קרונדה
קרונדה (באנגלית: Carronade) היה סוג של תותח קצר טווח, בעל קנה חלק קדח, קצר ובקוטר גדול. הקרונדה פותח במפעלי קארון, בסקוטלנד (ומכאן שמו) עבור הצי המלכותי הבריטי, ושימש באוניות מלחמה מ-1770 עד אמצע המאה ה-19. הקרונדה היה יעיל מאוד בטווח קצר, ועם הופעתו נחשב מוצלח מאוד, עד להופעתם של תותחים ארוכי טווח.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התותחנות הימית בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 לא הייתה מדויקת. התותחים היו חלקי קדח, הכוונות לא היו מדויקות, הקליעים לא היו לגמרי זהים, ושחיקת הקנה של כל תותח הייתה שונה. בשל כך, לא היה כמעט מושג של בקרת ירי, וירי מדויק לטווח רחוק היה כמעט בלתי אפשרי. קרבות ימיים התחוללו בדרך כלל בטווח קצר של כמה עשרות מטרים, והדגש באימוני הצוותים היה על קצב אש גבוה. במצב כזה, תותח בעל כוח אש רב לטווח קצר היה כלי נשק אפקטיבי מאוד בקרבות ימיים.
פיתוח הקרונדה מיוחס ללוטננט גנרל רוברט מלוויל ב-1759 או לצ'ארלס גאסקויין (Gascoigne), מנהל חברת קארון בין השנים 1769 ל-1779. בהתאם, נקרא התותח בשנותיו הראשונות לעיתים "מלווינדה" (Mellvinade) או "גסקונדה" (Gasconade).
הצי המלכותי הבריטי סירב תחילה לאמץ את הקרונדות, בשל המוניטין הגרוע שהיה לחברת קארון. לעומת זאת, אוניות סוחר בריטיות אימצו בשמחה את התותח במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית: התותח היה קל משקל יחסית ודרש צוות מצומצם להפעילו, והיה יעיל נגד פריבטירים צרפתים ואמריקנים, תכונות שהפכו אותו ליעיל מאוד עבור אוניות הסוחר. התותח החל להיכנס לצי הבריטי כתחליף לתותחים הקלים שהוצבו בדרך כלל על סיפון הקדמה וסיפון האחרה, ועד מהרה הוכיח את יעילותו בקרב. תעשיות המתכת הצרפתיות לא הצליחו לחקות את התותח במשך עשרים שנה, וכך היה לאוניות הבריטיות יתרון טקטי משמעותי בעשורים האחרונים של המאה ה-18, בשלבים הראשונים של המלחמות הנפוליאוניות.
הצלחתו של הקרונדה הביאה לכך שנעשו ניסיונות לחמש ספינות בקרונדות בלבד: לאה"מ "גלאטון" (Glatton), שהייתה אונייה מן הדרג הרביעי ונשאה 56 תותחים - קרונדות בלבד - היה יותר כוח אש מאשר אוניית הקו אה"מ ויקטורי, אוניית קו מן הדרג הראשון ובה למעלה מ-100 תותחים. ואולם תצורה זו של חימוש בקורונדות בלבד לא הייתה נפוצה, ונעשה בה שימוש באוניות בודדות בלבד, וזאת משום שהיריב יכול היה להישאר מעבר לטווח הקצר של הקרונדות ולהשתמש בתותחים ארוכי טווח ללא כל סיכון.
בעשורים הראשונים של המאה ה-19 החלה לעלות קרנה של התותחנות ארוכת הטווח, על חשבון מטחי דופן כבדים בטווח קצר. בשל כך, ירד ערכו של הקרונדה, ובאמצע המאה הוצא משירות בצי הבריטי. עם זאת, עדיין נעשה בו שימוש במלחמת האזרחים האמריקנית בשנות ה-60 של מאה זו.
אפיונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרונדה היה קצר בהרבה מתותח רגיל, ושקל כרבע ממשקלו. טווח הירי של הקרונדות היה כמחצית, ואף שליש של טווח התותחים הרגילים (שנקראו Long Guns), זאת מכיוון שהמטען ההודף בקורנדות היה קטן בהרבה מזה של תותח רגיל. מכיוון שרוב הקרבות היו בטווח קצר מאוד, לא הייתה שאלת הטווח משמעותית. יתרון נוסף שהיה לקרונדות הוא משקלם הנמוך: ניתן להציב מספר גדול יותר של קרונדות בסיפון העליון בלי לחשוש ליציבות האונייה. העובדה שהצוות הנדרש להפעלת הקרונדה קטן מזה שנדרש להפעלת תותח רגיל הייתה יתרון נוסף, שאיפשר הפעלת מספר רב יותר של קרונדות בעזרת צוות בגודל נתון.
קרונדות יוצרו בקליברים המקובלים בצי: 6, 12, 18, 24 ו-32 ליטראות. משקלם וגודלם אפשרו ליצור גם קרונדות גדולים בהרבה מהתותחים הרגילים; אה"מ "ויקטורי" נשאה קרונדות בקליבר 68 ליטראות. הקרונדות הקטנים יותר שימשו בכמה תפקידים. ראשית, כעיקר חימושן של כמה אוניות מלחמה קטנות יחסית: הסקונרים מסדרות באלאהו (Ballahoo) וקוקו (Cuckoo) היו חמושות בארבעה קרונדות. שימוש נוסף בקרונדות קטנים היה בספינות תותחים - ספינות קטנות שנועדו להפגזת חופים; ספינות אלה צוידו בקרונדות בקליבר קטן, אך לעיתים גם בקליברים גדולים יותר, עד 32 ליטראות. שימוש שלישי היה בסירות של אוניות קו; סירות אלה נועדו לעיתים מזומנות לפעולות פשיטה על יעדי אויב, ולפיכך צוידו גם הן בקרונדות.
אוניית קו דורגה על פי מספר התותחים שנשאה, ואולם הקרונדות לא נספרו במניין זה. בשל כך, מספר התותחים הרשמי עלול להטעות: ייתכן שהאונייה נשאה פחות תותחים מן המניין הרשמי ובמקומם נשאה קרונדות.
לקרונדות, כמו לשאר התותחים בתקופה, הייתה מערכת חבלים שנועדה לרסן את הרתע של התותח. ואולם, הכָּנָה עליה הותקן הקרונדה הייתה שונה מזו של התותחים הימיים: בעוד אלה מחוברים לציר אַצִילַיִם שנשען על כנה בעלת גלגלים (כדי לאפשר תנועה אחורה בעת הרתע), הונח הקרונדה על כנה שהייתה מחליקה לאחור על מסילה בעת הרתע. שינוי טווח הירי נעשה בעזרת סיבוב בורג, לעומת הטריזים שהיו נתחבים אל כנת התותח לאותה מטרה.
