קרב אמאוס

קרב אמאוס
	פארק קנדה - האזור המשוער של המחנה הסלאוקי
	פארק קנדה - האזור המשוער של המחנה הסלאוקי
	מלחמה: מרד החשמונאים
תאריך	165 לפנה"ס
קרב לפני	קרב בית חורון
קרב אחרי	קרב בית צור
מקום	אמאוס, ארץ יהודה
קואורדינטות	; 31°50′19″N 34°59′21″E / 31.838552°N 34.989229°E
תוצאה	ניצחון חשמונאי
הצדדים הלוחמים
האימפריה הסלאוקית, מתיוונים	חשמונאים
מפקדים
ניקנור, גורגיאס	יהודה המכבי
כוחות
כ-10,000 חיילים, שתוגברו בידי כ-10,000 מתייוונים	לפחות 6,000. מתוכם פעלו 3,000.
אבדות
כבדות; לפחות 3000 (ע"פ מקבים א')	מינימליות

קרב אמאוס הוא הקרב השלישי בסדרת הקרבות בין החשמונאים לממלכה הסלאוקית במסגרת מרד החשמונאים שהתרחש בסתיו של שנת 165 לפנה"ס ליד אמאוס^[3]. לאחר שתי מפלות של הצבא הסלאוקי, יצאו ניקנור בן פטרוקלוס וגורגיאס, בראש צבא גדול וכוח עזר רב למבצע לדיכוי המרד, נגד יהודה ואנשיו. קרב אסטרטגי מזהיר זה גילה כישורים צבאיים מעולים אצל החשמונאים, והסתיים בניצחון מובהק של יהודה המקבי ואנשיו, שנשק ושלל רב נפל בחלקם.

רקע

המרד ביהודה התחזק בשנתיים שחלפו מאז פריצתו, וניצחונות קודמים על חילות סלאוקיים סדירים הגבירו את יוקרתו של יהודה המכבי, חיזקו את מורל המורדים, וסיכנו את האחיזה המלכותית בירושלים. גם פיליפוס הפריגי, מושלה של ירושלים, לחץ על שיגורו של כוח צבאי גדול.

אך הייתה זו תקופה קשה לסלאוקים. תנאי השלום הקשים של חוזה אפאמיאה והלחץ הדיפלומטי המתמיד של הרומאים שבא לידי ביטוי בשליחת משלחות רמות דרג ובעידוד גורמים, העוינים לשלטון הסלאוקי, בתוך האימפריה הסלאוקית גרמו לאי שקט הולך וגובר בתוך גבולות האימפריה. התמרדותו של ארטאכסיאס, מושל ארמניה, איימה על לב הממלכה הסלאוקית, שלבה שכן באזור המחולק כיום בין סוריה, דרום טורקיה וצפון מערב עיראק. סמיכות המרידה למרכזי השלטון והאיום הגלום בהתנתקות מחוז חשוב ומרכזי כל כך לשלטון, חייב את השלטון להגיב בעוצמה רבה לאיום.

אנטיוכוס הרביעי ערך מסדר צבאי גדול בדפנה ויצא עם צבא השדה של ממלכתו לדיכוי המרידה. מטרה נוספת שהציב לו אנטיוכוס הייתה גביית המס מהפרובינציות המזרחיות. העובדה שהיה צריך לאסוף צבא בן עשרות אלפי חיילים רק כדי לגבות את המס מצביעה על החלשות מנגנון השלטון הסלאוקי.

הערכת המקורות

קרב אמאוס מתואר הן בספר מקבים א והן בספר מקבים ב. ספר מקבים א מוסר שמות מקומות ותיאור טופוגרפי של המחנות הראשיים של שני הצדדים, של צירי התנועה ומקומות החנייה של כוחות המשימה המיוחדים, של זירת הקרב ושל כיווני הנסיגה והמרדף. מתוארים בו מהלכים מורכבים (כולל כאלה שקדמו לקרב עצמו), תכסיסים ותמרונים. ספר מקבים ב, לעומת זאת, אינו מזכיר את מקום הקרב ואף לא את השם "אמאוס", ומסתפק בתיאור סכמטי של שני הצבאות. לדברי ההיסטוריון בצלאל בר כוכבא, בניגוד לתיאור בספר מקבים ב, הגרסה של מקבים א כוללת מידע מורכב, "היא ריאלית ומעוגנת היטב במציאות הטופוגרפית והצבאית" ולכן יש לתת לה עדיפות.^[4]

פיקוד

קיימת סתירה מסוימת בין מקבים א' ומקבים ב' מי בדיוק שלח את הצבא, המשנה למלך ליסיאס או דרג נמוך יותר, מושל קוילה סוריה, תלמי בן דורומנס, שהיה ידוע בתמיכתו הרבה במתיוונים הקיצוניים ביותר^[5]. כך או כך, ברור שניקנור, אציל רם דרג ("מהרעים הראשונים") שעל פי מקבים ב', היה שמו המלא ניקנור בן פטרוקלוס, "אחד מן הרעים הראשונים", נתמנה למפקד הצבא, ולעזרתו הוצב גנרל מנוסה בשם גורגריאס, שהתמנה ברבות הימים לאחר טיהור בית המקדש לסטרטגוס של מחוז אדומיאה - הר חברון. להשערתו של בר כוכבא, ניקנור כיהן כמושל של אחד מהמרידרכיות החשובות באזור.

הצבאות הלוחמים

הצבא הסלווקי

לפי ספר מקבים א' גודל הצבא הסלאוקי היה 40 אלף איש ו-7 אלפים פרשים, ולפי מקבים ב' נזכרים 20 אלף חיילים. מסע מזרחי של המלך הותיר במערב האימפריה רק כוחות מצומצמים. לכן, על פי בר-כוכבא הצליחו השלטונות לגייס צבא לא גדול שלא עלה על 10,000 חיילים לדיכוי המרד^[6]. לצבא הסורי הצטרפו מיליציות מקרב המתיוונים ותומכי הסלאוקים מקרב תושבי אדום ופלשת, שכוחם הצבאי היה דל ואיכותם לא גבוהה במיוחד, אך מספרם הכפיל את גודל הכוח הסלאוקי, כך שמספרם הכולל הגיע לשתי רבבות.הרכב הצבא הסלאוקי איננו מפורט בספר מקבים א', ואילו ספר מקבים ב' מדגיש את הגיוון הלאומי של החיילים הסלאוקים. דבר שמהווה נקודת חולשה של הצבא הסלאוקי. ברוך קנאל מעריך כי רק "החיל שתחת פיקודו של גורגיאס היה חיל מקצועי, ואילו שאר הצבא - היו חיל המילואים שגויס מערי החוף יחד עם השירותים". ומוסיף כי "נספחו סוחרי עבדים שבאו לקנות את השבויים - כי בניצחון הקל על היהודים לא הטילו ספק".

הצבא היהודי

על פי ספר מקבים ב, חילק יהודה המקבי את צבאו לארבעה גדודים. הוא עצמו פיקד על הגדוד הראשון ואת שלושת אחיו העמיד בראש שלושת הגדודים האחרים, שכל אחד מהם מנה 1,500 חיילים.^[7] כלומר, צבאו מנה לפחות 6,000 חיילים.^[8] בספר מקבים א' מסופר שיהודה בחר במצפה 3,000 חיילים^[9] איכותיים מכלל חייליו, לצורך מבצע הפשיטה הקשה שדרש יכולות מקצועיות גבוהות.^[10]

ההכנות לקרב

גם הפעם ירד הצבא הסלאוקי לאורך השפלה והגיע ליהודה מן המערב. הצבא היווני הקים מחנה מבוצר בתוך עמק איילון, לא רחוק מאמאוס, שנמצאה במקום טקטי נוח ששומר על המבואות להרי יהודה^[11], ושעל שמה קיבל הקרב את שמו (בסמוך למחלף לטרון). אמאוס שוכנת על פרשת דרכים וניתן לעלות ממנה לכיוון ירושלים בדרכים אחדות. דרכים אלה אל לב ארץ יהודה הן קשות ומבותרות ואף מסוכנות יותר, מזו שעברה דרך בית חורון שבה הובס הצבא הסלאוקי בקרב הקודם, אך גם דרכים אלה שימשו בעת העתיקה את הצבאות הפולשים. עם זאת, דרכים נוחות מחברות את אמאוס לשפלה וגם האוכלוסייה במקום הייתה ידידותית ליוונים. ייתכן שלבחירת מיקום המחנה בצומת של דרכים אחדות היו כמה שיקולים. ייתכן שביקשו לטהר את הדרכים בזו אחר זו, או אף לפצל את כוחם כדי לכסות שטח רב יותר^[12].

צבאו של יהודה המכבי התרכז במצפה^[13]. המורדים קיימו עצרת תפילה המונית. כמו כן, צמו במשך יממה וערכו טקסים דתיים שונים שבוצעו במתכונת דומה לטקסים המוזכרים בספרי הנביאים. הפעולות שננקטו להפעלת האלוהות לקראת קרב אמאוס: צום, צעקה, תקיעה בחצוצרות, חגירת שק ואפר, פרישת ספרי התורה, נשיאת בגדי כהונה, ביכורים, מעשרות, מינוי מפקדים, שילוח היראים ועוד^[14].

שדה הקרב

אזור האמאוס שומר על עורקי התחבורה אל ההרים, ומבחינה לוגיסטית מיקום אידיאלי שכן קל לקבל למקום אספקה מהעמק. על פי קנאל המחנה הסלאוקי שהיה מבוצר היטב חנה כנראה ממערב לכפר, מקום המשופע במים, והיה מוגן נגד התקפת פתע מצד עמק איילון על ידי הואדי הקטן, ואדי שלמאן, העובר לידו. אך לעומת זאת היה חשוף להתקפה מכיוון ההרים, דבר שהוא לא צפה שיעשה.

יהודה לעומת זאת היה בהרי ירושלים, באזור שהכיר היטב, וקשה לצפות עליו, כך שגורם ההפתעה נשמר בידיו. מרגליו של יהודה שצפו בקלות מפסגות ההרים, יכלו לראות את ההיערכות של הכוח הסלאוקי שבעמק, ומועד צאתם של לוחמיו לתקיפת הפתע שלהם בהרים ולדווח במהירות ליהודה על כך. בחסות החשיכה היה יהודה מסוגל להתגנב ולהתמקם בסמוך למחנה, ואז לתקוף אותו עם עלות השחר.

מהלך הקרב

הפיקוד הסלאוקי ידע שצבא המורדים מתרכז באזור מצפה. לא ברור אם המודיעין הסלאוקי גילה את המצאות המורדים באזור או שהידיעה על מיקומם הודלפה במכוון על ידי המורדים. גורגיאס לקח את היחידות המובחרות של צבאו, שכללו גם חלק מהפרשים, ויצא איתן למסע לילי לכיוון מצפה בליווי סיירים מקומיים מהחקרא, כדי להפתיע את המורדים^[15]. מספר החיילים שיצאו עם גורגיאס על פי מקבים א' מסתכם ב-5,000 רגליים ואלף פרשים, מספר מאוד גדול למסע לילי קשה וארוך טווח, שבו גורם ההפתעה צריך להישמר. לדעת בצלאל בר כוכבא מספר החיילים היה מצומצם יותר^[16].

הפיצול של הכח הסלאוקי נודע למורדים, שעקבו בדריכות אחר הנעשה במחנה הסלאוקי^[17]. יהודה המכבי ניצל את יציאתו של חלק גדול מהכוח האיכותי של הצבא הסלאוקי^[18], ויצא עם שלשת אלפים מחייליו המובחרים לתקוף את המחנה הסלאוקי, כאשר הם צועדים דרך ההרים ממזרח למערב^[19].

יהודה שהתקרב למחנה הסלאוקי במשך שעות הלילה המאוחרות, התארגן עם אנשיו מדרום לאמאוס^[20], כדי לפתוח במתקפה עם שחר^[21].

עם שחר יהודה התקדם צפונה מספר קילומטרים ופרץ לכיוון המחנה הסלאוקי תוך ניצול השאננות של הכוחות. פטרולים סלאוקים רכובים שגילו את המורדים הזעיקו כוחות משמר שהיו בנמצא, שהחלו לצאת מהמחנה לגבעות כדי להדוף את ההתקפה, אך גורם ההפתעה סייע למורדים ובקרב שהתפתח במקום, הובסו הכוחות הסלאוקים ונסוגו מהגבעות למישור. המורדים דלקו אחר הנסים ונכנסו אחריהם לתוך המחנה. בקרב שהתפתח במקום הביסו המורדים לחלוטין את הכוחות הסלאוקים, שלא היו מאורגנים כיאות. הסלאוקים נסו מרחק של כ-7 ק"מ עד המבצר הקרוב ששכן בגזר. אחרים ברחו לכיוון הערים ההלניסטיות יבנה ואשדוד. כאשר כוחותיו של יהודה רודפים אחריהם. על פי מקבים א' נפלו מהכוחות הסלאוקים כ-3,000 לוחמים^[22].

בינתיים, גורגיאס, שלא איתר את המורדים במקום שבו היו אמורים להיות^[23], חזר עם אנשיו לאמאוס. המורדים שהוכיחו כושר פיקוד וציות מעולים, נמנעו על פי פקודת יהודה מביזת המחנה הסלאוקי והתייצבו נגד האיום החדש. בראותם את מחנם בוער ומעלה עשן ואת המורדים עומדים הכן בכוננות קרבית לעומתם במישור, נשברה רוחם של החיילים הסלאוקים, והם נסו משדה הקרב ללא מאבק. מפלתו של גורגיאס נודעה לליסיאס שנתקף כעס ודאגה לנוכח ההפסד משום שציפיותיו נכזבו ופקודת המלך לא התבצעה כראוי^[24].

על פי בר כוכבא, בקרב זה גילה צבא יהודה יכולת מודיעין גבוהה, שליטה טובה של מערכת הפיקוד בחיילים, רמת משמעת גבוהה, יכולת ניווט מעולה של הפיקוד הבכיר והזוטר, כושר גופני מעולה של כל החיילים, ניידות רבה ומהירות תנועה.

תוצאות הקרב

על פי ברוך קנאל תוצאות הקרב היו הצטיידות בציוד ונשק שהספיקו לכל לוחמיו, כל העם המסוגלים לשאת נשק, מלבד המתיוונים בירושלים, עמדו עתה לפקודת יהודה, ניתוק כל הדרכים לבירה, והשלמת המצור על החקרא אף מכיוון דרום. ולבסוף, העלאת קרנו של יהודה המכבי לאחר ניצחונותיו כנגד ניקנור וגורגיאס, כך שהעם עמד מאחורי יהודה, והייתה לו נכונות להקריב קורבנות למען המאבק.

על פי פרופ' הר לקרב הזה היו תוצאות פוליטיות חשובות. מערכת אמאוס ותוצאותיה על האוכלוסייה היהודית הבהירה לשליטים הסלאוקים כי גזירות הדת של אנטיוכוס היו שגיאה מדינית קשה, שקוממו כנגדם כמעט את כל תושבי יהודה, דבר שהשלטון לא ציפה לו. ולכן יש מקום להשערה של החוקרים כי איגרתו של אנטיוכוס אפיפנס לגרוסיה של היהודים (מקבים ב יא כז-לג), נשלחה בעקבות קרב זה. באיגרת זו המלך הבטיח חנינה מליאה, למי שיחזור בו מהמרד, הרשאה לאיכרים לחזור למקומותיהם, ביטול כולל של הגזרות הדתיות ונתינת רשות לחזור לדת האבות של היהודים. אך החשמונאים לא יכלו לקבל אותה, כיוון שהפולחן האלילי נותר במקדש, והכהונה הגדולה והשלטון ביהודה הותרו בידי מנלאוס המתיוון, תוך כדי התעלמות מהחשמונאים.

ראו גם

הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטית

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

ספר מקבים א, ג' 27 – ד' 25
יוספוס, קדמוניות היהודים, י"ב 298–312
ספר מקבים ב, ח' 8–29

מקורות מודרניים

מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 187–188
בצלאל בר כוכבא, קרב אמאוס בזירת קרב - קרבות הכרעה בארץ-ישראל, (תשסז), 2007, עמ' 90–96
בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 173–213

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב אמאוס בוויקישיתוף

ברוך קנאל, ‏מלחמות הגבורה של יהודה המכבי, באתר "דעת"
משה דוד הר, המרד : מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

הערות שוליים

^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980 עמ' 53 ו-184
^ על פי ספר מקבים הצבא הסלווקי היה עצום, אך המספר נראה מופרז מאוד. "ויבחר ליסיאס את תלמי בן דורימנס ואת ניקנור ואת גורגיאס, אנשים גיבורים מרעי המלך, [ל"ט] וישלח עמם ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים, ללכת אל ארץ יהודה, להשחיתה כדבר המלך. [מ'] ויסעו עם כל צבאם, ויבואו ויחנו ליד אמאוס, בארץ המישור." וראו גם יוספוס, קדמוניות 12.298-304
^ רפפורט מקבים א', 148-9; מקבים א' ג', ל"ח-מ'
^ בצלאל בר כוכבא, "על יוספוס וספרי המקבים, פילולוגיה והיסטוריוגראפיה", תרביץ, כרך סב, חוברת א, תשנ״ג תשרי-כסלו, עמ' 4–5 (118–119).
^ על פי בר כוכבא מטעמים שונים יש להעדיף בעניין זה דווקא את גרסת מקבים ב'. ואין בדבר למעט את המהימנות של מקבים א' בענייני הקרב, כיוון שבעניינים חיצוניים ידיעתו הייתה מוגבלת
^ רפפורט מקבים א', 155.מקבים א' ד', א'-ב': "וייקח גורגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים נבחרים, ויסע המחנה לילה, [ב'] ליפול על מחנה היהודים ולהכותם פתאום, ובני החקרא היו לו מורי דרך."
^ מקבים ב, פרק ח, פסוקים כא–כג.
^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 202-203
^ מקבים א, פרק ד, פסוק ו.
^ בצלאל בר כוכבא, "על יוספוס וספרי המקבים, פילולוגיה והיסטוריוגראפיה", תרביץ, כרך סב, חוברת א, תשנ״ג תשרי-כסלו, עמ' 4–5 (118–119).
^ על פי ברוך קנאל "אמאוס מילאה בימי קדם את מקומה של לטרון הסמוכה, כמקום השומר על המבואות להרי יהודה...ובאזור זה התחוללו לא מעט קרבות: גם במלחמת העולם הראשונה ובימי מלחמת העצמאות. גם בתקופה הרומית במקום זה חנה הלגיון הרומאי החמישי (המקדוני)"
^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 184-185
^ מזוהה כיום בנבי סמואל 31°49′59″N 35°10′50″E / 31.832967°N 35.180641°E / 31.832967; 35.180641 או בתל א-נצבה 31°53′08″N 35°12′59″E / 31.885484°N 35.216460°E / 31.885484; 35.216460 (נבי סמואל על פי קנאל, אבי-יונה ובר-כוכבא. ותל א-נצבה על פי הר).
^ נאום יהודה. אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא, תרגום ופירוש (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004), 153. פעולות אלה מזכירות באופן חלקי את הפעולות שננקטו בספר שמואל א', ז'.
^ על פי בר-כוכבא הוא עלה דרך מעלה בית חורון, קנאל משער "שעברו בדרכי ההרים, והגיעו עד לסביבת נוה אילן".
^ בר כוכבא מעיר שהמספר של אלף פרשים נבחרים מתאים לשתי יחידות המשמר המלכותיות, אך לא סביר שאנטיוכוס אפיפינאס לא לקח יחידות אלו למסעו במזרח. לדעתו יש להקטין את גודל הכוח באותה יחס שיש להקטין את הצבא הסלווקי, כלומר בערך לחמישית
^ בר כוכבא לומד מכאן שליהודה הייתה מערכת התראה יעילה ביותר באמצעות משואות או פרשים מהירים
^ קנאל סובר שיהודה הצליח לנחש את מהלכיו של גורגיאס מראש כיוון שיצא לפניו לכיוון אמאוס, וגם בר-כוכבא (עמ' 132) מפקפק בסיפור שיהודה יצא רק לאחר שגורגיאס יצא
^ המסלול המשוער שמציע אבי-יונה הוא בידו-קריית אל-ענב (=אבו ע'וש)-סריס-ועמק כסלה (=כסלון ורמת רזיאל). המסלול על פי קנאל הוא מצפה-בידו-קריית יערים-בית טול- שער הגיא - עד לראס אבו מור צפונית לתעוז מפה. בר כוכבא סובר כי התנועה הייתה יכולה להיות במספר מסלולים ואף במקביל. מציע את המסלולים: מצפה-גבעון-בידו-קריית ענב -בית תול-דיר איוב (בדומה לקנאל), או מצפה-גבעון-בידו-קריית ענב-סריס-עמק כסלון (בדומה לאבי-יונה). מסלולים של כ-23 ק"מ, שמכיוון שהיו במורד אמור לארוך כ-5 שעות (עמ' 201). קנאל חישב כי מכיוון שמדובר בסתיו לרשות יהודה עמדו כ-8 שעות, ומהירות כוח צבאי גדול בשבילי ההרים קשה שיהיה יותר מ-3 ק"מ לשעה, כך שמסלולו צריך להיות כ-20 קילומטרים)
^ המיקום הברור אינו ידוע ויש השערות שונות בעניין. קנאל הציע בתחילה את בקעת הדקלים שלמרגלות ראס אבו מור במרחק של כ-6 קילומטרים מאמאוס, אך לאחר מכן חזר בו והצטרף לאבי-יונה שהציע את הבקעה מדרום למושב מסילת ציון, שנמצאת כ-3.5 קילומטרים דרומית-דרומית-מערבית לאמאוס. בר-כוכבא מציע את עין-חילה (נ.צ. 31.818179,34.995954) בקעה רחבה יחסית כ-2 ק"מ ממערב לשער הגיא
^ מקבים א' ד', ג'-ה': "וישמע יהודה ויסע הוא והגיבורים להכות את צבא המלך אשר באמאוס, [ד'] בעוד החיילים פרושים מחוץ למחנה. [ה'] ויבוא גורגיאס אל מחנה יהודה לילה ולא מצא [בו] איש. ויבקש אותם בהרים, כי אמר: נסים הם מפנינו."
^ "ויצאו מן המחנה למלחמה, ויתקעו אנשי יהודה [בחצוצרות] [י"ד] ויאסרו מלחמה ויכו את הגויים וינוסו אל המישור, [ט"ו] והאחרונים נפלו כולם בחרב. וירדפו אותם עד גזר ועד שדות אדום ואשדוד ויבנה, ויפלו מהם שלושת אלפים איש. [ט"ז] וישוב יהודה וחילו מלרדוף אחריהם.", מקבים א' ד', י"ג-ט"ז:
^ על פי יוספוס אף הוטעה באמצעות מדורות דולקות שהושארו במחנה
^ מקבים א' ד', כ"ו-כ"ז: "ואלה מן הנכרים אשר נמלטו באו ויגידו לליסיאס את כל הקורות [כ"ז] וכשומעו וירגז ויחר לו, כי לא כאשר חפץ אירע לישראל, ולא כאשר ציווה עליו המלך קרה."

קרבות המכבים (מרד החשמונאים)
שליט	אנטיוכוס הרביעי (175 - 164)			אנטיוכוס החמישי (164 - 162)		דמטריוס הראשון (162 - 150)
שנה לפנה"ס	166	166	165	164	162	162	161	160
אתר הקרב	אפולוניוס	בית חורון	אמאוס	בית צור	בית זכריה	כפר שלמא	חדשה	אלעשה

[1] בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980 עמ' 53 ו-184

[2] על פי ספר מקבים הצבא הסלווקי היה עצום, אך המספר נראה מופרז מאוד. "ויבחר ליסיאס את תלמי בן דורימנס ואת ניקנור ואת גורגיאס, אנשים גיבורים מרעי המלך, [ל"ט] וישלח עמם ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים, ללכת אל ארץ יהודה, להשחיתה כדבר המלך. [מ'] ויסעו עם כל צבאם, ויבואו ויחנו ליד אמאוס, בארץ המישור." וראו גם יוספוס, קדמוניות 12.298-304

[3] רפפורט מקבים א', 148-9; מקבים א' ג', ל"ח-מ'

[4] בצלאל בר כוכבא, "על יוספוס וספרי המקבים, פילולוגיה והיסטוריוגראפיה", תרביץ, כרך סב, חוברת א, תשנ״ג תשרי-כסלו, עמ' 4–5 (118–119).

[5] על פי בר כוכבא מטעמים שונים יש להעדיף בעניין זה דווקא את גרסת מקבים ב'. ואין בדבר למעט את המהימנות של מקבים א' בענייני הקרב, כיוון שבעניינים חיצוניים ידיעתו הייתה מוגבלת

[6] רפפורט מקבים א', 155.מקבים א' ד', א'-ב': "וייקח גורגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים נבחרים, ויסע המחנה לילה, [ב'] ליפול על מחנה היהודים ולהכותם פתאום, ובני החקרא היו לו מורי דרך."

[7] מקבים ב, פרק ח, פסוקים כא–כג.

[8] בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 202-203

[9] מקבים א, פרק ד, פסוק ו.

[10] בצלאל בר כוכבא, "על יוספוס וספרי המקבים, פילולוגיה והיסטוריוגראפיה", תרביץ, כרך סב, חוברת א, תשנ״ג תשרי-כסלו, עמ' 4–5 (118–119).

[11] על פי ברוך קנאל "אמאוס מילאה בימי קדם את מקומה של לטרון הסמוכה, כמקום השומר על המבואות להרי יהודה...ובאזור זה התחוללו לא מעט קרבות: גם במלחמת העולם הראשונה ובימי מלחמת העצמאות. גם בתקופה הרומית במקום זה חנה הלגיון הרומאי החמישי (המקדוני)"

[12] בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 184-185

[13] מזוהה כיום בנבי סמואל 31°49′59″N 35°10′50″E / 31.832967°N 35.180641°E / 31.832967; 35.180641 או בתל א-נצבה 31°53′08″N 35°12′59″E / 31.885484°N 35.216460°E / 31.885484; 35.216460 (נבי סמואל על פי קנאל, אבי-יונה ובר-כוכבא. ותל א-נצבה על פי הר).

[14] נאום יהודה. אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא, תרגום ופירוש (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004), 153. פעולות אלה מזכירות באופן חלקי את הפעולות שננקטו בספר שמואל א', ז'.

[15] על פי בר-כוכבא הוא עלה דרך מעלה בית חורון, קנאל משער "שעברו בדרכי ההרים, והגיעו עד לסביבת נוה אילן".

[16] בר כוכבא מעיר שהמספר של אלף פרשים נבחרים מתאים לשתי יחידות המשמר המלכותיות, אך לא סביר שאנטיוכוס אפיפינאס לא לקח יחידות אלו למסעו במזרח. לדעתו יש להקטין את גודל הכוח באותה יחס שיש להקטין את הצבא הסלווקי, כלומר בערך לחמישית

[17] בר כוכבא לומד מכאן שליהודה הייתה מערכת התראה יעילה ביותר באמצעות משואות או פרשים מהירים

[18] קנאל סובר שיהודה הצליח לנחש את מהלכיו של גורגיאס מראש כיוון שיצא לפניו לכיוון אמאוס, וגם בר-כוכבא (עמ' 132) מפקפק בסיפור שיהודה יצא רק לאחר שגורגיאס יצא

[19] המסלול המשוער שמציע אבי-יונה הוא בידו-קריית אל-ענב (=אבו ע'וש)-סריס-ועמק כסלה (=כסלון ורמת רזיאל). המסלול על פי קנאל הוא מצפה-בידו-קריית יערים-בית טול- שער הגיא - עד לראס אבו מור צפונית לתעוז מפה. בר כוכבא סובר כי התנועה הייתה יכולה להיות במספר מסלולים ואף במקביל. מציע את המסלולים: מצפה-גבעון-בידו-קריית ענב -בית תול-דיר איוב (בדומה לקנאל), או מצפה-גבעון-בידו-קריית ענב-סריס-עמק כסלון (בדומה לאבי-יונה). מסלולים של כ-23 ק"מ, שמכיוון שהיו במורד אמור לארוך כ-5 שעות (עמ' 201). קנאל חישב כי מכיוון שמדובר בסתיו לרשות יהודה עמדו כ-8 שעות, ומהירות כוח צבאי גדול בשבילי ההרים קשה שיהיה יותר מ-3 ק"מ לשעה, כך שמסלולו צריך להיות כ-20 קילומטרים)

[20] המיקום הברור אינו ידוע ויש השערות שונות בעניין. קנאל הציע בתחילה את בקעת הדקלים שלמרגלות ראס אבו מור במרחק של כ-6 קילומטרים מאמאוס, אך לאחר מכן חזר בו והצטרף לאבי-יונה שהציע את הבקעה מדרום למושב מסילת ציון, שנמצאת כ-3.5 קילומטרים דרומית-דרומית-מערבית לאמאוס. בר-כוכבא מציע את עין-חילה (נ.צ. 31.818179,34.995954) בקעה רחבה יחסית כ-2 ק"מ ממערב לשער הגיא

[21] מקבים א' ד', ג'-ה': "וישמע יהודה ויסע הוא והגיבורים להכות את צבא המלך אשר באמאוס, [ד'] בעוד החיילים פרושים מחוץ למחנה. [ה'] ויבוא גורגיאס אל מחנה יהודה לילה ולא מצא [בו] איש. ויבקש אותם בהרים, כי אמר: נסים הם מפנינו."

[22] "ויצאו מן המחנה למלחמה, ויתקעו אנשי יהודה [בחצוצרות] [י"ד] ויאסרו מלחמה ויכו את הגויים וינוסו אל המישור, [ט"ו] והאחרונים נפלו כולם בחרב. וירדפו אותם עד גזר ועד שדות אדום ואשדוד ויבנה, ויפלו מהם שלושת אלפים איש. [ט"ז] וישוב יהודה וחילו מלרדוף אחריהם.", מקבים א' ד', י"ג-ט"ז:

[23] על פי יוספוס אף הוטעה באמצעות מדורות דולקות שהושארו במחנה

[24] מקבים א' ד', כ"ו-כ"ז: "ואלה מן הנכרים אשר נמלטו באו ויגידו לליסיאס את כל הקורות [כ"ז] וכשומעו וירגז ויחר לו, כי לא כאשר חפץ אירע לישראל, ולא כאשר ציווה עליו המלך קרה."

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]