ריקוד האדמה

ריקוד האדמה
神の子どもたちはみな踊る

מידע כללי
מאת	הרוקי מורקמי
איורים	Noboru Kitawaki
שפת המקור	יפנית
סוגה	xiaoshuo
הוצאה
הוצאה	Shinchosha, אלפרד א. קנופף
תאריך הוצאה	2000
מספר עמודים	203

עטיפת הספר בתרגום לאנגלית

ריקוד האדמה (ביפנית: 神の子どもたちはみな踊る, באנגלית: after the quake) הוא קובץ של שישה סיפורים קצרים של הסופר היפני הרוקי מורקמי, שנכתב בשנים 1999–2000 ויצא לאור ביפן בשנת 2000. הספר יצא לאור בתרגום לאנגלית ב-2002, בתרגומו של ג'יי רובין (שהעיר בתרגומו שמורקמי התעקש על כך שהשם באנגלית יהיה באותיות קטנות).

כל הסיפורים מקושרים באופן משני לרעידת האדמה בעיר קובה , שהתרחשה ב-1995 והביאה למותם של כ-5,500 נפש ולהרס רב.

הספר יצא לאור בעברית ב-2008 בהוצאת כתר בתרגומה של מיכל דליות-בול.

רקע

הרוקי מורקמי אמנם נולד בקיוטו, אך ילדותו ונעוריו עברו עליו בעיר קובה ובערים הסמוכות אליה.

יחד עם קורות הציפור המכנית (1995-1994): חקירה מורכבת של ההיסטוריה המודרנית של יפן ויחד עם אנדרגראונד , (כתר ספרים, 2002): בו פרסם את ראיונותיו עם קורבנות התקפת הגז ברכבת התחתית בטוקיו על ידי כת אום שינריקיו ועם חברים בכת, מהווה "ריקוד האדמה" חלק ממאמץ מצד מורקמי לחקור את המצפון הלאומי היפני.

הסיפורים שב"ריקוד האדמה" חוזרים על מוטיבים, נושאים ואלמנטים הנפוצים בחלק גדול מהסיפורים הקצרים של מורקמי, אך מציגים גם כמה שינויים סגנוניים בולטים. כל ששת הסיפורים מסופרים בגוף שלישי, בניגוד למספר בגוף ראשון המוכר הרבה יותר ביצירותיו הקצרות הקודמות של מורקמי. בנוסף, רק אחד מהסיפורים מכיל אלמנטים על טבעיים ברורים, הנמצאים בדרך כלל ברוב הסיפורים של מורקמי. כל הסיפורים מתרחשים בפברואר 1995, החודש שבין רעידת האדמה בקובה לבין התקפות הגז בטוקיו. המתרגם ג'יי רובין אומר על האוסף: "הדמויות המרכזיות לאחר רעידת האדמה חיות הרחק מהחורבן הפיזי, אליו הן עדות רק מצפייה בטלוויזיה או מקריאה בעיתונים, אך עבור כל אחת מהן, ההרס האדיר ששחררה האדמה עצמה הופך למפנה. נקודה בחייהם בה הם נאלצים להתמודד עם ריקנות שהם נשאו בתוכם במשך שנים."

הסיפורים

עב"ם נוחת בקוּשירוֹ

אשתו של קומורה בן 26 הנשוי חמש שנים, עוזבת אותו לצמיתות לאחר שהיא מביטה בשידורי רעידת האדמה במשך חמישה ימים רצופים ואינה מגיבה לסביבה. במכתב הפרידה היא אומרת שלחיות איתו זה כמו לחיות עם גוש אויר. הוא טס לקושירו שבהוקאידו כדי למסור חבילה מעמית לעבודה לאחותו. הוא נפגש עם האחות וידידה שלה. הידידה מפתה את קומורה ואומרת לו שהתוך שלו נמצא בקופסה שהביא וכי אמנם הגיע מרחוק אך הוא רק יוצא לדרך.

נוף עם מגהץ

ג'ונקו, בחורה צעירה הנמצאת בזוגיות עם קייסוקה, חובב גלישה ומוזיקת גראנג', מקבלת טלפון ממייאקה, גבר בשנות ה-40 לחייו, הנוהג להדליק מדורות על שפת הים בעיר קטנה במחוז איבראקי, מהעצים שנסחפו מן הים אל החוף. מייאקה מספר כי נפלטו עצים רבים ומזמין אותה למדורה. היא מגיעה עם קייסוקה הבוטה, שזמן מה אחרי שהודלקה המדורה חוזר אל דירתם. מייאקה מספר לג'ונקו כי ניתק מזמן את קשריו עם אשתו ושני בניו שהתגוררו בקובה, וגם עתה, אחרי רעידת האדמה, הוא אינו מנסה למצאם. הם מדברים על מוזרותו של מייאקה החושש ממקררים, מצייר ובעיקר חושב על מותו. הם מגלים כי שניהם קשורים לסופר ג'ק לונדון ואחרי שג'ונקו מתוודה כי היא "ריקה עד תום", הם מחליטים למות ביחד, עכשיו. אך מייאקה אומר שיעשו זאת רק לאחר שהמדורה תכבה.

כל ילדי האלוהים רוקדים

יושיה בן ה־25 מתעורר עם הנגאובר קשה ומגיע למקום עבודתו בטוקיו רק בצהריים. בחזרתו מהעבודה ברכבת הוא רואה גבר בשנות ה־50 לחייו חסר תנוך אוזן ומתחיל לעקוב אחריו ברכבת במונית וברגל, אך הגבר נעלם באופן מסתורי. אמו סיפרה לו בנערותו כי נכנסה להריון מהגיניקולוג שלה שהיה חסר תנוך, אך זה התכחש לאבהותו כיוון שלטענתו היה מקצוען בשימוש באמצי מניעה. בעקבות התכחשותו אמו כמעט התאבדה וניצלה כשאיש דת שכנע אותה לעבור לאמונה. אותו איש דת טען תמיד בפני יושיה שהוא בן האלוהים. בסוף המעקב אחר האיש חסר התנוך יושיה מגיע למגרש בייסבול נטוש באזור שומם. הוא מתחיל לרקוד לפי קצב פנימי ואז נזכר שהאדמה שעליה הוא רוקד יכולה לרעוד, כפי שרעדה בקובה, שם נמצאת אמו.

תאילנד

סצוקי, רופאה בגיל המעבר, שחייתה שנים רבות בדטרויט וחוזרת ליפן בעקבות פרידה מבן זוגה האמריקאי, נזכרת בזמן הטיסה מתאילנד ליפן, בחופשה אותה סיימה עתה בתאילנד. בחופשה ליווה אותה כנהג וכמדריך תאילנדי מבוגר בשם נימיט, ששימש 33 שנים כנהגו של איש עסקים נורווגי שחי בתאילנד. סצוקי מספרת לנימיט כי נולדה וגדלה בקיוטו ונימיט שואל האם יש לה מכרים בקובה, שאינה כה רחוקה מקיוטו. סצוקי עונה שלא, אך בליבה יודעת שיש לה מכר אחד בקובה, שהיא מייחלת למותו, כיוון שהיא מחזיקה אותו אחראי להפלה שעברה בצעירותה. לפני סיום חופשתה לוקח אותה נימיט לזקנה המתגוררת בכפר עני, אשר מחזיקה את ידי סצוקי ורואה לתוך עיניה. היא אומרת לסצוקי כי יש לה אבן לבנה בגוף וכי אם תאחוז בכוח בשעת חלום נחש שיצא מהקיר - הנחש יוציא ממנה את האבן. סצוקי מזהה את האבן כהפלה שעברה ואיבנה את ליבה. לפני סיום חופשתה וטיסתה ליפן, אומר נימיט לסצוקי כי עליה להתכונן למוות במובן של הורדת הילוך בחיים כדי שתוכל למות כמו שצריך וכי "לחיים ולמוות יש במובן מסוים אותו הערך,"

צפרדע־קון מציל את טוקיו

קטגירי הוא פקיד בבנק לחיסכון והלוואות המסור לתפקידו בגביית חובות הלוואות שלא נפרעו. הוא חי בבדידות, ללא משפחה וללא חברים. יום אחד מתגלה בדירתו צפרדע־קון, צפרדע בגובה שני מטר. הצפרדע מגייס את קטגירי למשימה של שניהם, להילחם עם תולעת־קון המתכנן רעידת אדמה אדירה שתחריב את טוקיו, בעוצמה רבה יותר מזו שפגעה בקובה. בשעה שקטגירי מתעורר בבית החולים, צפרדע־קון מגיע לחדר בית החולים של קטגירי ומספר לו שבזכות מאבקם ההירואי ניצלה טוקיו, אך צפרדע־קון נפגע ומתפרק לחתיכות בחדר בית החולים. קטגירי מתעורר ואומר לאחות שחלם חלום אך "מה שרואים בעיניים הוא לא בהכרח אמיתי,".

עוגת דבש

ג'ונפיי וסיוקו הם ידידים מזמן האוניברסיטה. ג'ונפיי מאוהב עוד מאז בסיוקו אך אינו מגלה לה. אחרי שסיוקו התגרשה מחברם המשותף, ג'ונפיי משמש כעין דוד לסאלה, בתה של סיוקו. בעקבות צפייה בטלוויזיה בתמונות מהרעש בקובה, סאלה מתעוררת כל לילה מביעות לילה בו מופיע איש רעידות האדמה. ג'ונפיי וסיוקו מנסים להרגיעה על ידי סיפור על שני דובים שעשו עוגות דבש וג'ונפיי מגיע לידי החלטה לחשוף את אהבתו בפני סיוקו.

ביקורת

מבקר האינדפנדנט הבריטי כתב: "למרות כל האקטואליה הנראית לעין, מורקמי אינו חורג מחוץ לעולמו הבדיוני המשורטט בקפדנות. המתבודדים חסרי השורשים המאכלסים את הסיפורים הללו, הנשים הזמינות המינית אך האניגמטיות, המנגנון הכמו-על-טבעי של מציאויות מקבילות וחיות מדברות; מעל הכל, טון הדיבור וההתפכחות נטולת המרירות.".

אלכס קלארק , מבקר הגרדיאן הבריטי, פותח את ביקורתו בציטוט ג'ונפיי, גיבור הסיפור "עוגת דבש", הטוען כי סוגת הסיפור הקצר נמצאת בדרך להיעלם, כפי שהדבר קורה עם שקופיות, ואומר כי ספרו החדש של מורקמי מוכיח את ההפך. הוא כותב: "אם רעידת אדמה היא מה שמתרחש מתחת לאדמה, מעבר לראייה ולהבנה המיידית שלנו, כך גם חיינו האישיים מעוצבים על ידי רעידות פסיכולוגיות ורגשיות שאנו מתקשים לתפוס, ונתונים למספר רב של רעידות משנה בלתי צפויות ואלימות." הוא מסיים את סקירתו במילים "בהריסותיה של קובה, כמו בהתקפות הסארין שסקר בספר התיעודי שלו, אנדרגראונד , מורקמי מזהה "עולם נטול אור", זירה נרטיבית שבה "המשמעות עצמה התקלקלה". בסיפורים האלגנטיים המבריקים שב"ריקוד האדמה" הוא משחזר חלק מהאור וחלק מהמשמעות, בטענה שהאפשרות של רגעים של אופטימיות ושל חיבור היא לא משהו שאנחנו צריכים לקחת כמובן מאליו. ... הדמיון הופך לפחות מותרות ויותר לחובה זו חובה שמורקמי עסוק ביצירת קיומה, לטובתנו.".

בכותרת מאמר הביקורת של דורון קורן, "האדמה רועדת והנפש נשברת לאט", הוא בא להדגיש את השברים הנפשיים שמעוררת רעידת האדמה הטראומתית. הוא כותב: "גלי ההדף העקיפים שלו מטלטלים גם את גיבורי הספר. ברוח השאלה "איפה היית כשהאדמה רעדה?" בוחן מורקמי את תחנות הקלקול הפנימי בהן שהו גיבוריו בזמן האירוע, את הריקנות הרדומה, הקיפאון וההיתקעות מהם ניתקו ברגע המזעזע, ואת תנועתם הלאה, בהיסחפות נטולת רצון, לא מודעת, שאינה מבשילה לעיני הקורא ולכן מותירה אותו מעט מרוחק, סקרן אבל לא בדיוק מרותק." ביקורתו של קורן היא חיובית, אך הוא מסיים את מאמרו באמירה כי בסיפורים שבספר "יש איזה צד תיאטרלי-סמלי הנראה כסוג של תרגיל אינטלקטואלי קר מעט. כמו חידות זן, כמו שירי הייקו. יפה, אבל לא ממש סוחף.".

גתית פז פותחת את ביקורתה על הספר במשפט: "בסיפורי הקובץ "ריקוד האדמה" קיים פער מרתק בין עוצמת ההתרחשויות המתוארות לבין ההתייחסות שוות-הנפש של הדמויות הפועלות להתרחשויות הללו. הפער הזה, המוכר היטב לקוראיו הנאמנים של הרוקי מורקמי, נוכח בכל אחד מן הסיפורים. הרהורים על חיים ומוות, התאבדויות, נטישות הרות-גורל - כל אלה מיטשטשים לכדי מעשה נוסף בחיי היומיום, כמו יצאה הדמות לרגע לקנות חפיסת סיגריות בפיצוצייה השכנה, ולא כאילו ריסקה בשנייה אחת את עולמה ואת עולמם של הקרובים לה.". היא רואה בהקבלה של הסדקים שבאדמה לסדקים שבנפש האדם, כמכוונים לחידת הקיום - האישית והקוסמית עם השלכות לתחום הדתי, המיסטי והמטפיסי. לטענתה, החידה, היא מנוע יצירתי הנוכח בכל ספרי מורקמי. "החידה היא חלק אינטגרלי מהחיים, וכך גם המוות, שהוא אולי החידה האנושית הגדולה ביותר. גיבוריו של מורקמי מכירים בכך, ופוגשים במוות שוב ושוב עד שהוא נהפך לחלק מחייהם.". היא מציינת כי חמשת הסיפורים הראשונים בקובץ מסתיימים בחידה - כיוון שעדיין יש לקורא שאלה פתוחה שלא נפתרה. רק לסיפור השישי והאחרון יש "סוף סגור". פז כותבת: "ניתן גם לראות בסיום האופטימי מחווה מטעם המחבר, המקבל את טיב הקיום האנושי על אפשרויותיו השונות ומכוון גם אל נקודות האור, הרוגע וההשלמה שאצורות בקרבו.".

קישורים חיצוניים

• דורון קורן, האדמה רועדת, והנפש נשברת לאט, באתר ynet, 21 בפברואר 2008
• גתית פז, המוות כחידה המלווה את החיים, באתר הארץ, 16 במרץ 2008
• ריקוד האדמה, באתר OCLC (באנגלית)