קרל הגדול והיהודים

קרל הגדול

קרל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus;‏ 2 באפריל 742 בערך – 28 בינואר 814) היה מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים ויחסו ליהודים היה חיובי. הוכתר לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) ברומא ב-25 בדצמבר 800 על ידי האפיפיור לאו השלישי, ועקב כך נחשב בדיעבד לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה.

יחסו ליהודים

קרל הגדול משל ביד רמה באימפריה הפרנקית במשך 43 שנה, בשנים 768–814. בתקופה זו ניהל מלחמות בזירות שונות ברחבי אירופה וכך הרחיב את גבולות שלטונו. במזרח הוא כבש את כל שטחה של גרמניה, ובדרום מערב ביסס את שלטונו באיטליה והמשיך אף לוונציה, לאיסטריה ולדלמטיה. לאחר שנות לחימה עיקשות בגבול הצפוני, קרל ולוחמיו הגיעו עד לבסיס חצי האי יוטלנד. במקביל להישגיו הצבאיים, הוא הנהיג מדיניות פנים מרשימה המאורגנת באמצעות מנגנון ניהולי-פקידותי, שבו הסמכות ניתנה למושלים המופקדים על האזורים השונים, ומוטל היה עליהם להשליט את צווי הקיסר. קרל העניק כבוד רב לכנסייה, שהייתה כפופה למרותו, הוא שמינה את הבישופים והארכיבישופים למשרותיהם ופיטר אותם בהתאם לרצונו, והנחיל להמון העם, את אורח-החיים הנוצרי כדת מחייבת, כאשר הענישה על עברות דת, נעשתה כאילו היו אלה פשעים פליליים. למרות זאת השלטון היה חילוני מיסודו, והאינטרסים הכלכליים והמדיניים, הם שהנחו את השליטים בהחלטותיהם ובחקיקת החוקים. בתקופה זו ליהודים היו תנאים נוחים להתיישבות בצפון מערב אירופה, הממלכה הקרולינגית התאפיינה בסובלנות כלפי חברות מיעוט, ובהיעדר קנאות דתית, ובעקבות השתלטות מוסלמית על נתיבי הים התיכון נחסמו דרכי החליפין שבין אירופה הקתולית למזרח וכך נוצרו תנאים מיטביים ליהודים בעלי קשרים המרושתים, באזורים שונים, לעיסוק במסחר. תנאים אלו הביאו לידי הקמת מושבות סוחרים שמרבית האוכלוסייה בם בעלת צביון יהודי. לאור השגשוג בפריחת המסחר, החלו יהודים להגר לצרפת, ונוצרו הקהילות היהודיות הגדולות, בערים ליון, ארל, ונרבון. יחסו של המלך קרל ליהודים, היה חיובי, הוא נהג בכבוד באמונתם ובאורח חייהם ואפשר להם לקיים את מצוותיהם הדתיות ללא כפיית דת נוצרית. הוא העריך את החשיבות בשותפות של היהודים כסוחרים המהווים חוליה מקשרת בין המזרח והמערב. במרוצת שנות שלטונו פעל המלך קרל לשכן מקצת מהסוחרים הללו סביב לארמונו בעיר אאכן, וכך הבטיח העברה של אספקה סדירה של סחורות נדרשות לחצר ארמון המלך, ביעילות ובמקצועיות. פעילות שהועילה רבות לבניית עיר מושבו של המלך קרל, אאכן.

ידוע כי במשלחת של קרל הגדול אל הארון א-רשיד, הח'ליפה של השושלת העבאסית, השתתף יהודי ושמו יצחק, כנראה בשל ידיעותיו בשפות ובשל יכולתו ליצור מגע עם קהילות יהודיות במזרח.

השפעת "הרנסאנס הקרולינגי" על היהודים

קרל הגדול חידש את העיסוק בלימוד האינטלקטואלי, וייסד חברה אליטיסטית שכל מאמציה התרכזו בקריאת היצירות הספרותיות הקלאסיות ופיתוח של האומנות של הכתיבה והיצירה. הוא העריך את תרבות העם היהודי שחרתה על דגלה את ערך לימוד התורה, ועל כן עודד את מפעל לימוד התורה, וכיבד את תלמידי החכמים. בניגוד למלכים נוצרים אחרים, קרל לא הגביל את הפצת ספרות היהדות, למרות שלא תאמה את המסרים של הדת הנוצרית שממשלו החזיק בה כדת הרשמית של הממלכה. על פי המסורת הפרובינציאלית מיוחסת לקרל הגדול בנייתם ומיסודם של הישיבות התלמודיות באשכנז. מסורת הקמת הישיבה מסמלת את תקופת "תור הזהב" כפי שכונתה בפי היהודים שסימלה את פריחת הלימוד והיצירה היהודית, ובשל ההגירה הממושכת ממקומות שונים ובלבול בין המנהגים השונים התחזק הצורך בקביעת הלכה פסוקה וברורה ועל כן נוסדו בדומה לישיבה בנרבונה מרכזי לימוד נוספים.

המעמד המשפטי של היהודים

בתקופת שלטון השושלת הקרולינגית, נשמרה החקיקה מתקופת הקיסרות הרומית המאוחרת, והיחס כלפי היהודים היה כאל זרים בני חסות, כאשר זהותם חופפת הן במישור הדת והן במישור הלאומי, לפיכך יהודי לא יכול היה להתנצר ויחד עם זאת להשתייך ללאום היהודי. מאיחוד הזהות הזה, היהודים זכו להכרה במערכת חוקים אוטונומית נפרדת, כאשר בענייני הפנים של הקהילה, מעמדם היה של זרים משוללי זכויות ועל כן לא חלו עליהם דיני החוק הכללי של הממלכה ולמרות זאת הם זכו לחסות ולהגנה מצד השליטים. מתוקף הגנה זו הובטחה להם שמירה על חייהם ורכושם, אפשרות להתנייד ולנוע, ופטור ממיסים שונים. מדיניות זאת ננקטה בשל התועלת הכלכלית שניתן היה להפיק ממעמד זה של היהודים, דבר שהעניק להם חופש מסחר. לעומת זאת נחקקו חוקים הדוחקים את היהודים מן החברה מתוך המניע של הכנסייה לחזק את הדת הנוצרית וליצור עליונות של מאמיניה ולטפח את עקרונותיה. השליטים אפשרו לכנסייה להגביל את היהודים בייצור יין ומזון בבתיהם. נוסף על כך נעשו דיונים רבים בנוגע לרכישת עבדים במטרה לאסור עליהם לסחור בעבדים ואף נעשו ניסיונות לחוקק חוק שאוסר על בעלות של יהודי על עבד או שפחה נוצריים.

קרל הגדול פעל למען שיפור מעמדם של היהודים מבחינה משפטית. הוא התיר ליהודים לשמש עדים בבית המשפט גם במקרים של סכסוך בין יהודים לנוצרים; הוא קבע שיהודים בבית המשפט הנוצרי יוכלו להישבע כשהם עטופים בטלית ואוחזים בימינם ספר תורה (בלטינית, אם אין בנמצא עותק עברי); הוא קבע נוסח מיוחד לשבועת היהודים, העולה בקנה אחד עם אמונתם – היתר משמעותי במיוחד לנוכח העובדה שבתקופה שבין המאות ה-9 עד ה-12 שימשה השבועה שיטת ההוכחה המשפטית העיקרית. היתר זה עשה את השבועה בשם האל כלי משפטי יעיל גם לגבי היהודים ואפשר לשלבם במערכת המשפטית הכללית.

המלך לואי החסיד העניק הסדרים פרטניים שנערכו במסגרת כתבי החסות שנקראו "הפריבילגיות", וסיפקו לסוחרים יהודים מעטים חסינות חוקית על מעמדם, ואפשרו להם לחרוג מן החוקים שהכנסייה הגבילה אותם, ובכך ניסה לואי לשמור על נאמנותם לו.

איגרת אגוברד

אגוברד (Agobard) הבישוף של העיר ליון (Lyons) נולד בשנת 769 והיגר בגיל צעיר לגאליה. בשנת 816 נתמנה למשרת הארכיבישוף של ליון, וכיהן בה עד שנת מותו ב-840. אגוברד היה קנאי לדת הנוצרית, וקיצוני בדעותיו, הוא לחם למען אמונותיו, ושאף לתיקון בחברה בהתאם לעקרונות הדת. הוא התעמת עם לואי החסיד, בנושאים שונים ביניהם בנוגע לבעיית היהודים, כפי שכינה אותה. הוא ראה את היהדות כשורש הרוע וכגורם מפריע לתודעתם הנוצרית של קהל מאמיניו ושאף להפרדה מוחלטת בין הנוצרים ליהודים. הוא גרס כי התרחקות פיזית תוביל להפרדה רוחנית ותגן על החברה הנוצרית מפני ההשפעה השלילית מהיהדות. הוא הפציר בלואי הקיסר לבטל את המדיניות שהעניקה פריווילגיות ליהודים וראתה בהם שותפים לשלטון, וקבל על ההסכמה להמשך הקמת בתי כנסת ברחבי הממלכה. התנגדות חריפה נוספת הביע בנוגע לסוגיית העבדים, כי ראה בחומרה רבה את היכולת של היהודים להחזיק בעבדים נוצרים, ומחה על הרשות שניתנה ליהודי לשלוט על נוצרי ולשעבדו. הוא תקף את המשנה הרוחנית של היהדות בטענה שתפיסת האל שלהם מעוותת, ועלולה לפגום בתמימות המאמינים הנוצרים, וראה בהם נגע חולה לחברה הנוצרית כולה, שיש להוקיע מתוכה. בסוף ימי חייו העמידו הקיסר לדין, כתוצאה ממשפט זה הוא הודח ממשרתו כארכיבישוף, ותעמולתו כנגד היהודים הופסקה.

התמורות שחלו בסוף התקופה

לאחר מותו של הקיסר לואי "החסיד", התחלקה הממלכה לשלוש ממלכות עצמאיות בין שלושת בניו. קרל הקירח קיבל את השלטון על רובה של צרפת, לודוויג הגרמני קיבל את גרמניה ולותאר הראשון שירש את התואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשל היותו בכור קיבל את שטחה של המרכזי של הממלכה שכללה את ארצות השפלה, אלזס, בורגונדי, פרובנס ואיטליה. מעמדם של היהודים שרובם היה עתה תחת שלטונו של קרל הקירח התערער. חברי הכנסייה התכנסו והחריפו את דחיקתם של היהודים מן החברה הנוצרית והחלו לדכא אותם ולהשפילם. למען מטרה זו הם קבעו מספר תקנות: ראשית מועצת הכנסייה קבעה כי יש להרחיק את ילדי היהודים מבתיהם ולהשכין אותם במנזרים. נוסף על כך הם אסרו על בניית בתי כנסת חדשים, והכריזו על נישול היהודים ממשרות חשובות, והחשיבו את זאת כחטא לכנסייה במידה ויהודי מאייש תפקיד של שופט או מושל. הם שאפו להפרדה מוחלטת בין החברה הנוצרית לזו היהודית, ועל כן גינו בחריפות קשרי ידידות ונישואי תערובת. מסרים אלה של דיכוי והשפלה חלחלו אל שכבת העם ואלו החלו לפגוע בשכניהם היהודים, ברכושם ואף בגופם. היהודים תחת שלטונו של לותאר זכו ליחס אוהד למרות מאמציהם הרבים של הבישופים לשנות זאת. גם בפרנקיה המזרחית בה שלט לודוויג הגרמני המשיכה המדיניות הידידותית כלפי היהודים, ונשמר מעמדם כסוחרים. אך זאת לא נשמר לזמן רב, בשל הרפורמות שנעשו בממלכות השכנות, ובעקבות סכנת הפלישות הנורמניות הצורך במסחר היהודים לא היה חיוני כבעבר.