רוברט מוריס

רוברט מוריס
Robert Morris

לידה	20 בינואר 1734 ליברפול, אנגליה, ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	9 במאי 1806 (בגיל 72) פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	כרייסט צ'רץ', פילדלפיה
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
בן או בת זוג	Mary White Morris
סנטור ארצות הברית 4 במרץ 1789 – 4 במרץ 1791 (שנתיים) 4 במרץ 1791 – 4 במרץ 1793 (שנתיים) 4 במרץ 1793 – 4 במרץ 1795 (שנתיים) William Bingham ←
חתימה

רוברט מוריס הבן (באנגלית: Robert Morris Jr.‏; 20 בינואר 1734 – 8 במאי 1806) היה סוחר אמריקאי יליד אנגליה, משקיע ופוליטיקאי שהיה אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. הוא כיהן כחבר בבית המחוקקים של פנסילבניה, בקונגרס הקונטיננטלי השני ובסנאט של ארצות הברית, והיה חתום על הכרזת העצמאות, תקנון הקונפדרציה וחוקת ארצות הברית. מ-1781 עד 1784, הוא שימש כמפקח הכספים של ארצות הברית, ונודע בתור "המממן של המהפכה". יחד עם אלכסנדר המילטון ואלברט גלטין, הוא נחשב כאחד ממייסדי המערכת הפיננסית של ארצות הברית.

מוריס שהיה יליד ליברפול, הובא לצפון אמריקה על ידי אביו כשהיה בן 13, והפך במהירות לשותף בחברת שילוח מצליחה שבסיסה בפילדלפיה. לאחר מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, הצטרף מוריס עם סוחרים אחרים בהתנגדות למדיניות המס הבריטית כמו חוק הבולים משנת 1765. עד 1775 הוא נהיה האיש העשיר ביותר באמריקה. לאחר פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית, הוא עזר ברכישת נשק ותחמושת למען המטרה המהפכנית, ובסוף 1775 הוא נבחר כציר לקונגרס הקונטיננטלי השני. כחבר קונגרס, הוא כיהן בוועדת הסחר החשאית, שטיפלה ברכש האספקה, בוועדת ההתכתבות, שטיפלה בענייני חוץ, ובוועדת הצי, שפיקחה על הצי הקונטיננטלי. מוריס היה חבר מוביל בקונגרס עד שהתפטר ב-1778. לאחר התפטרותו, מוריס התמקד מחדש בקריירת הסוחר שלו וניצח בבחירות לאספת פנסילבניה, שם הפך למנהיג הפלג ה"רפובליקני" שביקש שינויים בחוקת פנסילבניה.

בהתמודדות עם מצב פיננסי קשה בשל מלחמת העצמאות המתמשכת, הקונגרס הקים בשנת 1781 את עמדת המפקח על הכספים כדי לפקח על העניינים הפיננסיים. מוריס קיבל מינוי למפקח על הכספים ושימש גם כמפקח הצי, שממנו שלט בצי הקונטיננטלי. הוא עזר לספק אספקה לצבא הקונטיננטלי בפיקודו של גנרל ג'ורג' וושינגטון, ואפשר, בעזרתו של משתף הפעולה חיים סולומון, את הניצחון המכריע במצור על יורקטאון. מוריס גם ערך רפורמה בחוזה הממשלתי והקים את בנק צפון אמריקה, הבנק הלאומי הראשון שהוכרז בקונגרס ופעל בארצות הברית. מוריס האמין שהממשלה הלאומית לא תוכל להשיג יציבות פיננסית ללא הכוח לגבות מיסים ותעריפים, אך הוא לא הצליח לשכנע את כל שלוש עשרה המדינות להסכים לתיקון של תקנון הקונפדרציה. מתוסכל מחולשת הממשל הלאומי, מוריס התפטר מתפקיד המפקח על הכספים ב-1784. מוריס נבחר לחברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1786.

בשנת 1787, מוריס נבחר כציר לוועידת פילדלפיה, אשר כתבה והציעה חוקה חדשה עבור ארצות הברית. מוריס מיעט לדבר במהלך הכינוס, אך החוקה שנכתבה על ידי הכינוס שיקפה רבים מרעיונותיו. מוריס ובני בריתו עזרו להבטיח שפנסילבניה תאשרר את החוקה החדשה, והמסמך אושרר על ידי המספר הנדרש של מדינות עד סוף 1788. בית המחוקקים של פנסילבניה בחר לאחר מכן במוריס כאחד משני נציגיו הראשונים בסנאט של ארצות הברית. מוריס דחה את הצעתו של וושינגטון לשמש כשר האוצר הראשון של המדינה, ובמקום זאת הציע את אלכסנדר המילטון לתפקיד. בסנאט, מוריס תמך בתוכנית הכלכלית של המילטון ויישר קו עם המפלגה הפדרליסטית. במהלך שירותו בסנאט ואחריו, מוריס נכנס לחובות כבדים בשל ספקולציות על קרקע, מה שהוביל לפאניקה של 1796–1797. מאחר שלא היה מסוגל לשלם לנושיו, הוא נכלא בדירת החייבים ברחוב פרון הסמוכה לכלא רחוב Walnut מ-1798 עד 1801. לאחר ששוחרר מהכלא, הוא חי חיים שקטים ופרטיים בבית צנוע בפילדלפיה עד מותו ב-1806.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ילדותו

מוריס נולד בליברפול, אנגליה, ב-20 בינואר 1734. הוריו היו רוברט מוריס האב, סוכן של חברת ספנות, ואליזבת מארפט; הביוגרף צ'ארלס ראפלי מסיק שכנראה מוריס נולד מחוץ לנישואים. עד שהגיע לגיל שלוש עשרה, מוריס גדל אצל סבתו מצד אמו באנגליה. בשנת 1747 היגר מוריס לאוקספורד, מרילנד, שם אביו ניהל סחר משגשג בטבק. שנתיים לאחר מכן, אביו של מוריס שלח אותו לפילדלפיה, שהייתה אז העיר המאוכלסת ביותר בצפון אמריקה הבריטית, שם הוא התגורר תחת השגחת חברו של אביו, צ'ארלס גרינוויי.

קריירת סוחר

תחריט מאת אולה ארקסון, בערך 1876, של רוברט מוריס

גרינוויי סידר למוריס משרה כמתלמד בחברת הספנות והבנקאות של הסוחר בפילדלפיה צ'ארלס וילינג. בשנת 1750, רוברט מוריס האב נפטר מפצע נגוע, והותיר חלק ניכר מאחוזתו הגדולה לבנו. מוריס הרשים את וילינג והפך מחניך מתבגר לסוכן מפתח במשרד של וילינג. מוריס הפליג לנמלים בקריביים כדי להרחיב את עסקי החברה, והוא צבר ידע במסחר ובמטבעות השונים ששימשו להחלפת סחורות. הוא גם התיידד עם תומאס וילינג, בנו הבכור של צ'ארלס וילינג שהיה מבוגר ממוריס בשנתיים ואשר, כמו מוריס, חילק את חייו בין אנגליה לצפון אמריקה הבריטית. צ'ארלס וילינג מת ב-1754, ובשנת 1757 הפך תומאס את מוריס לשותף מלא בפירמה ששמה החדש היה Willing Morris & Company.

חברת הספנות של מוריס הייתה רק אחת מבין הרבה חברות כאלו שפעלו בפילדלפיה, אבל וילינג, מוריס ושות' נקטו כמה אסטרטגיות חדשניות. החברה התאגדה עם חברות ספנות אחרות כדי לבטח ספינות, הרחיבה באגרסיביות את הסחר עם הודו וביטחה פרויקטים ממשלתיים באמצעות אג"ח ושטרי חוב. ספינות של החברה סחרו עם הודו, הלבנט, איי הודו המערבית, קובה הספרדית, ספרד ואיטליה. עסקי החברה של יבוא, ייצוא וסוכנויות כלליות הפכו אותה לאחת החברות המשגשגות ביותר בפנסילבניה. בשנת 1784, מוריס, יחד עם משקיעים אחרים, ערך את מסע הספינה Empress of China, הספינה האמריקאית הראשונה שביקרה בסין.

עבדות

השותפות של מוריס עם וילינג נוצרה מיד לאחר פרוץ מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, מה שהפריע לאספקה הרגילה של משרתים חוזיים מהאיים הבריטיים לפנסילבניה. משרתים פוטנציאליים רבים גויסו על ידי הצבא הבריטי להילחם באירופה הקונטיננטלית, וחלק ניכר מהמשרתים שכבר בפנסילבניה היו לקראת סיום החוזים שלהם. ככזה, היה ביקוש גדל במהירות בפנסילבניה לאספקה של עבדים חדשים כדי לפצות על המחסור המתמשך בעבודה. בעוד מוריס היה שותף זוטר במשרד ווילינג פתח בקריירה פוליטית, וילינג, מוריס ושות' חתמו יחד על עצומה הקוראת לביטול המכס של פנסילבניה על עבדים מיובאים. בשנת 1762, כ-200 עבדים יובאו לפילדלפיה, בשיא מעורבותה של פנסילבניה בסחר העבדים האטלנטי; רובם הובאו על ידי סוחרי רוד איילנד מארק אנתוני דה-וולף, ארון לופז וג'ייקוב ריברה.

כחלק מהפעילות המסחרית שלהם עסקו וילינג, מוריס ושות' בסחר בעבדים. החברה פרסמה מכירות עבדים והפנתה ספינות של החברה לרכוש עבדים מאפריקה למכירה בצפון אמריקה הבריטית. אחת הספינות הראשונות שרכשה החברה, "ננסי", שימשה לשתי מסעות לאפריקה לרכישת עבדים; המסע הראשון התרחש בשנת 1762, והביא למכירה של כ-170 עבדים שנרכשו מחוף הזהב בווילמינגטון, קרוליינה הצפונית. אף על פי שהייתה רווחית, מסע זה לא הניב רווח גדול, ומסע שני של סחר עבדים על ידי "ננסי" הביא ללכידתה על ידי צרפתים פריבטירים. Willing, Morris & Co. גם טיפלו בשתי מכירות פומביות של עבדים עבור יבואנים אחרים של עבדים, והציעו למכירה 23 עבדים. שלוש שנים מאוחר יותר, פרסמה החברה למכירה 17 עבדים שהובאו מאפריקה על סיפונה של ספינת העבדים "מרקיז דה גרנבי". העבדים לא נמכרו בפילדלפיה, מכיוון שהבעלים לקח את הספינה ואת כל העבדים לג'מייקה. זו הייתה הפעם האחרונה שווילינג, מוריס ושות' היו מעורבים בסחר בעבדים, אם כי מוריס המשיך להחזיק בעבדים עד 1797.

חיים אישיים ומשפחתיים

בתחילת 1769, בגיל 35, נשא מוריס לאישה את מרי וייט בת ה-20, בתו של עורך דין ובעל אדמות עשיר ויוקרתי. מרי ילדה את ילדם הראשון מבין שבעה של בני הזוג בדצמבר 1769 (בן של רוברט ומרי מוריס היה חבר הקונגרס תומאס מוריס שאשתו הייתה קשורה למשפחות הפוליטיות ליווינגסטון וואן רנסלר הניו יורקיות). מוריס ומשפחתו גרו ברחוב פרונט בפילדלפיה והחזיקו בבית נוסף, המכונה "הגבעות", על נהר שוילקיל בצפון מערב העיר. מאוחר יותר הוא רכש אחוזה כפרית נוספת, שנקראה מוריסוויל, שהייתה ממוקמת מעבר לנהר דלאוור מטרנטון, ניו ג'רזי. בני הזוג מוריס התפללו בכנסיית המשיח האנגליקנית, בה היו חברים גם בנג'מין פרנקלין, תומאס וילינג ודמויות מובילות אחרות של פילדלפיה. משק הבית של מוריס העסיק כמה עובדי בית ושמר על כמה עבדים.

בנוסף לילדים שנולדו לו ממרי וייט, מוריס הוליד בת, פולי, שנולדה מחוץ לנישואים בסביבות 1763. מוריס תמך בפולי כלכלית ונשאר איתה בקשר לאורך כל חייה הבוגרים. מוריס תמך גם באח למחצה צעיר יותר, תומאס, שאביו של מוריס הוליד מחוץ לנישואים זמן קצר לפני מותו שלו. תומאס הפך בסופו של דבר לשותף בחברת הספנות של מוריס. אחיה של מרי, ויליאם וייט, הוסמך ככומר אפיסקופלי ושימש כומר הסנאט.

מוריס היה הבעלים של מה שנודע כבית הנשיא בפילדלפיה

בשנת 1781, מוריס רכש בית ברחוב מרקט שהיה שני רחובות צפונית להיכל העצמאות, מקום מושבו של הקונגרס הקונטיננטלי השני. הוא קיבל בעלות רשמית על האחוזה בשנת 1785 והפך אותה למגוריו העיקריים. ב-1790 קיבל הנשיא ג'ורג' וושינגטון את הצעתו של מוריס להפוך את הבית למגוריו העיקריים; מוריס ומשפחתו עברו בעקבות כך לנכס קטן יותר בצמוד לאחוזה. עד שנות ה-90 של המאה ה-18, מוריס ומשפחתו הפכו לידידים קרובים של וושינגטון, והוא ואשתו היו משתתפים קבועים באירועים ממלכתיים שאירח הנשיא. בית הנשיא, כפי שנודע, שימש כמעונו של הנשיא עד שנת 1800, אז עבר הנשיא ג'ון אדמס לבית הלבן בוושינגטון הבירה.

המהפכה האמריקאית

המתיחות גוברת עם בריטניה

בשנת 1765, הפרלמנט של בריטניה הגדולה חוקק את חוק הבולים, מס על עסקאות הקשורות בנייר, שהתברר כבלתי פופולרי בצפון אמריקה הבריטית. באחת הפעולות הפוליטיות הגדולות הראשונות שלו, מוריס הצטרף לכמה סוחרים אחרים ללחוץ על הסוכן הבריטי ג'ון יוז להימנע מגביית המס החדש. בהתמודדות עם התנגדות קולוניאלית, הפרלמנט ביטל את המס, אך מאוחר יותר הוא יישם מדיניות אחרת שנועדה לייצר הכנסות ממסים על המושבות. במהלך העשור שלאחר הטלת חוק הבולים, מוריס הצטרף לעיתים קרובות אל סוחרים אחרים במחאה על רבות ממדיניות המיסוי של הפרלמנט. במכתב לחבר על התנגדותו למדיניות המס הבריטית, מוריס הצהיר כי "אני יליד אנגליה אבל מעיקרון אני אמריקאי בסכסוך הזה". בעוד שותפו, תומאס וילינג, כיהן בתפקידים ממשלתיים שונים, מוריס סירב לשרת בכל תפקיד ציבורי מלבד זה של שומר נמל (תפקיד שחלק עם שישה אנשים נוספים), ובדרך כלל הניח לווילינג לפעול כפני החברה בציבור. בתחילת 1774, בתגובה לחוקי הכפייה, החלו מתיישבים רבים בצפון אמריקה הבריטית לקרוא לחרם על סחורות בריטיות. בפילדלפיה, וילינג, צ'ארלס תומסון וג'ון דיקינסון הובילו בקריאה לכינוס קונגרס של כל המושבות כדי לתאם תגובה למדיניות המס הבריטית. מוריס לא נבחר לקונגרס הקונטיננטלי הראשון, שהתכנס בפילדלפיה באוגוסט 1774, אך הוא נפגש לעיתים קרובות עם צירי הקונגרס והתיידד עם מנהיגים קולוניאליים כמו ג'ורג' וושינגטון וג'ון ג'יי. מוריס אהד בדרך כלל את עמדת הנציגים שהעדיפו את הרפורמה במדיניות הבריטית אך לא היו מוכנים להיפרד לחלוטין מבריטניה. בספטמבר 1774, הקונגרס הקונטיננטלי הראשון הצביע על הקמת האגודה הקונטיננטלית, הסכם לאכיפת חרם על סחורות בריטיות החל מדצמבר; הוא גם יעץ לכל מושבה להקים ועדות לאכיפת החרם. מוריס נבחר לוועדת פילדלפיה המופקדת על אכיפת החרם.

הקונגרס הקונטיננטלי

המלחמה המוקדמת, 1775–אוגוסט 1776

באפריל 1775 פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית בעקבות קרבות לקסינגטון וקנקורד. זמן קצר לאחר מכן, הקונגרס הקונטיננטלי השני החל להיפגש בפילדלפיה, והקונגרס מינה את ג'ורג' וושינגטון לפקד על הצבא הקונטיננטלי. האספה המחוזית של פנסילבניה הקימה את ועדת הבטיחות של עשרים וחמישה חברים כדי לפקח על ההגנות, ומוריס מונה לוועדה. מוריס הפך לחלק מקבוצת הליבה של חברים שניהלו את הוועדה ושימש כיו"ר הוועדה כאשר בנג'מין פרנקלין נעדר. מוריס, שהואשם בהשגת אבק שרפה, ארגן מבצע הברחה רחב היקף כדי לעקוף את החוקים הבריטיים שנועדו למנוע יבוא נשק ותחמושת למושבות. בשל הצלחתו בהברחת אבק שריפה לפנסילבניה, הפך מוריס גם לספק הראשי של אבק שריפה לצבא הקונטיננטלי. מוריס התמקד יותר ויותר בעניינים פוליטיים ולא בעסקים, ובאוקטובר 1775 הוא זכה בבחירות לאספה המחוזית של פנסילבניה. מאוחר יותר באותה השנה בחרה האספה המחוזית במוריס כציר לקונגרס.

בקונגרס, מוריס יישר קו עם הפלג הפחות קיצוני של הנציגים שמחו על מדיניות בריטניה אך המשיך להיות בעד פיוס עם בריטניה. הוא קיבל מינוי לוועדת המסחר הסודית, שפיקחה על רכש נשק ותחמושת. מכיוון שהממשלה המהפכנית חסרה רשות מבצעת או שירות אזרחי, ועדות הקונגרס טיפלו בכל עסקי הממשלה. הביוגרף צ'ארלס ראפלי כותב שהוועדה "טיפלה בחוזים שלה בצורה מועדונית, לעיתים קרובות בהעדפה לא הוגנת", מה שאולי הועיל באופן בלתי הוגן לסוחרים הקשורים פוליטית, כולל מוריס. עם זאת, ראפלי מציין גם כי האופי המסוכן והסודי של ועדה המופקדת על השגת סחורות הקשה על הוועדה לקבוע נוהלי הצעות תחרותיות לחוזי רכש. בנוסף לכהונתו בוועדת הסחר החשאית, מונה מוריס גם לחבר בוועדת הצי, שפיקחה על הצי הקונטיננטלי, ולחבר בוועדת ההתכתבות החשאית, שפיקחה על המאמצים לכינון יחסים עם מעצמות זרות. מתפקידו בוועדה האחרונה, סייע מוריס לארגן את מינויו של סילאס דין כנציג הקונגרס בצרפת; דין הואשם ברכישת אספקה והבטחת ברית רשמית עם צרפת.

לאורך 1776, מוריס הופיע כדמות מפתח בוועדת הצי; ראפלי מתאר אותו כ"מפקד בפועל" של הצי הקונטיננטלי. מוריס העדיף אסטרטגיה ימית של תקיפת "מקומות חסרי הגנה" של בריטניה במאמץ לפצל את הצי העדיף של בריטניה. יחד עם פרנקלין, דיקינסון וג'ון אדמס, מוריס עזר בניסוח הסכם המודל, שנועד לשמש תבנית ליחסים עם מדינות זרות. בניגוד למדיניות הסחר המקנטליסטית של בריטניה, האמנה הדגישה את חשיבות הסחר החופשי. במרץ 1776, לאחר מותו של סמואל וורד, מונה מוריס כיושב ראש ועדת הסחר הסודית. הוא הקים רשת של סוכנים, שהתבססו הן במושבות והן בנמלים זרים שונים, שהופקדו על רכישת אספקה למאמץ המלחמתי היבשתי.

בסוף פברואר 1776 נודע לאמריקאים שהפרלמנט הבריטי העביר את חוק האיסור, שהכריז שכל הספנות האמריקאיות נתונות לתפיסה על ידי ספינות בריטיות. שלא כמו מנהיגי קונגרס רבים אחרים, מוריס המשיך לקוות לפיוס עם בריטניה, שכן הוא האמין שמלחמה כוללת עדיין לא נהנית מתמיכה חזקה של רוב האמריקאים והיא תתברר כנזק כלכלי. ביוני 1776, בעיקר בשל תסכול מהפלג המתון של מנהיגי פנסילבניה שכלל את מוריס, החל כנס של צירים מרחבי פנסילבניה להתכנס כדי לנסח חוקה חדשה ולהקים ממשלת מדינה חדשה. במקביל, הקונגרס התלבט אם להכריז רשמית על עצמאות מבריטניה. בתחילת יולי 1776, המשלחת של פנסילבניה הייתה המשלחת הבודדת בקונגרס שהתנגדה להכרזת עצמאות. מוריס סירב להצביע בעד עצמאות, אך הוא ונציג נוסף של פנסילבניה הסכימו לפטור את עצמם מההצבעה על העצמאות, ובכך העניקו לתנועה התומכת בעצמאות רוב במשלחת של פנסילבניה. מוריס נעדר, כל המשלחות של הקונגרס הצביעו בעד קבלת החלטה המכריזה על עצמאות ב-2 ביולי, וארצות הברית הכריזה רשמית על עצמאות ב-4 ביולי 1776.

למרות התנגדותו לעצמאות, ולהפתעתו הרבה של מוריס, ועידת החוקה של פנסילבניה הצביעה בעד השארת מוריס בקונגרס; הוא היה הנציג הבודד נגד העצמאות מפנסילבניה ששמר על מעמדו. באוגוסט חתם מוריס על הכרזת העצמאות אף על פי שנמנע. בהסבר החלטתו, הוא הצהיר, "אני לא מאותם פוליטיקאים שמתרגזים כאשר התוכניות שלי לא מאומצות. אני חושב שחובתו של אזרח טוב להישמע לשלטון כאשר הוא לא יכול להנהיג". הוא גם הצהיר, "בעוד שאני לא רוצה לראות את בני ארצי מתים בשדה הקרב אני גם לא רוצה לראות אותם חיים תחת שלטון עריצות".

המשך המלחמה, אוגוסט 1776–1778

סצנה מתוך האפותאוזה של וושינגטון מראה את מוריס מקבל שקית זהב ממרקוריוס, המנציח את שירותיו הפיננסיים במהלך מלחמת העצמאות

לאחר הכרזת העצמאות, המשיך מוריס לפקח ולתאם מאמצים לאבטחת נשק ותחמושת ולייצא סחורות אמריקאיות. האסטרטגיה שלו התמקדה בשימוש בספינות מניו אינגלנד לייצוא טבק וסחורות אחרות ממדינות הדרום לאירופה ולאיי הקריביים, ולאחר מכן שימוש בהון שהתקבל מאותו יצוא לרכישת אספקה צבאית מאירופה. מרגלים וספינות מלחמה בריטיות סיכלו לעיתים קרובות את תוכניותיו, וספינות אמריקאיות רבות נתפסו בעיצומן של פעולות מסחר. בתגובה, מוריס אישר לשליחים אמריקאים באירופה להורות לפריבטירים לתקוף את הספנות הבריטית, והוא ארגן שסוכן, ויליאם בינגהאם, ישלם עבור תיקונים לפריבטירים אמריקאים באי הצרפתי מרטיניק. בשל האופי הרווחי של הפיראטיות, מוריס התחיל גם להעסיק פריבטירים משלו. סוכן אחר של מוריס, אחיו למחצה תומאס מוריס, הוכיח בחירה הרת אסון לניהול פריבטירים אמריקאים באירופה, כאשר תומאס עסק בשתייה מוגזמת ובניהול לא נכון של כספים. באוקטובר 1776, על פי דרישתם של מוריס ובנג'מין פרנקלין, אישר הקונגרס מינוי שני שליחים המופקדים על הסכם ברית רשמי עם צרפת; בסופו של דבר, בנג'מין פרנקלין וארתור לי מונו כשליחים אלו. יחד עם סילאס דין, פרנקלין עזר מאוד להרחיב את משלוחי הנשק מצרפת וספרד, אך לי התגלה כחסר יכולת לחלוטין במאמציו להשיג תמיכה מפרוסיה והמונרכיה ההבסבורגית.

בתחילת דצמבר 1776, צבא וושינגטון נאלץ לסגת מעבר לנהר דלאוור ולתוך פנסילבניה, ורוב חברי הקונגרס עזבו זמנית את פילדלפיה. מוריס היה אחד הנציגים הבודדים שנותרו בעיר, והקונגרס מינה את מוריס ושני צירים נוספים "לבצע עסקים קונטיננטליים" בהיעדרו. מוריס התכתב לעיתים קרובות עם וושינגטון, והוא סיפק אספקה שאפשרה את הניצחון הקונטיננטלי בקרב טרנטון. לאחר שהצבא הקונטיננטלי הובס בקרב ברנדיווין בספטמבר 1777, הקונגרס ברח מערבה מפילדלפיה; מוריס ומשפחתו הלכו לגור באחוזה שהם רכשו לאחרונה במנהיים, פנסילבניה. מוריס קיבל חופשה בשלהי 1777, אך הוא בילה חלק ניכר מזמנו בהגנה על עצמו מפני התקפות בנוגע לניהול כושל לכאורה ופגמים כספיים שנגבו על ידי בעלי בריתו תומכי העבדות של הנרי לורנס, נשיא הקונגרס הקונטיננטלי. בשל חופשת ההיעדרות שלו, מוריס לא מילא תפקיד גדול בניסוח תקנון הקונפדרציה, שיהווה את החוקה הראשונה של ארצות הברית, אך הוא חתם על המסמך במרץ 1778. מכיוון שכמה מדינות התנגדו לסעיפים, הם לא נכנסו לתוקף עד 1781.

מוריס חזר לקונגרס במאי 1778 כדי להצביע בעד אמצעי למתן פנסיה לקציני הצבא הקונטיננטלי. הוא יצר קשרי עבודה הדוקים עם גוברנר מוריס (ללא קשר משפחתי), חבר קונגרס ניו יורקי צעיר שחלק רבות מדעותיו של רוברט מוריס. בחודש שלאחר מכן חזר מוריס עם הקונגרס לפילדלפיה, שפונתה על ידי הבריטים. מוריס לא חידש את מגוון התפקידים הרחב שלו בקונגרס, ובמקום זאת ביקש לסיים את הפרויקטים שלו כדי שיוכל להתמקד בעסקים. בסוף 1778 זכה מוריס בבחירות לאספת המדינה כחלק מרשימת מועמדים שהעדיפו רפורמה בחוקת פנסילבניה; הוא התפטר מהקונגרס כדי לתפוס את מקומו. לאחר שמוריס עזב את הקונגרס, הנרי לורנס, תומאס פיין וכמה מחברי קונגרס נוספים המשיכו בהתקפות השווא שלהם עליו על כך שעשה לכאורה שימוש במעמדו בקונגרס לטובתו הכלכלית, אך בתחילת 1779 ניקתה ועדה של הקונגרס את מוריס מכל האשמות.

מחוץ לקונגרס, 1779–1781

USS Alfred, ספינה של הצי הקונטיננטלי שהייתה בעבר בבעלותו של מוריס

עם תוכניותיהם לקרוא לכינוס חוקתי חדש במדינה שסוכלה על ידי ג'וזף ריד ואחרים, מוריס וג'יימס וילסון הקימו את האגודה הרפובליקנית, מועדון פוליטי המוקדש ליישום חוקת מדינה חדשה. החברה הרפובליקנית העדיפה בית מחוקקים דו-ביתי, מנהלת מדינה בעלת כוח וטו, מערכת משפט עצמאית והפסקת השבועות נאמנות לממשלת המדינה. תושבי פנסילבניה בולטים אחרים, כולל וילסון, בנג'מין ראש, תומאס מיפלין וצ'ארלס תומסון, תמכו ביעדי החברה הרפובליקנית, אך מוריס הפך למנהיג בפועל של הפלג שנודע בשם הרפובליקנים. בינתיים, אלו שהעדיפו לשמור על חוקת המדינה נודעו בשם החוקתיים.

עקב האינפלציה הגואה, באמצע 1779 הקימו החוקתיים ועדה ליישום בקרת מחירים; סוחרים רבים בפילדלפיה נעצרו בגין הפרת הוראות הוועדה, אך מוריס נחלץ ממאסר והתגלה כיריב מוביל של הוועדה. ועדת הפיקוח על המחירים התבררה כלא יעילה והתפרקה בספטמבר, אך בחודש שלאחר מכן התפרע המון העם ותפס כמה מנהיגים רפובליקנים. מוריס ורפובליקנים אחרים חסו בביתו של ג'יימס וילסון, שם חולצו בידי ריד ויחידה של הצבא הקונטיננטלי. וילסון נמלט מהעיר לאחר המהומה, וכעס עממי על סוחרים הביא לתבוסתו של מוריס במסע הבחירות שלו מחדש לבית המחוקקים של המדינה.

מוריס, שלא היה בתפקיד ציבורי, בפעם הראשונה מאז תחילת המהפכה האמריקאית, התמקד בהרחבת עסקי הספנות שלו. הוא שיתף פעולה עם כמה אנשי עסקים מחוץ למדינה, כולל ג'ונתן הדסון ממרילנד וקרטר ברקסטון ובנג'מין הריסון מווירג'יניה, כדי ליצור את מה שהביוגרף צ'ארלס ראפלי מכנה "הקונגלומרט הלאומי הראשון". במיזמי מסחר אלה, מוריס סיפק לעיתים קרובות מימון ופיקוח אך השאיר את הפרטים לשותפיו. עם הכספים הלאומיים הבלואים, מוריס הוביל קבוצת סוחרים בהקמת הבנק של פנסילבניה, שסיפק מימון לרכישת אספקה על ידי הצבא הקונטיננטלי. הבנק לא עסק בכל מגוון הפעילויות הבנקאיות המודרניות, אך הוא קיבל פיקדונות ונתן מודל פוטנציאלי לרפורמות מוניטריות ברמה הלאומית. הצלחת הבנק סיפקה דחיפה לפופולריות של מוריס, ובאוקטובר 1780 הוא זכה בבחירות לבית המחוקקים של המדינה. ויליאם בינגהאם, שהיה לפי שמועות האיש העשיר ביותר באמריקה לאחר מלחמת העצמאות, רכש 9.5% מהמניות הזמינות של בנק צפון אמריקה. עם זאת, הנתח הגדול ביותר, 63.3%, נרכש מטעם ממשלת ארצות הברית על ידי רוברט מוריס, באמצעות מתנה בצורת הלוואה מצרפת והלוואה מהולנד. הייתה לכך השפעה של היוון הבנק בפקדונות גדולים של מטבעות זהב וכסף ושטרי חליפין. לאחר מכן הוא הנפיק מטבע נייר חדש מגובה בהלוואה זו.

מפקח על הכספים

חודשים ראשונים

ציור של גוברנר מוריס ורוברט מוריס

בעיצומה של מלחמת העצמאות האמריקאית, הכספים הממשלתיים בארצות הברית נקלעו למצב של מחסור מכיוון שהקונגרס חסר את הכוח לגייס הכנסות והמדינות סירבו במידה רבה לספק מימון. ללא מנגנון להעלאת הכנסות, הקונגרס הנפיק שוב ושוב שטרות נייר, מה שהוביל לאינפלציה משתוללת. עד 1781, ארצות הברית עמדה בפני משבר פיננסי בלתי פוסק, שהודגש על ידי מרד קו פנסילבניה בינואר 1781, שבו עשרה גדודים של הצבא הקונטיננטלי שהוזנו באופן גרוע, ללא תשלום, דרשו מהקונגרס תנאים טובים יותר. אף על פי שהמרד הופסק, הוא שכנע את הקונגרס ליישם רפורמות שהקימו את מחלקות המלחמה, הצי, הכספים והחוץ, שכל אחת מהן תנוהל על ידי מנהל מחלקה. בהצבעה פה אחד, הקונגרס בחר במוריס כמפקח האוצר. מוריס קיבל את מינוי למפקח הכספים במאי 1781, והוא מינה את גוברנר מוריס לסגנו.

מוריס התגלה עד מהרה כפקיד הכלכלה המרכזי במדינה והפך למנהיג הפלג הלאומי, קבוצה לא רשמית של מנהיגים אמריקאים שהעדיפו שלטון לאומי חזק יותר. הייתה לו גם שליטה אפקטיבית על ענייני חוץ עד שרוברט ר. ליווינגסטון מונה לשר החוץ מאוחר יותר השנה. בספטמבר 1781, מוריס הסכים בחוסר רצון לשרת כסוכן הימי, והעניק לו מנהיגות אזרחית של הצי הקונטיננטלי. הקונגרס מילא את אחרון התפקידים המנהלים בנובמבר, כאשר בנג'מין לינקולן קיבל את מינוי למזכיר המלחמה. יחד עם הגנרל וושינגטון ומזכיר הקונגרס הקונטיננטלי צ'ארלס תומסון, שלושת המנהלים שימשו כמנהיגי הרשות המבצעת הלאומית הראשונה בפועל בתולדות ארצות הברית; מוריס קיבל על עצמו תפקיד לא רשמי כמזכיר המחלקה המוביל. כל שלושת המנהלים, כמו גם וושינגטון, התיישרו עם הפלג הלאומי, וכולם שיתפו פעולה כדי להגביר את כוחה של הממשל הלאומי. באמצע 1782 הקונגרס הקים ועדות קבועות כדי לספק פיקוח על המחלקות המבצעות; מוריס תמך בארגון מחדש של הקונגרס, אך לחרדתו, אויבו הוותיק ארתור לי הפך ליושב ראש הוועדה המפקחת על מחלקת הכספים.

מוריס המשיך במגוון רפורמות שנועדו להגביר את הכלכלה; רבות מהרפורמות נוצרו בהשראת הרעיונות הכלכליים של אדם סמית. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הוא שכנע את הקונגרס להקים את בנק צפון אמריקה, הבנק הראשון שפעל בארצות הברית. בנק כזה נדון בחודשים שלפני מינויו של מוריס, אבל הבנק עצמו אורגן לפי קווים שנקבעו על ידי רוברט מוריס וגוברנר מוריס. הוא הוקם כמוסד פרטי המנוהל על ידי משקיעיו אך היה נתון לביקורת של המפקח על הכספים. הבנק ייקח את פיקדונות הממשלה הלאומית, יעניק הלוואות לקונגרס ויוציא שטרות. מוריס קיווה שהבנק יעזור לממן את המלחמה, לייצב את המטבע של האומה ולקרב את המדינה תחת מדיניות מוניטרית אחת מאוחדת. מכיוון שלבנק ייקח זמן מה להתחיל לפעול, בשנת 1781 עמד מוריס בראש הנפקת מטבע חדש, המכונה "שטרות מוריס", מגובה בכספים של מוריס עצמו. מוריס גם שכנע את הקונגרס לאפשר לו לרכוש את כל האספקה עבור הצבא הקונטיננטלי, והקונגרס דרש מהמדינות לספק מימון במקום לספק סחורות כמו קמח או בשר.

עד 1781, מלחמת העצמאות נכנסה לקיפאון בין בריטניה לארצות הברית. הבריטים ריכזו את הפעולות הצבאיות שלהם בזירה הדרומית של המלחמה, תוך שהם השאירו כוח גדול בחיל המצב בעיר ניו יורק. באוגוסט 1781, מוריס נפגש עם הגנרל וושינגטון והרוזן דה רושאמבו, שתכננו מבצע פרנקו-אמריקאי משותף נגד הכוחות הבריטיים. מוריס הפנה כספים ממשלתיים לרכישת אספקה לצעידה של וושינגטון נגד הכוחות הבריטיים בווירג'יניה, והוא הפציר בממשלות המדינה ובממשלת צרפת למימון נוסף, כאשר 20,000 הדולר האחרונים הדרושים הגיעו משותפו הוותיק של מוריס, חיים סולומון. באוקטובר 1781 בקרב יורקטאון, וושינגטון אילצה את כניעת הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל קורנווליס. לאחר הקרב על יורקטאון, בריטניה למעשה נטשה את המערכה שלה ביבשה, אך המלחמה הימית נמשכה כאשר בריטניה ביקשה לנתק את ארצות הברית ממקורות הסחר שלה.

לאחר יורקטאון

חודשים לאחר הקרב על יורקטאון, מוריס הוציא את "הדוח על אשראי ציבורי", תוכנית כלכלית שאפתנית הקוראת לתשלום מלא של חוב המלחמה של המדינה באמצעות צעדי הכנסה חדשים. הוא כלל מס ראשי על עבדים במדינות השונות, אך מעל לכל, הוא דחף למכס פדרלי של חמישה אחוזים על כל הסחורות המיובאות, מה שיחייב תיקון לתקנון הקונפדרציה שאושר לאחרונה. תיקון כזה יחזק מאוד את כוחה של הממשלה הלאומית, אך תהליך התיקון דרש הסכמה של כל מדינה, ומדינות רבות נרתעו משינוי מאזן הכוחות בין המדינות לממשלה הלאומית. הסעיפים העניקו לקונגרס את הסמכות הבלעדית לנהל מדיניות חוץ, אך המדינות שמרו על כל הסמכות על המימון; לקונגרס לא היה כוח עצמאי לגייס כספים, והיה חסר כל מנגנון שיאלץ מדינות לספק את הכספים שהן חייבות לקונגרס. בכתב למושלי המדינה, מוריס טען כי הגיע הזמן להיפטר מהשמצה שכבר ספגנו, ולהציל ולהחזיר את האשראי הלאומי. זה יכול להיעשות רק על ידי הכנסות מוצקות". עד סוף 1782, כל המדינות מלבד רוד איילנד הסכימו לתמוך בתיקון המתיר את התעריף, אך זה הספיק כדי לחסום את התיקון.

אף על פי שהוא היה מתוסכל בקרב המכסים, מוריס המשיך ליישם ולהציע רפורמות כלכליות אחרות. בינואר 1782, לאחר שקיבל את האמנה שלו מהקונגרס, החל הבנק של צפון אמריקה בפעילות, והמטבע של הבנק השיג במהרה תפוצה רחבה. מוריס ביקש להקים מטבעה לאומית כדי לספק מטבע אחד ברחבי ארצות הברית והציע את המטבע העשרוני הראשון, אך הקונגרס לא היה מוכן לתמוך בפרויקט זה. הוא מינה כמה כונסי נכסים, כולל אלכסנדר המילטון, כדי לעזור להפיץ שטרות כסף, לדווח על מחירי הסחורות ולבצע תפקידים אחרים במקומות ברחבי ארצות הברית. הוא גם ביצע רפורמה ברכש הממשלתי של אספקה, וחסך כסף בכך שהטיל את האחריות לאחסון והובלה של אספקה על קבלנים ממשלתיים.

קונספירציית ניובורג

גם לאחר יישום מספר רפורמות פיננסיות, מוריס לא הצליח לשלם לחיילי הצבא הקונטיננטלי. הנושא העיקרי, מלבד חוסר הנכונות של המדינות לתקן את תקנון הקונפדרציה, היה חוסר הנכונות של המדינות לספק מימון הולם; מדינות רבות סירבו לספק כספים כלל. הבנק של צפון אמריקה סיפק כמה הלוואות, אך בסופו של דבר סירב לספק יותר כספים עד שהלוואות קודמות סולקו. מאמציו של מוריס היו מסובכים עוד יותר בגלל חוסר הרצון של צרפת להעניק הלוואות נוספות, כמו גם ירידה בסחר האמריקני, שנגרם בין השאר על ידי פעולות הצי הבריטי. בדצמבר 1782, זמן קצר לאחר התבוסה לכאורה של התיקון המוצע לאפשר לממשלה הלאומית לגבות תעריף, הוביל הגנרל אלכסנדר מקדוגל משלחת שהגישה עצומה לתשלום מיידי בשם הצבא הקונטיננטלי. בעוד מוריס עזר לנטרל את המשבר באופן זמני בכך שהציע לחיילים שכר של חודש אחד, העצומה שיקפה אומללות נרחבת בצבא הקונטיננטלי על המחסור המתמשך בשכר. כמה לאומנים, כולל גוברנר מוריס, האמינו שרק חוסר שביעות הרצון של הצבא יכול לאלץ את אימוץ התיקון המסמיך את הקונגרס להטיל מכס.

במרץ, נשא קולונל וולטר סטיוארט את "נאום ניובורג", שבה דחק בחברי הצבא הקונטיננטלי להתקומם נגד הקונגרס ולדרוש תשלום. וושינגטון מנע מרד בכך שהבטיח לחיילים שבסופו של דבר יקבלו תשלום. לאחר המרד שכמעט פרץ, מוריס הכחיש כי מילא תפקיד כלשהו בהצתת המרד. אף על פי כן, רוב ההיסטוריונים מאמינים שמוריס היה אחד משלושת המנהיגים של "קונספירציית ניובורג", יחד עם אלכסנדר המילטון וגוברנר מוריס. ג'ק נ. רקוב מדגיש את המנהיגות של רוברט מוריס. עם זאת, מסקנה זו מתעלמת ממספר עובדות מאזנות: 1) מוריס סיפק 800,000 דולר בפתקים שלו כדי לשלם לחיילים במאמץ להימנע מאי שביעות רצון בצבא, 2) הכתובת נכתבה על ידי מייג'ור ארמסטרונג, עוזרו של הגנרל גייט, שניהם היו פרטיזנים אנטי-מוריס, 3) ארמסטרונג המשיך והפך לחביבם של אנשי החוקה של פנסילבניה, שלימים הפכו אותו לפקיד האספה שלהם, 4) האויב המר ביותר של מוריס, ארתור לי, קידם מאמרים שפורסמו על ידי פרטיזנים אנונימיים (כנראה לי עצמו) ב-Freeman's Journal, תוקף את מוריס. להאשים את מוריס היו כל סימני האוזן של מסע מידע מוטעה מוקדם שנועד להעביר את האשמה למרד כושל ולא פופולרי.

חוב לאומי

מתוסכל מהתבוסה שלו בקרב המכסים ומכישלונן של מדינות לספק מימון הולם, מוריס חשב שהוא נאלץ לגבות חובות שהמדינות לא היו מוכנות לשלם. במכתב שבו כתב שהוא לא יהיה "שר העוול", הוא הגיש את התפטרותו בתחילת 1783, אך המילטון ולאומנים אחרים שכנעו אותו להישאר בתפקיד. נכון ל-1 בינואר 1783, החוב הציבורי היה 42 מיליון דולר, מתוכם 18.77 אחוזים היו חוב למדינות חוץ ו-81.23 אחוזים היו חובות פנימיים.

בדו"ח לנשיא הקונגרס כתב מוריס:

• חוב מקומי... $35,327,769

מתוכם

• אישורי הלוואה... 11,463,802 דולר [עם הלוואת ריבית לשנתיים לתשלום של 877,828 דולר]
• חוב של הצבא... $635,618.00

השאר הם חובות שטרם נמחקו וכדומה, ריבית. בערך באותו זמן, נודע למוריס ואחרים בפילדלפיה שארצות הברית ובריטניה חתמו על הסכם שלום ראשוני, שהביא לסיום לא רשמי של מלחמת העצמאות. הקונגרס אישר חופשת חופשה של חיילי הצבא הקונטיננטלי, בכפוף להחזרה למקרה שתפרוץ שוב פעולות איבה. מוריס חילק "שטרות של מוריס" לחיילים הנותרים, אך חיילים רבים יצאו לבתיהם במקום לחכות לפתקים. לאחר שפרץ מרד על שכר בפנסילבניה, הקונגרס הצביע בעד לעזוב את פילדלפיה ולהקים בירת מחוז בפרינסטון, ניו ג'רזי; המרד התפוגג זמן קצר לאחר מכן. הלאומנים היו הרוסים מהתפנית הזו, והמילטון התפטר מהקונגרס באמצע 1783 לאחר שהתעלמה מהצעתו לוועידה לתיקון תקנון הקונפדרציה.

ארצות הברית בעקבות החתימה על הסכם פריז

בנובמבר 1784 התפטר מוריס מתפקידיו הממשלתיים. במקום למצוא יורש למוריס, הקונגרס הקים את מועצת האוצר בת שלושה חברים, המורכבת מארתור לי, ויליאם ליווינגסטון וסמואל אוזגוד. בשנים 1778–1779 ניסה מוריס לחזק את חשבונות הוועדה המסחרית הישנה אך נאלץ לוותר עליה; הוא ציין בתשובה לפיין ש"החשבונות של וילינג ומוריס בוועדה סוכמו חלקית, אך עדיין היו פתוחים חלקית, כי לא ניתן היה לסגור את העסקאות". מועצת האוצר בחרה בשנים 1794–1795 את אותם חשבונות ישנים שהובאו להסדר – רישום יוני 1796 בחוב האוצר נגד מוריס תמורת 93,312.63 דולר. מוריס הסביר בשנת 1800 בכלא החייבים שלמעשה החוב הגיע לא רק אליו אלא גם לשותפיו ג'ון רוס ותומאס וילינג.

קריירה פוליטית מאוחר יותר

ועידת החוקה

קרן הממשל האמריקאי, מאת ג'ון הנרי הינטרמייסטר (1925). רוברט מוריס הוא השמאלי ביותר, לפני פרנקלין. גוברנר מוריס חותם על החוקה לפני ג'ורג' וושינגטון.

לאחר שעזב את תפקידו, מוריס שוב התמסר לעסקים, אך הפוליטיקה המדינתית והפדרלית נותרה גורם משמעותי בחייו. לאחר שבית המחוקקים של פנסילבניה שלל את האמנה שלו מהבנק אוף צפון אמריקה, מוריס ניצח בבחירות לבית המחוקקים של המדינה ועזר לשחזר את אמנת הבנק. בינתיים, ארצות הברית סבלה ממיתון מתמשך לאחר תום מלחמת העצמאות, שנגרם על ידי נטל החוב המתמשך והגבלות חדשות על סחר שהוטלו על ידי המעצמות האירופיות. חלק מחברי הקונגרס, כולל אלו במועצת האוצר, היו בעד תיקונים לתקנון הקונפדרציה, אך המדינות עדיין סירבו לאשר שינויים גדולים בתקנון.

בשנת 1786, מוריס היה אחד מחמישה צירים של פנסילבניה שנבחרו להשתתף בוועידת אנאפוליס, שבה דנו הנציגים בדרכים לרפורמה בתקנון הקונפדרציה. אף על פי שמוריס סירב בסופו של דבר להשתתף בוועידה, הנציגים שכנעו את הקונגרס לאשר כינוס בפילדלפיה במאי 1787 לתיקון הסעיפים. בית המחוקקים של מדינת פנסילבניה שלח משלחת המורכבת ממוריס, ג'יימס וילסון, גוברנר מוריס, ג'ורג' קליימר, תומאס מיפלין, ג'ארד אינגרסול ובן פרנקלין לוועידת פילדלפיה. למעט פרנקלין (שנמנע מליישר קו עם כל אחד מהפלגים הפוליטיים בפנסילבניה), כל הנציגים של פנסילבניה היו מיושרים היטב עם הפלג הרפובליקני של מוריס, שיקוף של הכוח הרפובליקני בבית המחוקקים של המדינה. רבים מבעלי בריתו הלאומיים של מוריס ממדינות אחרות, כולל המילטון, ג'יימס מדיסון, ג'ון דיקינסון וושינגטון, ישתתפו גם הם בוועידה.

כשפרנקלין היה חולה, מוריס פתח את ההליכים של ועידת פילדלפיה ב-25 במאי. הצעתו למנות את וושינגטון ליושב ראש הוועידה נתמכה בהצבעה פה אחד. מוריס השתתף בעקביות בישיבת הוועידה, אך מיעט לדבר לאחר היום הראשון, במקום זאת איפשר לעורכי דין ואחרים מנוסים יותר עם החוק לדון בנושאים שונים. המטרות העיקריות שלו, כולל הוראה המבטיחה שלממשלה הפדרלית תהיה הסמכות להטיל תעריפים ומיסים, היו משותפות לרוב המכריע של הנציגים בוועידה. ב-17 בספטמבר, מוריס חתם על המסמך הסופי שהופק על ידי האמנה, אשר במקום לתקן את הסעיפים, נועד להחליף את הסעיפים בתור החוקה החדשה של ארצות הברית. מוריס היה אחד משישה אנשים בלבד שחתמו הן על הכרזת העצמאות והן על חוקת ארצות הברית.

במקום לנסות לחסום את החוקה החדשה, הקונגרס פשוט העביר אותה לכל מדינה כדי לדון באשרור. הפלג הרפובליקני של מוריס, יחד עם קבוצות פדרליסטיות במדינות אחרות, ביקשו לאשרור את החוקה הפדרלית החדשה. אנשי החוקה, שראו בחוקה הפדרלית החדשה איום על ריבונות המדינה, הצטרפו לאנטי-פדרליסטים במדינות אחרות בשאיפה למנוע את אשרור החוקה. בבחירות שנערכו באוקטובר ובנובמבר 1787, בעלי בריתו הפדרליסטים של מוריס שמרו על השליטה בבית המחוקקים של המדינה וזכו ברוב הבחירות שנערכו לבחירת צירים לוועידה שנערכה לדיון באשרור החוקה. עקב מחלוקת עם שותף עסקי, מוריס לא השתתף בוועידת האשרור, שהצביעה על אשרור החוקה בדצמבר 1787. עד סוף 1788, החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות כדי להיכנס לתוקף. בספטמבר 1788, בית המחוקקים של פנסילבניה בחר ברוברט מוריס ובוויליאם מקליי, שניהם היו מיושרים עם הפדרליסטים, כנציגים הראשונים של המדינה בסנאט של ארצות הברית.

סנאטור אמריקאי

מוריס המליץ על אלכסנדר המילטון לתפקיד שר האוצר.

בבחירות הראשונות לנשיאות במדינה, נבחר ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית. וושינגטון הציע את תפקיד שר האוצר למוריס, אך מוריס דחה את ההצעה, במקום זאת הציע את אלכסנדר המילטון לתפקיד. בסנאט, מוריס לחץ לרבות מאותן הצעות שהוא ביקש כמפקח האוצר: תעריף פדרלי, בנק לאומי, מנטה פדרלית ומימון החוב הלאומי. הקונגרס הסכים ליישם את התעריף של 1789, שיצר הנחה אחידה על סחורות שהובילו ספינות זרות לנמלים אמריקאים, אך נושאים רבים אחרים התעכבו עד 1790. בין הנושאים הללו היו אתר הבירה הלאומית וגורל חובות המדינה. מוריס ביקש את החזרת בירת האומה לפילדלפיה ואת נטילת חובות המדינה הפדרלית. מוריס הביס את הצעתו של מקליי להקים את הבירה בפנסילבניה באתר על נהר ססקואנה ממערב לפילדלפיה, אך ג'יימס מדיסון הביס את ניסיונו של מוריס להקים את הבירה ממש מחוץ לפילדלפיה.

"דוח על אשראי ציבורי" של מוריס משנת 1781 סיפק את הבסיס ל"דו"ח הראשון של המילטון על האשראי הציבורי", שהמילטון הגיש ב-1790. המילטון הציע לממן במלואו את כל החובות הפדרליים ולקחת על עצמו את כל חובות המדינה, ולשלם עבור החובות הללו על ידי הנפקת איגרות חוב פדרליות חדשות. המילטון טען שצעדים אלו יחזירו את האמון באשראי הציבורי ויעזרו להחיות את הכלכלה, אך המתנגדים תקפו את הצעותיו כמועילות באופן בלתי הוגן לספקולנטים שרכשו רבות מתעודות החוב של הממשלה. מוריס תמך בהצעות הכלכליות של המילטון, אך השניים היו חלוקים ביניהם במקום הבירה הפדרלית, שכן המילטון רצה להשאיר אותה בניו יורק. ביוני 1790, שר החוץ תומאס ג'פרסון שכנע את מוריס, המילטון ומדיסון להסכים לפשרה שבה הממשל הפדרלי נטל על עצמו חובות מדינה, בעוד שבירת פדרלית חדשה תוקם על נהר הפוטומק; עד שתושלם בנייתה של בירה זו, פילדלפיה תשמש כבירה הזמנית של המדינה. בגיבוי כל ארבעת המנהיגים, הפשרה של 1790, כפי שנודעה, אושרה על ידי הקונגרס. באותה שנה, מוריס ומקליי עזרו להבטיח את שליטתה של פנסילבניה במשולש אירי, שסיפק למדינה גישה לאגמים הגדולים.

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-18, המדינה הפכה למקוטבת יותר ויותר בין המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בראשות ג'פרסון ומדיסון, לבין המפלגה הפדרליסטית, בראשות המילטון. אף על פי שמוריס התמקד פחות בפוליטיקה לאחר הפשרה של 1790, הוא תמך ברוב המדיניות של המילטון ויישר קו עם המפלגה הפדרליסטית. מוריס תמך במיוחד בהצעה של המילטון להקמת בנק לאומי. למרות התנגדותם של מדיסון ומנהיגי דרום אחרים, הקונגרס אישר את הקמת הבנק הראשון של ארצות הברית ב-1791. בזמן שמוריס כיהן בקונגרס, צמחה אליטה פוליטית חדשה בפילדלפיה. מנהיגים חדשים אלה כיבדו בדרך כלל את מוריס, אך רובם לא פנו אליו למנהיגות. מכיוון שמוריס מילא תפקיד פעיל מועט, הם קראו לוועידה ששינתה את חוקת המדינה שכללה רבים מהשינויים שמוריס אהב זה מכבר, כולל בית מחוקקים דו-ביתי, מושל מדינה בעל סמכות להטיל וטו על הצעות חוק ומערכת משפט עם כהונה לכל החיים.

קריירה עסקית מאוחרת יותר

USS אליאנס

מפה המציגה את רכישת פלפס וגורהם

תחריט של האחוזה בעיצוב L'Enfant שנודע בשם "האיוולת של מוריס"

מוריס התמקד מחדש בדאגות המסחר שלו לאחר שעזב את תפקידו כמפקח הכספים, וביקש במיוחד להרחיב את תפקידו בסחר בטבק. הוא החל לסבול מבעיות פיננסיות בסוף שנות ה-80 של המאה ה-18 לאחר ששותף עסקי סירב בטעות לכבד שטרות שהוציא מוריס, מה שגרם לו לא לפרוע את ההלוואה. בשנת 1784 היה מוריס חלק מסינדיקט שתמך בהפלגתה של "אמפרס אוף צ'יינה" (1783) עבור חיזוק הסחר בסין. (ב-1787 שלח מוריס גם את ספינת המלחמה לשעבר "אליאנס" לקנטון סין כחלק מהסחר בסין). כחלק מהמאמץ להחזיר לצרפת עבור הלוואות שמימנו את המלחמה, מוריס התקשר לספק 20,000 ראשי טבק מדי שנה לצרפת החל מ-1785. זמן קצר לאחר חתימת החוזים הללו, השגריר תומאס ג'פרסון התערב בהסדרים הללו, והביא לקריסת שוק הטבק. איש הכספים ג'יימס סוואן ב-9 ביולי 1795, הצליח לעשות משהו שמוריס לא הצליח לעשות: כל החוב הלאומי של ארצות הברית לצרפת בסך 2,024,899 דולר שולם במלואו. ארצות הברית כעת כבר לא הייתה חייבת כסף לממשלות זרות, אם כי היא המשיכה להיות חייבת כסף למשקיעים פרטיים הן בארצות הברית והן באירופה. זה איפשר לארצות הברית הצעירה להעמיד את עצמה על בסיס פיננסי איתן.

מניה של North American Land Company, שהונפקה ב-16 במרץ 1795, בחתימת רוברט מוריס

המחאה מ-10 באוגוסט 1795, מאת רוברט מוריס

מיולי 1778 עד ינואר 1780, מוריס היה סוכן, ששילם בדרך כלל בעמלה עבור ג'ון הולקר (קונסול כללי צרפתי עבור ארבע המדינות דלאוור, פנסילבניה, ניו יורק וניו ג'רזי. במקביל, הוא מונה לסוכן כללי של הצי המלכותי של צרפת ובתפקיד זה נאלץ לנהל את הלוגיסטיקה והכספים של חיל המשלוח הצרפתי). בתחילת 1780, הם הפכו לשותפים בוויליאם טרנבול ושות'. למעשה, שותפיו הצרפתים של הולקר נפלו למלכודת כפולה: הם פיתו מהתשואה שלהם, הם השקיעו חלק מהכספים שהועברו בתעודות הלוואות של הקונגרס שהניבו 6%, מבלי להבין שכספי המדינה הללו יהפכו לאג"ח זבל, וכן, מחוזקים מדברי הביטחון של השלטונות, הם שכנעו את עצמם שהמטבע יעלה, בעוד שמוריס, לחשבונו, עשה בדיוק את ההפך: הוא לא החזיק מזומנים והשקיע אותם ברגע שיש לו קצת בסחורה: כך הוא נמנע מהפסדים הקשורים לפיחות במטבע. מכת המועדון ניתנת במרץ 1780: "הקונגרס פיחת באופן רשמי מטבע "הנפקה ישנה" ביחס של ארבעים לאחד במטבעות, ובכך שלל חלק ניכר מהחוב שהוא מייצג". שותפיו של הולקר יסבלו אפוא הפסדים ניכרים והם ייאבקו במשך שנים כדי להשיג פיצוי, לשווא. שומון, על סף חורבן, יצטרך לבקש צו שמונע מהנושים הצרפתים שלו לעקל את נכסיו. לאחר התפטרותו, התמודד הולקר עם שני אתגרים: לסגור את חשבונותיו עם רוברט מוריס ולחזור לאחור כדי לספוג את ההפסדים שספג. בינואר 1784 הגיש מוריס חשבונות, אך הפשרה תכשיל את התביעה לפיצוי על הפחת שספג הולקר. היחסים בין שני השותפים הידרדרו במהירות והולקר רצה לערער לערכאות המשפטיות. מחלוקת זו לא הייתה אנקדוטית, כי היא תוביל להידרדרות ביחסי ארצות הברית–צרפת, הצד הצרפתי מציין את התקשותו של מוריס ונעשה מודאג יותר ויותר לגבי החזר החובות של ארצות הברית. האינטרסים של ממשלה זרה שהייתה גם בעלת ברית וגם נושה הרחיבו את המחלוקת מהתחום הפרטי לזירה הציבורית. הולקר התייעץ עם תומאס פיצימונס והאחרון הסביר לו שעדיף בוררות. בוררות זו תופקד בידי חמישה סוחרים בפילדלפיה, כולל פיצימונס עצמו; הוא יצטרך לחכות לזה חמש שנים. פסק הדין מאפריל 1789 פוטר את מוריס מכל אחריות לירידות שספג ולבסוף מחליט שהולקר חייב למוריס את הסכום הסמלי מאוד של 1500 לירות פנסילבניה. ב-1787 נתבע מוריס בווירג'יניה על ידי קרטר ברקסטון תמורת 28,257 ליש"ט; התביעה נמשכה שמונה שנים לפני שמונו הנציבים, ואז מוריס ערער. לבסוף, בית המשפט לערעורים של וירג'יניה בראשות אדמונד פנדלטון החליט בעיקר לטובת ברקסטון לפני שמוריס נאלץ לפשיטת רגל על ידי ספקולציות קרקע מתמשכות שלו (אם כי מוריס, עד 1800, האמין שהיה צריך לזכות ב-20,000 ליש"ט). מוריס הפך למקובע יותר ויותר בספקולציות קרקעות, והגיע לעסקת הנדל"ן הגדולה הראשונה שלו ב-1790 כאשר רכש חלק ניכר מרכישת פלפס וגורהם במערב ניו יורק. הוא השיג רווח משמעותי בשנה שלאחר מכן כאשר מכר את הקרקע לאגודת פולטני, קבוצה של ספקולנטים בריטים בראשות סר ויליאם ג'ונסטון פולטני. מוריס השתמש בכסף מהמכירה הזו כדי לרכוש את יתרת רכישת פלפס וגורהם, ואז הסתובב ומכר חלק ניכר מהקרקע הזו לחברת הולנד לנד, קבוצה של ספקולנטים בקרקע הולנדית. ההצלחות המוקדמות הללו עודדו את מוריס לחפש רווחים גדולים יותר באמצעות רכישות קרקע גדולות ומסוכנות יותר ויותר.

ב-7 במרץ 1791, מוריס השיג בעלות על מגרש מג'ון דיקינסון ואשתו; ב-9 במרץ 1793 נסקר האתר; רק בשנת 1794 החל בבניית אחוזה ברחוב צ'סטנאט בפילדלפיה שתוכנן על ידי האדריכל של וושינגטון הבירה, פייר שארל ל'אנפן; זה היה אמור לתפוס בלוק שלם בין רחוב צ'סטנאט לרחוב וולנאט בקצה המערבי של פילדלפיה. המבנה היה מלבנים אדומות ושיש. מלבד ספקולציית קרקע, מוריס הקים כמה חברות תעלות: [בדומה לחברת פוטומאק], הוקמו שתי חברות תעלות פנסילבניה כדי לנסות לקשר בין תוצרת אדמות המערב לשווקים המזרחיים; הם היו חברת הניווט Schuylkill and Susquehanna שנשכרה ב-29 בספטמבר 1791, וחברת תעלת דלאוור ו-Schuilkill שנשכרה ב-10 באפריל 1792. מוריס היה נשיא שתי החברות; הוא גם היה מעורב בחברת מנועי קיטור ושיגר כדור פורח מגנו ברחוב השוק. היה לו את בית הגלגול הראשון לברזל באמריקה. בית הקרח שלו היה דגם עבור וושינגטון שהותקן במאונט ורנון. הוא תמך בתיאטרון החדש של רחוב צ'סטנאט והייתה לו חממה שבה צוותו טיפח עצי לימון. בתחילת 1793 רכש מוריס מניות בחברת קרקעות בראשות ג'ון ניקולסון, המבקר הכללי של פנסילבניה, והחל בשותפות עסקית עמוקה בין ניקולסון ומוריס.

מאוחר יותר בשנת 1793, מוריס, ניקולסון וג'יימס גרינליף רכשו במשותף אלפי מגרשים במחוז קולומביה שהוקם לאחרונה. לאחר מכן הם רכשו מיליוני דונמים בפנסילבניה, קנטקי, וירג'יניה, ג'ורג'יה והקרוליינות; בכל אחד מהמקרים, הם נכנסו לחובות כדי לבצע את הרכישות, מתוך כוונה למכור במהירות את הקרקע כדי להשיג רווח. מוריס ושותפיו נאבקו למכור מחדש את אדמותיהם, וגרינליף נשר מהשותפות ב-1795. מוריס השיג רווח על ידי מכירת המגרשים שלו במחוז קולומביה ב-1796, אך הוא וניקולסון עדיין היו חייבים לנושים שלהם כ-12 מיליון דולר (כ-215 מיליון דולר בשנת 2023). על פי הודאתו של מוריס עצמו, תחילת פשיטת הרגל שלו החלה עם הכישלון של ג'ון וורדר ושות' מדבלין ודונלד וברטון מלונדון באביב 1793.

מוריס היה מעורב עמוקות בספקולציות קרקעות, במיוחד לאחר מלחמת העצמאות; ב-22 באפריל 1794, מוריס נכנס להתאגדות בשם "חברת המקלט" עם ג'ון ניקולסון, [ששימש כמבקר הכללי של מדינת פנסילבניה מ-1782 עד 1794] כדי לרכוש 1,000,000 דונם של אדמות פנסילבניה מלבד אדמה שכבר הייתה להן בעלות. למחוז לוצרן ; מחוז נורת'מברלנד ומחוז נורת'המפטון. [זו לא הייתה השותפות הראשונה שבה היו מעורבים מוריס וניקולסון; בשנת 1792 ניקולסון ניהל משא ומתן על הרכישה מהממשלה הפדרלית של 202,000 acre (820 קילומטרים רבועים) המכונה משולש אירי. יחד עם סוכן של חברת הולנד לנד, ארון בר, רוברט מוריס ומשקיעים פרטיים ומוסדיים אחרים, הוא הקים את חברת אוכלוסיית פנסילבניה. חברת קש זו רכש את כל 390 חלקות הקרקע במשולש אירי. ניקולסון הועמד לדין בשנת 1794 על תפקידו בחברה. עם זאת, מוריס הגדיל את עצמו בצורה חמורה מבחינה כלכלית. הוא לווה כדי לבצע ספקולציות בנדל"ן בבירה הלאומית החדשה, מחוז קולומביה, אך חתם על חוזה עם סינדיקט של משקיעים בפילדלפיה להשתלט על התחייבויותיו שם. לאחר מכן, הוא לקח את האופציות לרכוש מעל 6,000,000 acre (24,000 קילומטרים רבועים) בדרום הכפרי. לרוע מזלו של מוריס, הסינדיקט התנער ממחויבותם, והותיר אותו שוב באחריות, אבל הפעם עם יותר חשיפה.

בשנת 1795, מוריס ושניים משותפיו, גרינליף וניקולסון, איחדו את אדמתם והקימו חברת קרקעות בשם North American Land Company. מטרת חברה זו הייתה לגייס כסף על ידי מכירת מניות המובטחות על ידי הנדל"ן [כלומר לממן את עסקי הספקולציות בקרקעות שלהם]. לפי היסטוריון אחד של ספקולציות קרקעות אמריקאיות, ה-NALC היה "נאמנות הקרקע הגדולה ביותר שנודעה אי פעם באמריקה". שלושת השותפים הסגירו לחברה אדמות ברחבי ארצות הברית בהיקף כולל של יותר מ-6,000,000 acre (24,000 קילומטרים רבועים), רובו מוערך בכ-50 סנט לדונם. בנוסף לאדמות במחוז קולומביה, היו 2,314,796 acre (9,367.65 קילומטרים רבועים) בג'ורג'יה, 431,043 acre (1,744.37 קילומטרים רבועים) בקנטקי, 717,249 acre (2,902.60 קילומטרים רבועים) בקרוליינה הצפונית, 647,076 acre (2,618.62 קילומטרים רבועים) בפנסילבניה, 957,238 acre (3,873.80 קילומטרים רבועים) בקרוליינה הדרומית, ו-932,621 acre (3,774.18 קילומטרים רבועים) בווירג'יניה. NALC הורשה להנפיק 30,000 מניות, כל אחת בשווי 100 דולר. כדי לעודד משקיעים לרכוש מניות, הבטיחו שלושת השותפים כי ישולם מדי שנה דיבידנד של 6%. כדי להבטיח שיש מספיק כסף לשלם את החלוקה הזו, כל שותף הסכים לשים 3,000 מניות NALC משלו בנאמנות. גרינליף, מוריס וניקולסון היו זכאים לקבל עמלה של 2.5 אחוזים על כל קרקע שהחברה מכרה. גרינליף מונה למזכיר החברה החדשה. ספקולציות קרקע נוספות שמוריס היה מעורב בהן היו חברת אילינוי-וואבש וחברת ג'ורג'יה יאזו קרקעות.

איבוד הון ופשיטת רגל

מגרשי וושינגטון די. סי. לא היו בעיות הקרקע היחידות עבור מוריס; הוא החל להפסיד את כל נחלותיו בגלל אי תשלום ריבית על הלוואות ומיסים: במאי 1796, ג'ון בארקר צ'רץ' קיבל משכנתא על עוד 100,000 דונם של עתודות הקרקע של מוריס במחוז אלגני ומחוז ג'נסי של ימינו, כנגד חוב שמוריס היה חייב לו. לאחר שמוריס לא הצליח לשלם את המשכנתא, צ'רץ' עיקל, ובנו של צ'רץ' פיליפ סקיילר צ'רץ' רכש את הקרקע במאי 1800. פיליפ החל את ההתיישבות של מחוזות אלגני וג'נסי על ידי הקמת הכפר אנג'ליקה, ניו יורק. במכתב מספטמבר 1797 לשותפו ניקולסון, התחנן מוריס שיוכל למצוא 500.00 דולר לתשלום שכר שנתי למשרתו מר ריצ'רד; במכתב שלאחר מכן, 25 באוקטובר 1797, לניקולסון, גנח מוריס כי 200,000 דונם של אדמה בקרוליינה הצפונית שעלתה לו 27,000.00 דולר נמכרו תמורת מיסים של שנה אחת. לגבי אחוזת פילדלפיה של מוריס ל'אנפנט שולם 9,037.13 דולר בין דצמבר 1795 לינואר 1799. למרות הסכום שהוצא של 6,138£‏ 5s‏ 10d, הוא מעולם לא הושלם. הבנק של פנסילבניה הגיש נגדו תביעה וניתן נגדו פסק דין בסך 20,997.40 דולר; הוצאה לפועל נגד אחוזתו ברחוב צ'סטנאט "Moris Folly" הבלתי גמורה הוצאה בספטמבר 1797 לפילדלפיה שריף בייקר; שריף פנרוז ב-11 בדצמבר 1797 ערך סקר לוויליאם סאנסום על הבניין והמגרש נמכר תמורת 25,600 דולר בכפוף למשכנתא של 7,000 ליש"ט שתשולם למר וילינק מאמסטרדם. הזיכוי האחרון עבור הבית היה 2 ביולי 1801, והחיוב האחרון עבורו נעשה ב-9 ביולי 1801. האחוזה הבלתי גמורה נודעה כ"איוולת מוריס", והאדמה הפכה לבסוף לרחוב סאנסום. שיש מבית זה נרכש על ידי Latrobe; הוא השתמש בו כדי לעטר מבנים ומונומנטים מרוד איילנד ועד צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית.

גם שתי חברות התעלה נכשלו: למשל, לאחר התאגדותה נרשמו ה-Schuilkill ו-Susquehanna עבור 40,000 מניות – אך רק 1,000 מניות נמכרו; חברת דלאוור וסקוילקיל הייתה אמורה להיות מונפקת ב-2,000 מניות במחיר של 200.00 דולר למניה. הפעולות הושעו מכיוון ש"בגלל טעויות בתוכניות שהתקבלו, אי השגת האמצעים הדרושים, בעיות כלכליות או שילוב של כל הקשיים הללו, הם נאלצו להשהות את פעילותם לאחר הוצאה של 440,000 דולר, שהיה סכום עצום בימים ההם". כשאנגליה וההולנדים הכריזו מלחמה על צרפת המהפכנית, הלוואה צפויה מהולנד מעולם לא התממשה.

מלחמות נפוליאון שלאחר מכן הרסו את שוק הקרקעות האמריקאיות והחברה הממונפת מאוד של מוריס קרסה. לבסוף, השווקים הפיננסיים של אנגליה, ארצות הברית והאיים הקריביים סבלו מדפלציה הקשורה לפאניקה של 1797. מוריס נותר "עשיר בקרקעות ועני במזומן". הוא החזיק יותר קרקע מכל אמריקאי אחר בכל עת, אבל לא היה לו מספיק הון נזיל כדי לשלם לנושיו. בין נושיו היה חתנו ג'יימס מרשל תמורת 20,000 לירות שטרלינג; כמו כן, גיסו הבישוף וייט היה גם נושה למוריס תמורת 3,000 דולר. גוברנר מוריס נשה בו ב-24,000 דולר "לא כולל מה שהוא שילם באירופה על חשבוני, את הסכום שאני לא יודע."; הנרי לי השלישי היה נושה עבור שטרות מוחים בסך 39,446 דולר בתוספת פיצויים וריבית; לאשתו של מוריס מרי היה סכום אשראי בסך 15,860.16 דולר ממכירת שתי חוות שהותיר לה אביה; לבתו אסתר מוריס נותר זיכוי של כמה מאות ליש"ט על ידי סבתה שקיבלה מוריס; מכיוון שמוריס לא נתן לה בנישואיה אלא בגדים ויין ישן, הוא הקצה לה שתי שידות תה ששלח לאלכסנדריה, וירג'יניה למכירה, אף על פי שחשש שהדבר לא יגיע לקרן וריבית; בנו רוברט מוריס הבן היה חייב לסכומים שהוצאו באירופה ללא ידיעת אביו; בנו צ'ארלס בעודו קטוע חתם על שטרות ללא ידיעת אביו תמורת 144.94 דולר לחייט ו-24.50 דולר לסנדלר. ה-NALC נתקל בקושי כלכלי כמעט מיד. רק 4,479,317 acre (18,127.15 קילומטרים רבועים) של קרקע הועברה ל-NALC, מה שאומר שהיא יכלה להנפיק רק 22,365 מניות. המשמעות היא שרק 7,455 מניות הוכנסו לנאמנות (במקום 9,000 הנדרשים). במקום לשלם לנושים במזומן, ה-NALC שילם להם במניות (8,477 מניות ב-1795 וב-1796). ב-15 במאי 1795 דרשו הנציבים של מחוז קולומביה את התשלום הראשון שלהם מגרינליף, מוריס וניקולסון, עבור 6,000 המגרשים שנרכשו ב-1793. אבל גרינליף ניצל חלק מהכנסות החברה כדי לשלם את החובות שלו. ללא ההכנסות מהמשכנתא ההולנדית והכספים החסרים, לא היה כסף לבצע את התשלום לנציבים. יתר על כן, גרינליף חתמה על הלוואות שלקחו מוריס וניקולסון. כאשר הם לא הצליחו לשלם את חובם, הנושים חיפשו את גרינליף כדי לפצות על החובות – דבר שלא יכול היה לעמוד בו.

מוריס ושותפיו לא הצליחו גם לשלם את התשלומים על מגרשי הבנייה בוושינגטון די.סי. וגם סיימו לבנות עשרים בתים (הם חתמו על עשרה בתים בשנה למשך שבע שנים על המגרשים האמורים); ב-10 ביולי 1795, מוריס וניקולסון קנו את זכויותיו של גרינליף בהסכם ה-24 בדצמבר 1793. הנציבים החלו בהליכים משפטיים להחזרת הבעלות על 6,000 המגרשים שבבעלות NALC ו-1,115.25 המגרשים שבבעלות גרינליף באופן אישי. ההחמרה בבעיות הכלכליות של גרינליף, מוריס וניקולסון הובילה ליחסים אישיים גרועים יותר ויותר בין שלושת הגברים. ניקולסון, מריר במיוחד, החל להעלות האשמות פומביות נגד גרינליף בדפוס. מוריס ניסה לתווך בין שני האנשים, אך מאמציו כשלו. בניסיון לפתור את בעיותיו הכספיות, גרינליף מכר את מניותיו ב-NALC לניקולסון ומוריס ב-28 במאי 1796 תמורת 1.5 מיליון דולר. לרוע המזל, מוריס וניקולסון מימנו את הרכישה שלהם על ידי מתן ניירות ערך לגרינליף. יתר על כן, הם אישרו אחד את השני. מוריס וניקולסון, בעצמם כמעט פושטי רגל, הסכימו לשלם רבע ממחיר הרכישה מדי שנה במשך ארבע השנים הבאות. מניות גרינליף לא היו אמורות להיות מועברות למוריס וניקולסון עד לקבלת התשלום הרביעי. ב-30 בספטמבר 1796, ג'יימס גרינליף הכניס 7,455 ממניות NALC שלו לנאמנות (הידועה בשם "נאמנות 391" מכיוון שהיא נרשמה בעמוד 391 בספר החשבונות של המשרד). "נאמנות 391" נוצרה כדי לייצר הכנסה (מהדיבידנד של 6 אחוזים) לתשלום הלוואה שניתן לגרינליף על ידי אדוארד פוקס. נאמן הוצב להחזיק במניות. באותו יום הכניס גרינליף 2,545 מניות לנאמנות אחרת ("נאמנות 381"), כערובה מפני אי תשלום הדיבידנד על ידי מוריס וניקולסון. מוריס וניקולסון שילמו את התשלום הראשון לגרינליף עבור האינטרס שליש ב-NALC על ידי העברת הבעלות לכמה מאות מגרשים בוושינגטון הבירה ב-8 במרץ 1797, גרינליף הוציא לפועל את הנאמנות 381.

כאשר ה-NALC לא הנפיקה את הדיבידנד של 6%, העבירה גרינליף שליש מהמניות ב"נאמנות 391" לנאמנים. סך המניות שהועברו לנאמני "381 נאמנות" עמד כעת על 6,119. ב-24 ביוני 1797, מוריס, גרינליף וניקולסון העבירו את מגרשיהם בוושינגטון די. סי. בנאמנות להנרי פראט ואחרים בתשלומי חובותיהם. שיטות עסקיות לקויות גררו כעת את NALC. במשך שנים, מוריס וניקולסון פעלו כערבים אישיים זה לשטרות של זה. כעת, רבים מהשטרות הללו הגיעו לפרעון, ואף אחד מהם לא יכול היה לשלם אותם. הנושים החלו למכור את השטרות בפומבי, לרוב בהנחות כבדות. עד 1798, 10 מיליון דולר של מוריס וניקולסון (שווה ערך ל-234 מיליון דולר ב-2023) בשטרות אישיים נסחרו בשמינית מהערך הנקוב שלהם. NALC גם גילה שחלק מהכותרים ל 6,000,000 acre (24,000 קילומטרים רבועים) מהקרקע שבבעלותה לא היו ברורים, ולכן לא ניתן היה להשתמש בקרקע לביטחון. במקרים אחרים, NALC מצאה שהיא הונאה, והאדמה העשירה שבבעלותה התבררה כעקרה וחסרת ערך. מוריס וניקולסון האמינו בכנות שאם בעיות תזרים המזומנים שלהם יתוקנו, הם יכולים לבצע תשלומים על הנכס שבבעלותם, ומניותיהם יוחזרו להם. זה הוכיח את עצמו לא נכון. ב-23 באוקטובר 1807 נמכרו כל המניות בחברה ב-7 סנט על הדולר לרואי החשבון המנהלים את קרן האגרגט. בשנת 1856, הנאמנים של חברת הקרקעות של צפון אמריקה החזיקו ב-$92,071.87 (שווה ערך ל-2.44 מיליון$ בשנת 2023). יורשיהם של מוריס וניקולסון תבעו להחזיר את המניה ולקבל גישה להכנסה. חברת הקרקעות של צפון אמריקה נשארה קיימת עד 1872. דו"ח מבקרים משנת 1880 כינה את ההתדיינות "פנומנלית... היועצים של מוריס וניקרסון רדף אחרי הקרן במשך עשרים וחמש שנים, וביקש להשיג אותה מהנאמנים של החברה הצפון אמריקאית ומהנאמנויות שנוצרו ממנה, וכן גם הגנה על הכסף מהמדינה בניסיון לתפוס אותו לאחר כל שכר הטרחה וההוצאות, הסכום העומד לחלוקה לריבית מוריס היה 9,692.49 דולר".

בשנת 1797 העביר מוריס את רהיטי הבית שלו לתומס פיצימונס שנמכרו במכירה פומבית פומבית. מה שנותר הושאל לגברת מוריס על ידי פיצסימונס ומוריס חתן מרשל; כל מה שמוריס השאיר בביתו היה מצעים, בגדים, חלק מרבע חבית יין; חלק מחבית קמח, קצת קפה, מעט סוכר וקצת יין בבקבוק, שהייתה השארית מחבית שנתן לבתו מריה. מוריס ניסה להתחמק מנושים על ידי שהייה מחוץ לעיר באחוזתו הכפרית "הגבעות", הממוקמת על נהר שוילקיל, אך נושיו ממש רדפו אחריו עד השער שלו. מוריס נתבע על ידי שותף לשעבר, ג'יימס גרינליף, שנכלא בגין הונאה וריצה זמן בכלא לחייבים. כשהוא לא הצליח להתחמק מהנושים שלו ומעורכי הדין שלהם, מוריס נעצר לבסוף. הוא נכלא בגין חובות בכלא רחוב פרון בפילדלפיה מפברואר 1798 עד אוגוסט 1801. נכס מוריס Summerseat (מוריסוויל, פנסילבניה) יימכר במכירה של שריף ב-9 ביוני 1798 לג'ורג' קליימר ותומס פיצסמונס תמורת 41,000 דולר. בינואר 1799 קונן מוריס בפני ניקולסון על כך שפירמה לונדונית סירבה לקבל את שטר המטען שלו 389 ליש"ט "מכיוון שהכסף שהיה בידי הצד שעליו נמשך השטר צורף על ידי הבעלים של ערובה שניתנה עבור תשלום של כמה אדמות בג'ורג'יה". 43 מתוך 100 הדונם של אחוזת מוריס "הגבעות" נרכשו במרץ 1799 על ידי הנרי פראט תמורת $14,654.00 (שווה ערך ל-$343,246 בשנת 2023) עבור ביתו הכפרי Lemon Hill לאחר פירוק האחוזה הישנה של מוריס; בתורו הפכה אחוזת "למון היל" לחלק מהיסוד של פארק פיירמאונט פילדלפיה; חלק אחד של רכוש מוריס, שנרכש גם הוא ב-1799 על ידי וויליאם קנארד, הפך לחלק מאחוזת סדג'לי – שבאופן אירוני גם בתורו הפך לחלק מפארק פיירמונט. משותפיו שוחרר ג'ינליף לאחר שהוכרז כפושט רגל ב-1798; ניקולסון מת בכלא בשנת 1800. מוריס כתב שהמנוח ניקולסון החזיק בו 60,000 $ specie מכל הכניסות והעסקאות, אבל "בכוונות הכי טהורות, הוא למרבה הצער הוא הניח רכבת שהסתיימה כפי שהסתיימה. אני כאן אומר שהוא הניח את הרכבת, כי יש חיים עד שהתנגדתי ברגע שידעתי זאת, אם כי מהתאהבות, שיגעון או חולשה, נכנעתי לאחר מכן".

שנים אחרונות

מוריס לא היה מסוגל לשלם את חובותיו, והוא נשאר בכלא לבעלי חוב במשך שלוש שנים וחצי. מוריס שוחרר מהכלא באוגוסט 1801 לאחר שהקונגרס העביר את חקיקת פשיטת הרגל הראשונה שלו, חוק פשיטת הרגל משנת 1800 בחלקו כדי להוציא את מוריס מהכלא. בעת שחרורו מצאו שלושה נציבים שיש לו חובות בסך 2,948,711.11 דולר; ההליכים אושרו ב-15 באוקטובר 1801, לאחר ש-2/3 מנושיו הסכימו לפטור את מוריס; ב-4 בדצמבר 1801 אושרה תעודת פשיטת רגל. אבל הוא נשאר חסר כל כלכלית. גוברנר מוריס, ששימש כנציגו של רוברט מוריס בחברת הולנד לנד, הצליח לצרף הפרשה למכירת קרקע שהעניקה למרי מוריס 1,500 דולר (שווה ערך ל-$27,000 בשנת 2023) קצבה לשנה; קצבה זו אפשרה למרי לשכור בית קטן בפילדלפיה הרחק ממרכז העיר. אחד הנכסים הבודדים שנותרו למוריס היה שעון הזהב הישן והבלוי של אביו שירש בתחילת דרכו; מוריס הצליח להשאיר את השעון הזה בצוואתו לבנו רוברט מוריס הבן. מוריס מת ב-8 במאי 1806 בפילדלפיה. שום טקס פומבי לא סימן את מותו. הוא נקבר בחצר הכנסייה של כריסט צ'רץ'.

מורשת

פסל של רוברט מוריס בפארק פארק העצמאות ההיסטורי הלאומי בפילדלפיה

מוניטין היסטורי

הביוגרף צ'ארלס ראפלי כותב שמוריס "היה עשיר מכדי להיות גיבור עממי, והכישלון האולטימטיבי של הונו האישי גזל ממנו כל מיסטיקה דמוית מידאס". כמה היסטוריונים התעלמו במידה רבה מתפקידו של מוריס בהקמת ארצות הברית, בעוד שאחרים רואים בו מנהיג של פלג שמרני ואנטי-דמוקרטי של האבות המייסדים. רוברט אי. רייט ודייוויד ג'יי קאון מתארים את מוריס כ"מלאך שנפל" ש"מימן כמעט לבדו את השנים האחרונות" של המהפכה האמריקנית לפני שנקלע ל"ביזיון" בשל אי עמידה בחובותיו. ההיסטוריון ויליאם הוגלנד כותב "בהתחשב בביצועיו המכוננים לניצחון במהפכה, כמו גם לגיבוש האומה, רוברט מוריס אינו מוכר על ידי האמריקאים כפי שהוא אמור להיות."

אנדרטאות

מוריס על שטר הכסף של 10$

דיוקנו של מוריס הופיע על גבי תרומות של 1,000 דולר מ-1862 עד 1863 ועל שטר כסף של 10 דולר מ-1878 עד 1880. מוסדות שנקראו לכבוד מוריס כוללים את אוניברסיטת רוברט מוריס ואת המכללה החווייתית של רוברט מוריס באוניברסיטת רוזוולט. מאונט מוריס, ניו יורק, מיקומו של סכר גדול לבקרת שיטפונות על נהר ג'נסי, נקרא על שמו. מספר ספינות בצי האמריקני ובמשמר החופים האמריקאי נקראו USS <i id="mwA70">Morris</i> או USRC <i id="mwA78">Morris</i> עבורו. מוריסוויל, פנסילבניה, נקראה על שמו. הקאטר מוריס-טוני נקרא על שם מוריס ורוג'ר טוני. פסל של מוריס ניצב בפארק העצמאות ההיסטורי הלאומי, ואנדרטה למוריס, וושינגטון וחיים סלומון עומדת בכיכר הלד בשיקגו, אילינוי.

Summerseat, האחוזה לשעבר של מוריס במוריסוויל, רשומה כנקודת ציון היסטורית לאומית. למון היל, אחוזה בסגנון פדרלי הרשומה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, ממוקמת על חלקת קרקע שהייתה בעבר בבעלותו של מוריס. חלק ממרכז פעמון הדרור נמצא על קרקע שהייתה בעבר חלק מהאחוזה המכונה בית הנשיא. רוברט מוריס מחזיק בהבחנה המוזרה בתור האב המייסד היחיד שביתו הוא אנדרטה לאומית, אך חייו אינם מתפרשים באתר.

מוריס נכלל באנדרטה בוושינגטון הבירה לזכר 56 החותמים על הכרזת העצמאות.

באפריל 2023, ונדלים כתבו את המילים "סוחר בבני אדם" על פסל מוריס הממוקם בפארק העצמאות ההיסטורי הלאומי (INHP) בפילדלפיה. ה-INHP אמר כי הגרפיטי נכתב באמצעות טוש לבד, והשיש המיושן ספג את הסימונים. משמר חומרים השתמש בלייזרים כדי להבהיר את הסימונים אך לא הצליח להסיר אותם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט מוריס בוויקישיתוף

• רוברט מוריס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• רוברט מוריס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)