קנג'ירו נומורה
קנג'ירו נומורה (ביפנית: 野村 建二郎; 1896–1956) היה צייר אמריקאי ממוצא יפני. כשהיגר לארצות הברית מיפן כילד, הפך לאמן ידוע בצפון מערב בשנות ה-20 וה-30.
בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחר החתימה על צו הגירוש והמאסר, נכלאו נומורה ומשפחתו במחנה הסגר מינידוקה. סקיצות וציורים שעשה שם במהלך שלוש השנים הבאות ממשיכים להיות מוצגים כתיעוד חשוב של חוויית המלחמה היפנית-אמריקאית. נומורה עבר בסופו של דבר לציור מופשט.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קנג'ירו נומורה נולד בשנת 1896 במחוז גיפו, יפן. ב-1907 היגרה משפחתו לארצות הברית, והתיישבה בטאקומה, וושינגטון. כשהיה בן שש עשרה חזרו הוריו ליפן, אך קנג'ירו בחר להישאר בארצות הברית.
בשנת 1916, עבר נומורה לסיאטל והחל לעבוד אצל בעל חנות בשכונת ג'פנטאון של העיר (שנודעה מאוחר יותר כ"מחוז הבינלאומי"). תוך שנה, הוא החל לעבוד כשוליה של צייר שלטים (ככל הנראה עם בורגירה היראימה, צייר השלטים המקצועי היחיד הידוע בג'פנטאון באותה תקופה). הוא החל לקחת שיעורים בסטודיו של פוקו טדמה, מורה בולט לאמנות שהדריך את נומורה בטכניקות הבסיסיות של אמנות מערבית. טדמה היה מהגר הולנדי-אינדונזי ועבד לעיתים קרובות עם סטודנטים יפנים-אמריקאים. [1]
קריירה מוקדמת: שנות ה-20 וה-30
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1922, לאחר חמש שנות לימוד אצל טדמה, נבחרו כמה מציוריו על ידי אגודת האמנות היפה של סיאטל להשתתף בתערוכה השנתית של האמנים של צפון מערב האוקיינוס השקט. באותה שנה הוא וחברו, שואו טודה, פתחו עסק לציור שלטים בג'פנטאון. בשנה שלאחר מכן הם העבירו אותו לשדרה השישית ולרחוב הראשי, בלב ניהונמצ'י, שם הוא נשאר במשך שלוש עשרה השנים הבאות. עד מהרה העסק הפך למצליח ולסטודיו ולמקום בילוי לאמנים, כמו גם לביתם של נומורה וטודה וכתובת לאמנים נוספים. [2]
לאחר שטודה התחתן והמשיך הלאה ב-1928, טוקיטה תפס את מקומו כשותף לעסקים של נומורה. שני הגברים, שנפגשו בסביבות 1921, היו קשורים קשר בל יינתק, הדרכים השונות מאוד שלהם לצייר נושאים דומים מספקים ניגוד והקשר זה לעבודתו של זה. זמן רב לאחר מותם ציוריהם המשיכו להיות מוצגים זה לצד זה.
בשנות העשרים של המאה ה-20 קהילת האמנויות של סיאטל גדלה עם אנרגיה שנמשכה אפילו במהלך השנים הראשונות של השפל הגדול. נומורה ועמיתיו הופיעו בקביעות בתערוכות של המכון לאמנות בסיאטל, וכאשר מוזיאון האמנות של סיאטל נפתח ב-1933, תערוכת היחיד הראשונה שלו הייתה מעבודותיו של נומורה. עבודתו הוצגה גם בגלריה לאמנות הנרי של אוניברסיטת וושינגטון, בארמון קליפורניה של לגיון הכבוד בסן פרנסיסקו ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.[3]
נומורה התחתן ב-1928, לו ולאשתו פומיקו נולד בן, ג'ורג', ב-1930. [4]
בשנת 1935 הוזמן נומורה להצטרף לקבוצת השנים-עשר, מפגש שיתופי של אמנים מתקדמים כולל קנת קלהאן ואמברוז פטרסון. התערוכות של הקבוצה התגלו כפופולריות, וכמה נערכו במהלך השנים הבאות. [5]
למרות הצלחותיו כאמן, השפל המעמיק עשה את שלו. בשנת 1933 הוא שמח ששלמו לו 38.25 דולר לשבוע כדי לייצר מספר ציורים עבור פרויקט יצירות האמנות הציבוריות הפדרלי, שחלקם הוצגו בגלריה קורקורן בוושינגטון הבירה בשנת 1936. חוסר ההצלחה בעסקים אילץ את נומורה לסגור את עסק ציורי השלטים. אך הוא וחברו הצליחו לבסוף לבסס את עצמם מחדש על ידי ניהול עסק לניקוי יבש במחוז האוניברסיטה של סיאטל. [6]
זמן מלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהגרים יפנים באופן כללי היו כפופים לחוקי ארצות הברית שאסרו עליהם להחזיק ברכוש או להפוך לאזרחים. [7] קבוצות גזעניות החלו במהומות ופעילות מעת לעת לחיסול מה שכינו "הסכנה הצהובה". [8] הפצצת פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 הובילה לחשד של חוסר נאמנות ואף לחבלה מצד יפנים-אמריקאים. צו ביצוע 9066 אפשרה לצבא ארצות הברית לסלק את כל האנשים ממוצא יפני מהחוף המערבי,[9] כולל אזרחים ילידי ארצות הברית שבמקרים מסוימים דיברו יפנית מעט או בכלל לא. הם היו אמורים להיות מרוכזים במחנות שנקראו "מרכזי רילוקיישן" - מחנות מעצר - הרחק בפנים הארץ.
ב-12 באפריל 1942, קנג'ירו נומורה ומשפחתו היו בגירוש למחנה ושהו שם במשך שלושה חודשים. לאחר מכן הם הועברו למחנה מעצר מרכזי באיידהו, והוחזקו במשך שלוש שנים.[10]
נומורה עבד כצייר שלטים במחנה, מה שאפשר לו גישה לצבע ולמכחולים. הוא צייר או שרטט על כל החומרים שהיו זמינים, הוא יצר תיעוד ויזואלי מרגש של חיים במעצר. חלק מציורי מחנה המעצר שלו היו בצבעים כהים שהעניקו גוון כבד לעבודותיו. חלק מהעבודות היו קטנות בגודל דפי מחברת. אחד מהם צויר בעפרון על נייר. אף על פי שהם היו פשוטים וייצוגיים, הנושאים שהוא בחר נותנים תובנה גדולה יותר איך הייתה חווית המעצר: בציור נראה השער הראשי, לידו היה שטח מגודר וסככה שבה יכלו מבקרים מ"העולם החיצון" להיפגש עם עצורי המחנה. ניתן לראות בציור שוטר צבאי חמוש נשען על הגדר האחורית של אזור הביקור. מגדל השמירה, שצויר במהלך החורף של 43–1942, הציג שמי חורף אפלים ומבשרי רעות ומישור של קרקע מושלגת הממוסגרת על ידי קו של גדר תיל. בציור - בניין הכביסה והתברואה, הוא אחד הציורים הבודדים שהציגו אנשים, מראה אישה בודדה עם סל צועדת לבניין הכביסה בסצנה בצבעי חום וירוק עמומים.[11]
שנים מאוחרות יותר
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהם חזרו לסיאטל לאחר המלחמה, הם התקשו למצוא עבודה, ואשתו החולה של נומורה התאבדה בשנת 1946. נומורה לא צייר עד 1947, כאשר אמן יפני מקומי אחר, פול הוריוצ'י, עזר לו להתאושש מאובדנותיו ולחזור לאמנות.[11] הניסויים שלו בהפשטה משכו עניין רב, כולל תערוכה בגלריה בסיאטל. [12]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Signs of Home: The Paintings and Wartime Diary of Kamekichi Tokita, pp20-21, by Barbara Johns; University of Washington Press, 2008
- ^ Signs of Home: The Paintings and Wartime Diary of Kamekichi Tokita, pp24, by Barbara Johns; University of Washington Press, 2008
- ^ 1 2 Tacoma Art Museum; A Concise History of Northwest Art, exhibition notes, 2009
- ^ McKivor, June Mukai, ed. (1991). Kenjiro Nomura: An Artist's View of the Japanese American Internment. Seattle: Wing Luke Asian Museum.
- ^ Signs of Home: The Paintings and Wartime Diary of Kamekichi Tokita, pp80-81, by Barbara Johns; University of Washington Press, 2008
- ^ Signs of Home: The Paintings and Wartime Diary of Kamekichi Tokita, p42, by Barbara Johns; University of Washington Press, 2008
- ^ "The Immigration Act of 1924 (The Johnson-Reed Act)". U.S Department of State Office of the Historian
- ^ Seattle Civil Rights & Labor History Project: The 1920 Anti-Japanese Crusade and Congressional Hearings, by Doug Blair
- ^ National Archives; Executive Order 9066: Resulting in the Relocation of Japanese
- ^ Kent Historical Museum; Kenjiro Nomura: An Artist's View of Japanese-American Internment; exhibition notes
- ^ 1 2 The Seattle Times, Friday, June 26, 1992; Internment Paintings Speak The Unspoken, by Phil West
- ^ Paul Horiuchi: East and West, by Barbara Johns; University of Washington Press, 2008
