקופות רעב בכף ורדה התחוללו פעמים רבות בתולדותיה, משנת 1580 ועד סוף שנות ה-40 של המאה ה-20. הרעב, שנבע מבצורת ויבולים חקלאיים דלים, גרם למותם של המונים, גם עקב מחלות שהתלוו לרעב.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]האקלים בארכיפלג איי כף ורדה הוא צחיח למחצה, כאשר תקופות המשקעים המשמעותיות בו הן בחודשים אוגוסט וספטמבר בלבד. האיים המזרחיים – מאיו, סאל ובואה ויסטה (אנ') – הם הצחיחים ביותר, ואילו האיים הצפון-מזרחיים ואלו הנהנים מרוחות הסחר נהנים ממשקעים רבים יותר. החקלאות תלויה מאוד בגשמי הקיץ, וכאשר אלו מתמעטים, יבולים דלים הם שכיחים. מצב זה הוחמר עם השנים על ידי בחירה לא נכונה של סוגי גידולים, רעיית יתר, סחף קרקע ואי התייחסות מספקת לבצורת מצד השלטון הקולוניאלי הפורטוגזי באיים.
תקופות רעב בכף ורדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלו תקופות הרעב שתועדו:
- 1580–1583 – באיים סנטיאגו, מאיו ובראווה
- 1609–1611 – בסנטיאגו, בשילוב עם מגפת אבעבועות שחורות
- 1685–1690 – כ-4,000 מתו בסנטיאגו
- 1704–1712 – בסנטיאגו, מאיו, בואה ויסטה וסאל
- 1719–1723 – בסנטיאגו, סאו ניקולאו (אנ'), מאיו, סאל, בואה ויסטה ופוגו
- 1738–1740 – בסאו ניקולאו
- 1747–1750 – בכל האיים
- 1773–1775 – למעלה מ-20,000 מתים בכל האיים
- 1830–1733 – כ-30,000 מתים בכל האיים
- 1854–1856 – מות רבע מאוכלוסיית האיים
- 1863–1866 – 20,000 עד 30,000 מתים בכל האיים
מעריכים שבמאות ה-18 ו-19 נספו ברעב באיים למעלה מ-100,000 איש.
שתיים מתקופות הרעב הקשות ביותר התחוללו בשנים 1941–1943 ו-1947–1948, וגבו כ-45,000 קורבנות. קשה מכל נפגעו תושבי האיים סאו ניקולאו ופוגו, שבהם נספו 28% ו-31% מן האוכלוסייה, בהתאמה. אלפים מתושבי האיים היגרו מחמת הרעב, וחלקם קיבלו על עצמם עבודה במטעי הקקאו של המושבה הפורטוגזית בסאו טומה ופרינסיפה. בשנים 1900 עד 1970 יצאו 80,000 מושבי האיים ליעד זה. ממשלת המדינה החדשה של פורטוגל לא גילתה עניין רב במצבה של המושבה שלה לחופי אפריקה ולא נקטה בצעדים להגדלת הנגישות של תושביה למים או לאספקת סיוע במזון.
אזכורים בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השיר "Fome 47" ("הרעב של 47'") היה משיריה הידועים ביותר של המוזיקאית בת האיים קודה די דונה (אנ'). החלק השלישי והאחרון של הנובלה Chiquinho (אנ') מתמקד בבצורת בכף ורדה והאסון והמוות שהביאה בעקבותיה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- K. David Patterson, Epidemics, Famines, and Population in the Cape Verde Islands, 1580-1900, The International Journal of African Historical Studies, כרך 21, מס' 2 (1988), עמ' 291–313.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Alexander Keese, Managing the Prospect of Famine: Cape Verdean Officials, Subsistence Emergencies, and the Change of Elite Attitudes During Portugal’s Late Colonial Phase, 1939-1961, Itinerario, כרך 36, מס' 1, 2012, עמ' 49–70