קרמיקה מתכתית

הקרמיקה המתכתית (להבדיל מקרמיקה-מתכת "cermet", חומר מורכב) היא משפחה קרמית אופיינית למרחב הארץ-ישראלי בתקופת הברונזה הקדומה ב', (3000 - 2750 לפנה"ס). המשפחה נקראת בשמה על סמך איכויות החרס הלא אלסטי והצליל ה"מתכתי" שהוא משמיע בעת נקישה עליו.

מאפייני הכלים

הכלים במשפחה זו כוללים קערות, טסים, פכים, פכיות, אגנים וקנקנים, אך ללא סירי בישול. יחד עם כלי היום-יום, ניתן למצוא במשפחה זו גם פיטסים ואף צלמיות ודגמי מיטה אשר נעשו בטכנולוגיה זהה. אלה עשויים מחומר אדום-ורוד בעבודת יד, ונצרפו בצורה איכותית בטמפרטורות גבוהות - מעל 900 מעלות. הכלים הקטנים היו לרוב מחופים באדום וממורקים, בעוד שהכלים הגדולים - קנקנים ופיטסים ואף טסים - היו מסורקים ב"סירוק פרוע" או "סירוק דגמים", ייתכן כמצע לכיור.

תפוצה

הקרמיקה המתכתית התחילה להופיע בצפון הארץ בתקופת הברונזה הקדומה 1 א' (EB Ia) והמשיכה עד הברונזה הקדומה 3 (EB III). שיא התפוצה היה בברונזה הקדומה 2 (EB II) ותחילת הברונזה הקדומה 3, אלה מהווים בין 50 ל-80 אחוז מסך המכלולים הקרמים בצפון הארץ. הימצאותם בצפון הארץ (הגליל, הגולן ודרום לבנון), וכמו כן הרכבם המינרלוגי, חומר בלית של בזלת וגיר, מצביעים על מרכזי ייצור במורדות הדרומיים של החרמון - אך אלה טרם נתגלו בשטח.

משמעויות תרבותיות

יצירת הכלים במספר אתרים מצומצם מרמזת על מרכזי ייצור ריכוזיים, אשר בהם פעלו קדרים מתמחים. הטכניקה בה יוצרו דרשה התמחות גדולה, במיוחד בתהליך הצריפה, וזו קשורה למגמות העיור הנרחבות במרחב בתקופת הברונזה הקדומה 2. הסטנדטיזציה בחומר ובצורה של הכלים בכל האתרים בהם נתגלו, בצפון ובמרכז הארץ, מלמדת על אחידות חברתית בארץ. הכלים, ובמיוחד הקנקנים והפיטסים, נטבעו לא פעם בחותם טביעה או גליל, דבר שמפורש או כציון לתכולתם או מידתם.

הפסקת הייצור

כחלק ממגמות הקריסה שעבר המרחב בשלהי תקופת הברונזה הקדומה 3, והתחרותיות והרבגוניות במשפחות הקרמיות, התמעט ייצור הקרמיקה המתכתית, וזו הפכה להיות רק אחת מבין מספר משפחות קרמיות. רק הפיטסים המתכתיים המשיכו להיות מופצים, כנראה בשל ערכם המסחרי.

לקריאה נוספת

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

• רות עמירן, הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל, הוצאת מסדה, ירושלים, 1963.