קריביה דרב אידי בר אבין

קריביה דרב אידי בר אבין
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות טוען ונטען, פרק ט"ו, הלכה ג'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קל"ט, סעיף ד'

קריביה דרב אידי בר אבין היא סוגיה הלכתית במסכת בבא בתרא. הסוגיה נקראת על שמו של איש אלמוני שהיה קרובו של רב אידי בר אבין.

המקרה הנידון

קרובו של רב אידי בר אבין נפטר והותיר דקל בירושה, ונפלה מחלוקת בין רב אידי בר אבין ובין אדם אחר, למי מגיע הדקל. רב אידי בר אבין טען שהדקל מגיע אליו לפי שהוא קרוב יותר, והאדם האחר טען שהוא קרוב יותר מרב אידי בר אבין, ואליו מגיע הדקל. ומתוך שלא נודע מי קרוב יותר התגבר אותו האיש על רב אידי בר אבין ואחז בדקל בדין כל דאלים גבר.

בהמשך הסיפור ישנן מספר גרסאות:

גרסת רשב"ם

לפי גרסת רשב"ם, לבסוף הודה האיש כי אכן רב אידי קרוב יותר, והעמיד רב חסדא את הדקל בידי רב אידי, אך הוסיף האיש וטען כי מעולם לא אכל את פירות הדקל, אף על פי שהיו עדים שאכל אותם.

טען רב אידי לפני רב חסדא, שיש לאותו קרוב להחזיר גם את שוויות הפירות אותם אכל, שהרי יש עדים שאכל אותם, והוא עצמו הודה שהדקל שייך לרב אידי. התרעם רב חסדא ואמר: ”זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?” וכי יכול אתה להוציא ממנו את הפירות בדין הודאת בעל דין? הרי דין הודאת בעל דין, בנוי על היסוד, שיש כוח משפטי לאדם לחייב את עצמו בכל אופן שהוא, את הדקל עצמו הוצאת ממנו רק מכיוון שהוא הודה, אך על הפירות, אין בידך שום כוח להוציא ממנו; שכן העדים רק מעידים שהוא אכל אותם, אך לא יודעים שהפירות אינם שלו, ואילו הודאתו שלו עצמו היא רק על הדקל ולא על הפירות.

למרות זאת, אביי ורבא פסקו כרב אידי בר אבין, שכן הם מסבירים שלאחר שהוא הודה שהדקל של רב אידי, ולאחר שהתברר בבירור על ידי עדים שהוא אכל את הפירות, אם כן נמצא שגם אכילת הפירות כלולה בהודאתו, ואמירתו שרב אידי קרוב יותר לבעל הדקל כוללת כהיום - שיש עדים שאכלם - בתוכה באופן בלתי ניתן לפירוד, גם הודאה ברורה על הפירות.

גרסת התוספות

לפי גרסת התוספות, מעולם לא הודה האיש כי אכן רב אידי קרוב יותר, אלא שלבסוף לא רצה האיש לחלוק עם רב אידי, והעניק לו את הדקל בחינם. ולכך טען רב חסדא שאינו חייב להחזיר לו את שוויות הפירות שאכל, שהרי לא העניק לו אלא את הדקל עצמו. ואביי ורבא סברו שמן הסתם לא היה מוחל לו אם לא היה יודע שרב אידי הוא באמת קרוב יותר, ולכן הוא חייב להחזיר לו גם את שוויות הפירות. אולם העירו התוספות שלפי זה סברת אביי ורבא דחוקה היא.

גרסת רבנו חננאל

לפי גרסת רבנו חננאל, לבסוף הביא רב אידי עדים שהעידו שרב אידי הוא קרוב לבעל הדקל, אולם לא ידעו העדים אם הוא קרוב יותר מהאיש, וגם לא ידעו אם האיש קרוב הוא או לא. ולא היו לאותו האיש שום עדי קורבה כלל. ולכך העמיד רב חסדא את הדקל בידי רב אידי, משום שעכשיו רב אידי הוא "ודאי קרוב", והאיש הוא "ספק קרוב", והכלל הוא כי "אין ספק מוציא מידי ודאי".

ורב אידי תבע ממנו גם שוויות הפירות, כיוון שהודה הלה שאכל. ורב חסדא פטר אותו מלשלם, משום שנאמן האיש לומר שהפירות שאכל היו שלו (משום שהוא קרוב יותר מרב אידי), במיגו שהיה יכול לטעון שלא אכל שום פירות. ואביי ורבא סברו שהואיל שהדקל יצא מתחת ידו מן הדין, שוב אינו נאמן על הפירות במיגו, כי בקרקע אין אומרים מיגו.

התוספות כתבו שגרסה זאת של רבנו חננאל נראה לר"י עיקר.

הכרעת הדין

להלכה פוסק הרמב"ם כאביי ורבא: ”מי שירד לשדה בחזקת שהוא יורש ואכל פירותיה, ונמצא יורש אחר שהוא קרוב ממנו וראוי ליורשה, בין שנמצא בעדים בין שהודה לו, זה שירד תחלה חייב להחזיר כל הפירות שאכל.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות טוען ונטען, פרק ט"ו, הלכה ג')

וכן נפסק בשולחן ערוך: ”אם הם חלוקים על שדה ואין אחד מהם מוחזק בה, כגון שמת בעל השדה ושניהם באים ליורשו, וכל אחד אומר אני קרוב וראוי ליורשו, ואין לשום אחד עדים, כל דאלים גבר. ואם גבר העדים ואכל פירותיו ואח"כ הביא השני עדים שהוא קרוב ואין העדים יודעים אם זה שגבר הוא קרוב או לא, מוציאין מזה שגבר, שהוא ספק קרוב, והאחר קרוב ודאי. והוא הדין אם השני הביא עדים שהוא קרוב יותר מהאחר, מוציאים מזה שגבר ונותנים לזה שקרוב יותר, וצריך לחזור כל פירות שאכל, אפי' אין ידוע שאכלם אלא על פיו שהודה בהם.” (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קל"ט, סעיף ד')