לדלג לתוכן

רוז ואלאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוז ואלאן
Rose Antonia Maria Valland
לידה 1 בנובמבר 1898
סן אטיין-דה-סן-ז'ואר, במחוז איזר אשר בצרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בספטמבר 1980 (בגיל 81)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Rosa Antonia Valland עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים הרובע החמישי של פריז, סן אטיין-דה-סן-גאואר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים École nationale supérieure des beaux-arts de Lyon עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Le front de l'art: Défense des collections françaises, 1939-1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אות לגיון הכבוד ממשלת צרפת; מדליית מפקד מסדר האומנויות והספרות; מדליית הרזיסטנס; מדליית החופש מטעם ארצות הברית; עיטור הכבוד מטעם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוז אנטוניה מריה ואלאן (בצרפתית: Rose Antonia Maria Valland; ‏1 בנובמבר 1898 – 18 בספטמבר 1980) הייתה היסטוריונית של אמנות צרפת, חברת המחתרת הצרפתית, קפטן בצבא הצרפתי ואחת הנשים המעוטרות ביותר בהיסטוריה הצרפתית. היא פעלה בתקופת מלחמת העולם השנייה, וסיכנה את חייה במשך 4 שנים על ידי תיעוד בסתר בפירוט רב של יצירות האומנות שנבזזו על ידי הגרמנים הנאצים.[1]

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוז ואלאן נולדה בסנט אטיין-דה-סן-ז'ואר (Saint-Étienne-de-Saint-(Geoirs במחוז איזר בצרפת, למשפחה דלת אמצעים. אביה פרנסואה ואלאן (François Valland), היה נפח במקצועו, ואִמָּהּ רוז מריה ויארדֶן (Rose Maria Viardin), היא שעודדה אותה ללמוד.[2] בשל המצב הסוציו-אקונומי הנמוך של המשפחה, קיבלה ואלאן מלגת לימודים למדרשה להכשרת מורים והייתה תלמידה מחוננת. בשנת 1918, סיימה את הלימודים במטרה להפוך למורה לאמנות. לאחר מכן, למדה אָמָּנוּת בבית הספר לאָמָּנֻיּוֹת יפות (École nationale des beaux-arts de Lyon) וסיימה את הלימודים בשנת 1922. בהמשך, ניגשה לבחינת כניסה בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות בפאריס, וקיבלה את הציון הגבוה ביותר, שהקנה לה אפשרות לקבל מלגת לימודים ולהתמחות במשך שנתיים נוספות ללא תשלום במוסד לימודים זה. בתום הלימודים (1925), החלה ללמד ציור בבית ספר תיכון. במקביל למדה היסטוריה של האמנות במוסד להשכלה גבוהה הנמצא בארמון הלובר (École du Louvre) ובאוניברסיטת פריז. בשנת 1933 השלימה את הלימודים, וקיבלה תעודת בגרות מיוחדת מבית הספר לובר. ואלאן המשיכה ללימודי תואר שני בקולג' דה-פראנס. תוך כדי לימודיה, התקבלה בשנת 1932, לעבוד בהתנדבות בתפקיד עוזר האוֹצֵר בגלריה ז׳ה דה פום, שהייתה שלוחה של מוזיאון הלובר, ושכנה בפינה הרחוקה של גני טווילרי.[3] אולם, שלא כמו מתנדבים אחרים במוזיאונים היא נאלצה גם לדאוג לפרנסתה.[4]

היא לא הייתה נאה במיוחד, ונהגה ללבוש בגדים פשוטים ומיושנים. גובהה היה מטר שישים ושבעה ס״מ, שערה אסוף בפקעת, עיניה חומות והרכיבה משקפיים עגולים עדינים.[3] לדברי ז׳אק ז׳וז׳אר, הממונה עליה, הייתה אישה אמינה, עצמאית מאוד, בעלת חוש הומור ותמיד עליזה. היא גם לא נהגה להפעיל את קסמיה הנשיים על גברים.

בתום מלחמת העולם השנייה, ניהלה מערכת יחסים עם ד"ר ג'ויס הלן הר (Dr .Joyce Helen Heer),[5] שהייתה מזכירה-מתורגמנית, ילידת העיר ליברפול, בשגרירות ארצות הברית. שתי הנשים חלקו דירה ברחוב נאוואר ברובע החמישי של פריז. הקשר ביניהן נמשך עד מותה של הר מסרטן השד (1977-1917), והיא נקברה בחלקת הקבר של משפחת ואלאן.[6][4]

רוז ואלאן נפטרה בשנת 1980, ונקברה בעיר הולדתה סנט אטיין-דה-סן-ז׳ואר.[7]

פָּעֲלָה במלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגלריה הלאומית ז'ה דה פום, הגלריה בה פעלה רוז ואלאן בשנים 1941–1945

זמן קצר לאחר פלישת הנאצים לצרפת (מאי-יוני 1940),[8] הם החלו לבזוז יצירות ואוספי אמנות, בצורה שיטתית ברחבי המדינה, ממוזיאונים ומאנשים פרטיים - בעיקר מיהודים שנאלצו לעזוב את ביתם בחופזה. שוד הנכסים ואוספי האומנות נעשה באמצעות "הצוות המיוחד לאמנות פלסטית" (Sonderstab Bildende Kunst), בפיקודו של רייכסלייטר אלפרד רוזנברג לשטחים הכבושים (Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg für die besetzten Gebiete- ERR). יותר מ-20,000 יצירות אמנות נבזזו, ביניהן יצירות שהיו שייכות למשפחת רוטשילד, משפחת קהאן, לסוחר האמנות פול רוזנברג, דוויד-וייל ועוד.[9] מבנה גלריית הז'ה דה-פום שהולאמה על ידי הגרמנים, שימש מחסן מרכזי למיון היצירות שנשדדו עד שהועברו לגרמניה.[1] מפקד הגלריה מטעם הגרמנים בתקופה זו היה קולונל קורט פון בהר (Baron Kurt von Behr).[3]

בשנת 1941, ביקש ממנה ז׳אק ז׳וז׳אר להישאר ולהמשיך לעבוד בז׳ה דה פום,[3] הואיל ואוצר הגלריה אנדרה דזארואה (Andre Dézarrois) חלה. היא מונתה אחראית על הגלריה ועל יצירות האמנות שבתוכה, והחלה לקבל תשלום על עבודתה.[9]

במשך 4 שנים, עקבה, רשמה ותיעדה בסתר במדויק את פרטי היצירות שהגיעו לאחסון והועברו מהגלריה לגרמניה. 20,000 יצירות אמנות הגיעו לז׳ה דה-פום והיא הצליחה לתעד את רובן. זאת ועוד, היא שמרה בסוד מפני הגרמנים את העובדה שהבינה את שפתם.[10] למעשה, מעולם לא למדה את השפה בצורה מסודרת. ידיעותיה בשפה שהייתה אז בשימוש נרחב, נרכשו בזמן שטיילה מספר פעמים בגרמניה בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20, או בהקשבה לשיחות נהגי המשאיות, האורזים והשומרים שהועסקו על ידי הגרמנים. באופן זה הצליחה ללמוד ולקבל מידע על היצירות שנבזזו, והועברו ישירות לתחנות הרכבת.[7]

ואלאן נהגה לדווח בקביעות לז'וז'אר, שהיה גם מנהל "איגוד המוזיאונים הלאומיים" (Réunion des Musées Nationaux), על הביזה והשוד של יצירות האמנות על ידי הנאצים.[11] זאת ועוד, היא סיכנה את חייה כדי לספק מידע למחתרת הצרפתית, על משלוחי היצירות שהועמסו על רכבות, כדי שאנשי המחתרת הצרפתית לא יפגעו ויפוצצו בטעות רכבות המכילות יצירות אומנות, בדרכן לאחסון במקומות מסתור מחוץ לצרפת. קצינים נאצים בכירים הגיעו לז׳ה דה-פום כדי לבחור ציורים עבור המוזיאון שהיטלר תכנן להקים בעיר לינץ.[12] אחד מהם היה הרייכסמרשל הרמן גרינג, ואלאן נכחה בביקורים אלה.[1] גרינג ביקר בז׳ה דה פום למעלה מ-20 פעם, לצורך בחירת יצירות אומנות עבור המוזיאון המתוכנן בלינץ, אך גם כדי להעשיר את אוספו הפרטי.[7] בנושא זה, אף דאג גרינג להוציא מהיטלר אישור, כי בעל הזכות הראשון לבחירת היצירות יהיה היטלר, השני – הרמן גרינג והשלישי יהיה רייכסלייטר אלפרד רוזנברג. כך למעשה, הפך ארגון ה-ERR לארגון הביזה הפרטי של גרינג.[3]

רכבת 40044

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1 באוגוסט 1944, שבועות ספורים לפני שחרור פריז, שאמור היה להתקיים ב־25 באוגוסט 1944, נודע לוואלאן כי קולונל קורט בהר מתכוון להעביר לגרמניה יצירות אמנות רבות ולרוקן את הגלריה. היצירות כללו ציורים מודרניים, שהעברתם נזנחה עד לשלב זה. בנוסף, הגיע לאוזניה מידע, כי יצירות האמנות שנאספו והועמסו על משאיות מיוחדות שהוקצו למטרה זו, מועברות לתחנת הרכבת אוברווילייה (Aubervilliers) הממוקמת בפרברי פריז. ב־2 באוגוסט 1944, נארזו 967 ציורים גנובים, בתוך 148 תיבות שכללו יצירות אומנות, ביניהם נכללו יצירותיהם של גדולי אמנות הציור: ז'ורז' בראק, פול סזאן, אדגר דגה, ראול דופי, פול גוגן, אמדאו מודיליאני, פבלו פיקאסו, אנרי טולוז-לוטרק ומוריס אוטריו. הארגזים המלאים ביצירות הועמסו על 5 קרונות מטען, שהמתינו לחיבורם ל־46 קרונות נוספים, אשר אמורים היו להכיל ריהוט שנבזז בידי ארגון ביזה נאצי אחר בפיקודו של פון בהר והיו מיועדים להעברה, אולם הקרונות עדיין היו ריקים.[3][13] אלא שהרכבת לא יצאה מהתחנה בהתאם ללוח הזמנים המקורי, משום שקרונות המשא האחרים טרם הועמסו.

ואלאן הצליחה להעביר עותק "צו המשלוח" הגרמני לז'וז'אר,[13] אשר דאג להעביר את המידע למחתרת הצרפתית. בצו נרשמו ופורטו תוכנו של כל ארגז, מספרי קרונות המשא, מספר הרכבת, וכן נקודות היעד של כל קרון מטען: טירת קוגל בסנט גאורגן אים אטרגאו (Kogl Castle at Sankt Georgen im Attergau) באוסטריה ולמחסן ניקולסבורג (Nikolsburg depository) במוראביה. ב־10 באוגוסט הייתה הרכבת מוכנה ליציאה, אך יציאתה לנקודות היעד התעכבה, בשל שביתת עובדי הרכבת הצרפתים, שגרמה לכך כי רכבות נתקעו על המסילות. עם סיום השביתה, ולאחר שפונו המסילות, עברו יומיים נוספים ונגרם עיכוב נוסף ליציאת הרכבת. הרכבת נאלצה להמתין בתחנה, בשל מתן קדימות לרכבות בעלות עדיפות גבוהה יותר, שהובילו חפצים אישיים ואזרחים גרמניים מבוהלים.[3] בסופו של דבר, עזבה הרכבת שמספרה היה 40044, והובילה 53 קרונות, את התחנה בדרכה לנקודות היעד. היא הגיעה לתחנת הרכבת בלה בורז'ה ונעצרה שם בשל תקלה מכנית, אשר תוקנה על ידי הגרמנים ולאחר 48 שעות המשיכה בדרכה. אך נוצר עיכוב חדש – המחתרת הצרפתית חיבלה בשני קטרים שעצרו את נסיעת הרכבת. הפעם נעצרה הרכבת ונתקעה בתחנת הרכבת באולאני-סו-בואה (Aulany-sous-Bois).[14][3]

ב־27 באוגוסט 1944, יומיים לאחר שחרור פריז, הגיעה לעיר אוגדת השריון השנייה של הצבא הצרפתי. עם הגעתה, דווחו לה אנשי המחתרת הצרפתית על הרכבת התקועה ועליה 148 התיבות עם יצירות האמנות. הפלוגה, שנשלחה לשם בפיקודו של גנרל לקלר גילתה שמספר תיבות נפרצו וכן נעלם אוסף שלם של כלי כסף. לפיכך, הוחלט לשלוח ללובר 36 תיבות שהכילו יצירות חשובות של הציירים רנואר, דגה, פיקאסו, גוגן ואחרים. רוב היצירות היו מאוספו של פול רוזנברג. רצה הגורל ובנו, לויטננט אנדרה רוזנברג (André Rosenberg), פיקד על היחידה של צבא צרפת החופשית שבדקה ואבטחה את הרכבת.[6] במשך חודשיים הסתובבה ואלאן מתוסכלת ומדוכדכת עד שנרגעה כאשר קיבלה את הידיעה, שיֶתֶר הארגזים שהוצאו מהרכבת הועברו למקום מבטחים.[15]

פעילותה לאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוח זיכרון ברחוב Galerie nationale du Jeu de Paume

לאחר שחרור פריז על ידי כוחות בעלות הברית, נעצרה ואלאן כחשודה בשיתוף פעולה עם הנאצים.[13] היא שוחררה במהרה, לאחר שהתבררה פעילותה במסגרת העבודה במוזיאון.

בתום המלחמה, סירבה להעביר את רשימותיה, מכיוון שלא סמכה על איש, פרט לז'אק ז'וז'אר, וגם לו העבירה רק חלק מהרשימות.[3] ז׳וז׳אר דאג להכיר לה ולקשר אותה עם קפטן ג'יימס רורימר שהיה ממקימי יחידת "אנשי המונומנטים" (יחידת הצלת יצירות האמנות של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה).[16][17] נדרשו מספר חודשים עד שהחליטה למסור לו את רשימותיה וגם אז, מסרה אותן טיפין טיפין. רורימר ביקר יחד עם ואלאן במטה ה־ERR ובארבעה מחסני הארגון בפריז. אחד המחסנים היה לוויטן (Lévitan), חנות כלבו בבעלות יהודית שנהפכה למחסן שאוחסן בו רכוש יהודי לאחר "מבצע ריהוט".[10] תוך כדי הביקורים עם ואלאן, הכתה ברורימר ההכרה, כי הנאצים שדדו לא רק ציורים, אלא גם חפצי יום־יום פשוטים שהיו שייכים ליהודים.[18]

המידע של ואלאן הוביל לגילוי מחסני יצירות האומנות שנבזזו, והבולט ביותר היה בטירת נוישוונשטיין בדרום מדינת בוואריה, שבגרמניה. בטירה אוחסנו יותר מ־20,000 יצירות גנובות. ואלאן פיקחה על החזרתם של 1,400 ארגזי יצירות אמנות מהטירה לז'ה דה-פום. יתר על כן, עזר התיעוד שלה לזירוז החזרתן של יצירות אמנות לבעליהן החוקיים.

לצורך הסיוע ועזרתה במאמצים לאתר ולהחזיר את יצירות האמנות שנגנבו, קבלה ב־4 במאי 1945, מינוי צבאי בדרגת לוטננט, ומאוחר יותר הועלתה לדרגת קפטן בארמייה הצרפתית הראשונה (French First Army). ואלאן שירתה במשך 8 שנים, בגדוד שהיה ממוקם בגרמניה, בתפקיד אשת הקשר של ממשלת צרפת באזור הכיבוש בגרמניה, ובמסגרת ה"וועדה לאיתור והחזרת נכסים אומנותיים" (Commission de Récupération Artistique).[11]

בתפקיד זה יזמה פנייה לאנשי הצוות הצבאי הגרמני (שאת שמותיהם תיעדה בפנקס בעת שעבדה בז'ה דה-פום בתקופת המלחמה), והצליחה לאמת את מיקומם של מספר אתרי אחסון נוספים, שלא היו ידועים בעבר.

בחודש פברואר שנת 1946, נקראה להעיד במשפטי נירנברג,[14] שם התעמתה עם הרמן גרינג על היצירות שגנב.[2] באותה שנה (1946), אף מונתה כאחראית של מועצת הפיקוח הצרפתית (French Oversight Board), על פעילויות האמנויות היפות (Fine Arts). במסגרת תפקידה עזרה לשקם ציורים, פסלים, מטבעות יקרי ערך, שטיחי קיר וגובלנים שהיו שייכים לצרפת.

ואלאן חזרה לצרפת בשנת 1953, ועם חזרתה מונתה אחראית על רכוש (Conservator) המוזיאונים הלאומיים בצרפת (Musées Nationaux). שנה לאחר מכן (1954), נבחרה ליו"ר "הנציבות להגנת יצירות אמנות" (Chef du Service de protection des oeuvres d'art).

8 שנים לאחר שחזרה לצרפת (1961) כתבה את הספר "חזית האומנות" (Le front de l'art), על קורותיה בתקופת המלחמה (הספר פורסם שוב בשנת 1997).[4]

היא פרשה לגמלאות בשנת 1968, אך המשיכה במאמציה לעזור ולפעול בקהילת אנשי האמנות, במטרה להשיב יצירות אמנות שנגנבו מצרפת במהלך המלחמה.[11]

בשנת 2013, חובר דו"ח שהופנה לסנאט הצרפתי, ובו הועלתה ההשערה, כי אותרו כ־60,000 יצירות אמנות, וכ־3/4 מיצירות אלה הוחזרו לצרפת לפני שנת 1950, וזה הודות למאמציהם של רוז ואלאן, ה"וועדה לאיתור והחזרת נכסים אומנותיים" (Commission de Récupération Artistique) ובעלות הברית.[19]

פרסים, הוקרה והנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל רוז ואלאן על חזית בניין בפרוור מארק-אן-בארל (אנ') בעיר ליל על גדת נהר מארק (אנ'). יצירת הפסל גי דה פרס

רוז ואלאן הקדישה את חייה להצלת יצירות אמנות גנובות, גבורתה ומסירותה הובילו את ממשלת צרפת ומדינות נוספות לְזַכּוֹתָהּ בהוקרה רבה.

היא קיבלה מהממשלה הצרפתית את אות לגיון הכבוד, שהוא עיטור מסדר הכבוד החשוב ביותר בצרפת; זכתה לקבל את מדליית מפקד מסדר האומנויות והספרות;[20] הוענקה לה מדליית הרזיסטנס;[7] בשנת 1948, העניקה לה ארצות הברית את מדליית החופש; הוענק לה עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, או בשמו הנוסף "צלב הכבוד הפדרלי" זמן קצר לאחר שהוחלט על הענקת עיטור כבוד זה בגרמניה.[11]

ואלאן היא האישה המעוטרת ביותר בצרפת, אשר קיבלה בצרפת את התואר "אוֹצֵר".[11]

בשנת 2003, הוסב שם הכיכר המרכזית בעיר הולדתה על שמה; המכללה השוכנת ברחוב פייר דה-קוברטן מס׳ 1, נקראה אף היא על שמה; לזכרה הוקמה "האגודה לזכר רוז ואלאן" (de la Mémoire de Rose Valland) בעיר הולדתה;[19] ביוזמת "האגודה לזכר רוז ואלאן" (Association de la Mémoire de Rose Valland), נחשף לוח זיכרון לכבודה ב־25 באפריל 2005, על הקיר הדרומי של גלריית הז׳ה דה-פום, המנציח את שירותה יוצא הדופן למען הצלת יצירות האומנות;[3][21] בשנת 2009, פורסם ספר ילדים לכבוד תערוכה שהייתה מוקדשת לזכרה בעיר ליון. הספר נכתב על ידי עמנואל פולק ועמנואל סירסיר, ונקרא: "Rose Valland, Capitaine Beax-arts"; שרות הדואר הצרפתי הנפיק לכבודה בול בשנת 2018;[22] למשרד התרבות והתקשורת הצרפתי (Ministère de la Culture et de la Communication) יש פורטל אינטרנטי, שנקרא "אתר רוז ואלאן בשירות המוזיאונים של צרפת" (Site Rose Valland Service des musées de France) המציג יצירות אמנות שהוחזרו למוזיאונים הלאומיים בצרפת.[23]

רוז ואלאן כמקור השראה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותה שימשה השראה לבמאים, מפיקי סרטים, סופרים ועוד:

הסרט "הרכבת" בבימויו של הבמאי ג'ון פרנקנהיימר (John Frankenheimer), שהופק בשנת 1964, התבסס באופן רופף על ספרה, וכולל דמות בשם "Mlle Villard".[24]

תפקידה של ואלאן בשימור האמנות הגנובה נדון כחלק מהספר והסרט התיעודי, "אונס אירופה" (The Rape of Europe).[25]

בשנת 2006, כתבה הסנאטורית קורין בושו (Corinne Bouchoux) ספר ביוגרפי שהוא למעשה הדוקטורט שלה על רוז ואלאן בנושא "רוז ואלאן: התנגדות במוזיאון" (Rose Valland: Resistance at the Museum). הספר תורגם לאנגלית בשנת 2013, עם הקדמה של רוברט מ׳ אדסל (Robert M. Edesl).[2]

ברומן שכתבה הסופרת שרה האוטלינג (Sara Houghteling) "תמונות בתערוכה" (2009), מבוססת דמותה של רוז קלמנט על רוז ואלאן.[26]

בשנת 2009 הייתה ואלאן אחת הדמויות העיקריות בספרו של רוברט מ. אדסל, "אנשי המונומנטים", אשר שימש גם כבסיס לסרטו "ציידי האוצרות" (The Monuments Men), בכיכובה של קייט בלאנשט ובבימוי ג'ורג' קלוני. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2014.[2]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוז ואלאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Alan Riding, And the show went on : cultural life in Nazi-occupied Paris, New York: Alfred A Knop, 2010. (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 Corinne Bouchoux, תרגום: Robert M. Edsel, Rose Valland. Resistance at the Museuem, Dallas,Texas: Laurel Publishing LLC. (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 רוברט מ׳ אדסל עם ברט ויטר, תרגום: סמדר אביב, אנשי המונומנטים, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשע״א-2011. (בעברית)
  4. ^ 1 2 3 Claire Schwartz, Saving a Bit of Beauty for the World Retelling the Story of Rose Valland (עמ' 20-11), Dominican University of California, ‏2016 (באנגלית)
  5. ^ Corinne Bouchoux, תרגום: Robert M. Edsel, Rose Valland. Resistance at the Museuem, Dallas,Texas: Laurel Publishing LLC. (באנגלית)
  6. ^ 1 2 Anne Sebba, Les Parisiennes: How the Women of Paris Lived, Loved and Died in the 1940s, New York: St. Martin Press. (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 4 Rose Valland (1898-1980), Monuments Men Foundation (באנגלית)
  8. ^ שרה נשמית, ראשון, מאבקו של הגיטו, תל אביב: משרד החינוך והתרבות, המרכז לטיפוח התודעה היהודית, האגף לחינוך חקלאי בשיתוף עם ״בית לוחמי הגיטאות ע״ש יצחק קצנלסון״, 1968, עמ' 12. (בעברית)
  9. ^ 1 2 Atelier Judith, Rose Valland: The French art detective, Atelier Judith, ‏4 יולי 2017 (באנגלית)
  10. ^ 1 2 Tom Mashberg, Not All Monuments Men Were Men, The New York Times, ‏29 ינואר 2014 (באנגלית)
  11. ^ 1 2 3 4 5 "Rose Valland" Monuments Men Foundation, Retrieved 20 March 2014.
  12. ^ גרשון גירון, נחשפו אלבומי תיעוד אמנות ששדדו היטלר ושלוחיו, באתר מגפון - עיתונות חופשית, ‏28 מרץ 2012
  13. ^ 1 2 3 Stew Rose, The Monuments Woman, Stew Rose, Walks Through History, ‏4 פברואר 2017 (באנגלית)
  14. ^ 1 2 David Drake, Paris at War : 1939-1944, Cambridge, MA : Harvard University Press, 2015. (באנגלית)
  15. ^ Robert M. Edsel with Bret Witter, The monuments men : Allied heroes, Nazi thieves, and the greatest treasure hunt in history, New York: Center Street, 2009. (באנגלית)
  16. ^ כרמית ספיר-ויץ, חבלי יצירה: כך נולד הספר "אנשי המונומנטים", באתר NRG, ‏16 מרץ 2011
  17. ^ יעקב קליש, ביקורת ספרותית על אנשי המונומנטים - שואה - גיבורי בעלות הברית, גנבים נאצים והחיפוש אחרי המטמון הגדול ביותר בהיסטוריה מאת רוברט מ' אדסל, באתר סימניה, ‏15 מאי 2012
  18. ^ שרה גנסבורגר, [http://dapimholocaust.haifa.ac.il/images/28_hebrew/Final_Gesnburger_Hebrew_Vol_28-2015.pdf#page=11 למראה ביזת רכוש יהודי במהלך השואה: מה יכולה ההיסטוריה לעשות בעזרת תמונות?] (עמ' 11), באתר אוניברסיטת חיפה
  19. ^ 1 2 Live news, The tricky process of returning Nazi-looted art, France24, ‏2 אוקטובר 2018 (באנגלית)
  20. ^ Rose Valland (1898-1980), Monument Men Foundation For the Preservation of Art (באנגלית)
  21. ^ Corinne Bouchoux, תרגום: Robert M. Edsel, Rose Valland. Resistance at the Museuem, Dallas,Texas: Laurel Publishing LLC, 2006. (באנגלית)
  22. ^ 2018, Rose Valland 1v, Freestampcatalogue.com, ‏27 ינואר 2019
  23. ^ MNR site Rose Valland, Ministe'r de La Culture (בצרפתית)
  24. ^ Hoffman, Jordan. "Monuments Men: A Story So Good, Burt Lancaster Told It 50 Years Ago" Vanity Fair, Retrieved 20 March 2014.
  25. ^ Feeney, Mark. "Riveting Stories about Nazi plundering of Art" The Boston Globe, Retrieved 20 March 2014.
  26. ^ Atwood, Roger. "Book Review: 'Pictures at an Exhibition' by Sara Houghteling" The Washington Post, Retrieved 20 March 2014.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רוז_ואלאן&oldid=38978806"