קילט

מספר עיצובי קילט סקוטי מודרני כחלק מלבוש פורמלי

קילט (בסקוטית: kilt) הוא לבוש סקוטי מסורתי הקיים בצורות מודרניות ומסורתיות שונות, הכוללות את הלבוש הסקוטי המודרני, הלבוש הסקוטי ההיסטורי (ראו ההיסטוריה של הקילט), קילטים לאומיים אחרים כמו הקילט האירי או הוולשי וחצאיות של מדי בית ספר.

באירועי משחקי הרמה המודרניים בסקוטלנד וברחבי העולם ניתן לראות את הגרסה המודרנית של הקילט הסקוטי המסורתי. הצורות ההיסטוריות של הקילט הסקוטי מאוד שונות מהגרסה המודרנית. לשופטי ומארגני התחרות יש תקנות לגבי הלבוש המקובל למשתתפים, והמתחרים מחויבים ללבוש קילט. המילה קילט בערך זה מתייחסת ללבוש הסקוטי הנראה במשחקים אלו.

ההיסטוריה של הקילט

ההיסטוריה של הקילט קיימת לפחות מסוף המאה ה-16. אף על פי שהקילט נחשב לפריט לבוש מסורתי של הרמה הסקוטית, הלאומיות של מסורת זו היא יחסית חדשה. הקילט הפך למזוהה עם אנשי הרמה רק עם התעוררות הרומנטיזם במאה ה-19, ולאחר מכן אומץ על ידי סקוטים ברחבי העולם. עמים קלטים אחרים כאירים, קורנים, וולשים ומנקסים גם הם אימצו את הקילטים בשנים האחרונות.

המילה קילט באה מהמילה הסקוטית Kilt שמשמעותה "לקפל את הבגד מסביב לגוף".

"הקילט הגדול"

שחזור של "אריג צמר חגור" (Belted plaid)

הבד של הקילט המקורי נקרא "Breacan an Fhéilidh" או "Féileadh Mòr" והיה חתיכת בד צמרי עבה ברוחב של כ-1.5 מטר ובאורך של כ-6.5 מטר. הקילט הגדול, שנקרא גם אריג צמר חגור (Belted plaid) היה בגד תלוי שהיה עשוי מהבד שנאסף ידנית לקפלים והודק על ידי חגורה רחבה. החלק העליון יכל לשמש כגלימה שנתלתה על כתף שמאל ונאספה מלפנים או הועלתה על הכתפיים או הראש כהגנה מפני מזג האוויר. הקילט נלבש מעל כותונת שנקראה léine ויכל גם לשמש כשמיכה. ידוע גם כי הקילט האירי הוספג בשומן אווז כדי להפוך אותו לחסין מים.

תיאור משנת 1746 מציין:

” הלבוש רופף מאוד ומאפשרים לגברים המורגלים אליו לעבור תלאות גדולות, לצעוד במהירות, לעמוד באכזריות מזג האוויר, לחצות נהרות ולמצוא מקלט בבקתות, יערות וסלעים במקרה הצורך; גברים בלבוש השפלה לא יוכלו לעמוד בכך.”

בזמן קרב היה נהוג להוריד את הקילט ולשים אותו בצד, כשההסתערות הייתה נעשית בכותנות או חולצות מלחמה.

לא ידוע בדיוק מתי התחיל עידן הקילט הגדול אך ידוע בוודאות כי הוא היה קיים כבר בתחילת המאה ה-17. הוא מזוהה בעיקר עם הרמה הסקוטית אך הוא היה בשימוש גם באזורים כפריים עניים בשפלה. שימוש נרחב בקילט הגדול נמשך לתוך המאה ה-19 וישנם כאלו שלובשים אותו עד היום.

"הקילט הקטן" או "הקילט להליכה"

לפי מכתב שנשלח בשנת 1785 ל"מגזין אדינבורו", הלבוש לו אנחנו קוראים כיום "קילט" הומצא בסביבות שנת 1720 על ידי תומאס ראולינסון, קווייקר מלנקשייר, שעיצב את הקילט לאנשי הרמה שעבדו במפעל הפחם החדש שלו ביערות צפון סקוטלנד. הקילט הגדול נחשב ללא נוח לעבודה בכריתת עצים ולכן ראולינסון לקח אותו לתופר במטרה שיהפוך אותו ליותר פרקטי. התופר פשוט חתך את הקילט לשניים. ראולינסון היה כל כך מרוצה מהתוצאה שהוא התחיל ללבוש את הקילט החדש בעצמו, ולאחר זמן קצר העמיתים הסקוטים שלו, שבט מקדונל, לבשו אותו גם הם.

עם זאת קיימים איורים רבים המתוארכים להרבה לפני תקופתו של ראלינסון מראים את אנשי הרמה לובשים רק את החלק התחתון של הקילט הגדול. "אריג הצמר החגור" היה עשוי בשני רוחבים של בד שנתפרו יחדיו. אם היו משתמשים רק ברוחב אחד ולובשים רק כ-3.5 מטר מהבד בחגורה מתחת למתניים מתקבל לבוש הנקרא fèileadh beag, שכנראה היה בשימוש כבר בתחילת המאה ה-17 והיה פופולרי בתחילת המאה ה-18. קרוב לוודאי שהקילט החדש הזה היווה אבולוציה טבעית מהקילט הגדול וככל הנראה ראולינסון הבחין בו, הסיק במהירות את תועלתו והתעקש על לבישתו בקרב עובדיו.

הקילט הקטן התפתח לקילט הטארטן המודרני שבו הקפלים נתפרים לתוך הבד על מנת להקל על לבישתו.

"חוק האיסור" ותחייתו של הקילט

המהומות היעקוביטיות הדגימו את הסכנה לממשלה המרכזית שהיוו לוחמי הרמה שצייתו רק לצ'יפים שלהם, וכחלק מסדרה של תקנות כפתה ממשלתו של המלך ג'ורג' השני ב-1746 את חוק הלבוש (ר' חוק האיסור), שהוציא מחוץ לחוק את כל פרטי הלבוש המזוהים עם הרמה הסקוטית, כולל הקילטים החדשים (לא כולל מדים צבאיים), בכוונה לדכא את תרבות הרמה. האיסור נשאר בתוקף במשך 35 שנה.

המלך ג'ורג' הרביעי לבוש בקילט

אף על פי שהקילט כמעט ונשכח ברמה הסקוטית, באותה תקופה היה זה אופנתי בקרב הרומנטיקנים הסקוטים ללבוש קילטים כצורת מחאה נגד האיסור. הייתה זו תקופה בה עמים "פרימיטיבים", כמו אנשי הרמה, נחשבו לרומנטיים. רוב אנשי השפלה פחדו מאנשי הרמה לפני שנת 1745, אך רבים הזדהו איתם לאחר שכוחם אבד. הקילט, יחד עם מאפיינים אחרים של התרבות הגאלית הפך למזוהה עם יעקוביטיזם, וכשהאיום היעקוביטי הוסר הקילט הפך לחלק מהנוסטלגיה הרומנטית.

כשהאיסור הוסר ב-1782 בעלי אדמות ברמה הקימו "אגודות רמה" (Highland Societies) במטרה לעודד את השימוש בלבוש הרמה הישן. "האגודה הקלטית של אדינבורו" בניהולו של וולטר סקוט עודדה את אנשי השפלה להשתתף בתחייה זו.

הקילט הפך למזוהה עם סקוטלנד כולה לאחר ביקורו של המלך ג'ורג' הרביעי ב-1822. אגודות הרמה ארגנו "מפגשים גאלים" וייסדו מסורות סקוטיות חדשות, כמו לבישת הלבוש "המסורתי" של הרמה על ידי אנשי השפלה וחיבורם של טארטנים לשבטים.

מתקופה זו ואילך הקילט צבר תאוצה כסמל התרבות הסקוטית. המלך ג'ורג' הרביעי הופיע מספר פעמים לבוש בקילט ויורשתו, המלכה ויקטוריה, נהגה להלביש את בניה בקילט, עובדה שהגדילה את הפופולריות שלו.

שימוש צבאי

החל מ-1624 הפלוגות העצמאיות של אנשי הרמה לבשו "קילטים גדולים", ועם הפיכתן ב-1740 למשמר השחור (כיום חלק מהרגימנט המלכותי של סקוטלנד) קילטים אלו הוחלפו בקילטים מודרניים עם טארטן כהה (טארטן "המשמר השחור" של שבט קמפבל).

מורדים יעקוביטים רבים אימצו את הקילט כמדים בלתי רשמיים ואפילו תומכיהם האנגלים לבשו פרטי לבוש העשויים מטארטן בתקופת המרד היעקוביטי של 1745. לאחר מרידה זו החליטה הממשלה ליצור רגימנטים שגויסו מקרב אנשי הרמה בשביל הצבא הבריטי כדי לפקח על האנרגיות של הגאלים. רגימנטים אלו נשלחו להודו, צפון אמריקה ועוד, ובכך ירד הסיכוי לחידוש המרד הסקוטי. מדי צבא לא נכללו בחוק הלבוש ומדי הרגימנטים הללו כללו קילטים מודרניים, כאשר כל רגימנט זוהה עם טארטן משלו.

יחידות סקוטיות רבות לבשו קילטים בקרבות במהלך מלחמת העולם הראשונה. הטקטיקות האכזריות של חטיבת הרמה המלכותית העניקו לחייליה את הכינוי "גברות מגיהנום" מהצבא הגרמני שנלחם נגדה בשוחות. השימוש האחרון שנעשה בקילט במהלך קרבות היה בתחילת מלחמת העולם השנייה.

לצבא האירי אין מסורת של לבישת קילט בקרב, אולם החלילנים בחטיבות האיריות של הצבא הבריטי לובשים באופן מסורתי קילטים בצבע חרדל, ומסורת זו ממשיכה גם בלהקות החלילנים של הצבא האירי.

הקילט הסקוטי

לבוש סקוטי מסורתי

הקילט הסקוטי שונה במעט בעיצוב ובמבנה מהקילט הכללי. זהו לבוש תפור העטוף מסביב למותניים ונסגר על ידי רצועות ואבזים בשני הצדדים. הקילט מכסה את הגוף מהמותניים ומטה עד למעט מעל הברכיים. שתי שכבות הבד שנמצאות בקדמת הגוף הן שטוחות בעוד הבד בצדדים ומאחורה הוא עם קפלים. ניתן ללבוש תחתונים מתחת לקילט אך אין שום חובה לכך.

עיצוב ומבנה

בדים

הקילט האופייני הנראה במשחקי הרמה המודרניים עשוי מצמר שזור הרקום באריג טוויל (twill, אריג בעל קווים מלוכסנים). הטוויל הרקום לפי דפוס צבעים מסוים, הנקרא סט (Sett), נקרא טארטן. הקילט האירי, לעומת זאת, היה עשוי מסורתית מבד בצבע אחיד. קילט רגיל למבוגר עושה שימוש בכ-5.5 עד 7 מטר בד טארטן.

סט (Sett)

גימור הקילט

אחד מהמאפיינים הבולטים של הקילט הסקוטי הוא דפוס הטארטן, הנקרא סט. רבים מהדפוסים הללו מזוהים עם שבטים או משפחות מסוימות בסקוטלנד אך ישנם גם טארטנים לאזורים, מחוזות, חברות, אנשים יחידים, בתי ספר ואוניברסיטאות. הסטים תמיד מאורגנים אופקית ואנכית, לעולם לא באלכסון. הם מתוארים לפי ספירת החוטים, זאת אומרת הרצף של הצבעים ועוביים. לדוגמה, לטארטן של שבט וואלאס יש ספירת חוטים כזו: "K/4 R32 K32 Y/4". זאת אומרת שבטארטן ישנם ארבעה חוטים שחורים, לאחר מכן 32 חוטים אדומים, 32 שחורים וארבעה צהובים. הסטים רשומים ב"רשות הסקוטים לטארטנים" המחזיקה באוסף של דוגמאות בדים המאופיינות בשם ובספירת החוטים. כיום ישנם בערך 5000 טארטנים רשומים, כאשר רובם נרשמו כבר במאה ה-19, לפני שהיה קישור בין הטארטנים לשבטים מסוימים.

הקילט הנורת'מברי

הקילט ממחוז נורת'מבריה (Northumbria) הוא כמעט זהה לקילט הסקוטי אך בדרך כלל עשוי משזירה פשוטה יותר ופחות צבעוני. הבדים המשמשים לקילטים אלו הם אינם טארטנים אמיתיים ובדרך כלל עשויים רק מצבע אחד.

הקילט האירי

בניגוד לקילט הסקוטי, הקילט האירי היה עשוי בדרך כלל מבד בצבע אחד, כאשר הצבעים הנפוצים ביותר היו ירוק וזעפרן. הקילט באירלנד היווה סמל ללאומיות הגאלית בעיקר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בשנים האחרונות עוצבו טארטנים חדשים רבים המזוהים עם מחוזות איריים. הטארטן האירי העתיק ביותר הוא טארטן אלסטר, שנתגלה ב-1956 ומתוארך לתחילת המאה ה-17, כנראה מהתקופה בה סקוטים רבים היגרו למחוז אלסטר שבצפון אירלנד. למרות זאת, הקילט כיום באירלנד נחשב בעיקר לסקוטי, משום שההתעוררות האירית לנושא הקילטים בתקופה האחרונה הוא בעיקר של אירים אמריקאים.

הקילט הוולשי

הקילט בוויילס לא נחשב לחלק מסורתי בלבוש הוולשי הלאומי אך הוא נעשה יותר פופולרי כסמל לזהות הקלטית. מאותה סיבה ניתן כיום לראות קילטים גם בקורנוול, דבון, האי מאן, בריטני, צפון פורטוגל ומחוז גליסיה בספרד.

כיום מיוצרים יותר ויותר טארטנים אישיים בוויילס, על אף שאין ממש ראיות לכך שהעם הוולשי (או כל עם קלטי אחר) השתמש בטארטנים כדי לזהות משפחות.

סגנונות לבישת הקילט

כיום רוב הסקוטים רואים בקילט לבוש רשמי או טקסי, אף שישנם אנשים רבים הלובשים קילט ביום-יום. יחידות מסוימות בצבא הבריטי ובצבאות של חלק ממדינות חבר העמים הבריטי (לרבות אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד ודרום אפריקה) עדיין כוללות את הקילט כחלק מהמדים הרשמיים שלהן, אף על פי שהוא לא משמש חלק ממדי הקרב מאז 1944.

קישורים חיצוניים

• קילט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)