קטנאצ'ו

קטנאצ'ו

קטנאצ'ו (מאיטלקית: Catenaccio - בריח או מנעול) הוא מערך כדורגל שתכליתו הגנתית ובעזרתו הגיעו קבוצות איטלקיות להישגים נאים בזירה המקומית ובאירופה. הידועה והמצליחה ממיישמות השיטה הייתה אינטר מילאנו הגדולה של הלניו הררה בשנות השישים, שזכתה פעמיים ברציפות בגביע אירופה לאלופות.

השיטה

ביסודו של הקטנאצ'ו עומדת פילוסופית משחק הגנתית, המתמקדת יותר באי-ספיגת שערים מאשר בהבקעתם. כדי להשיג מטרה זו דוגלת השיטה בפריסתם של ארבעה שחקני הגנה בקו אחד השומרים אישית על שחקני ההתקפה של הקבוצה היריבה. מאחוריהם מוצב בלם אחורי, שתפקידו לחפות עליהם ולעצור שחקני התקפה שהצליחו להשתחרר משומריהם ולהתקדם אל עבר השער.

הבלם האחורי חופשי אמנם מחובת שמירה אישית (חופש שממנו נגזר הכינוי "ליברו"), אולם תפקודו במערך הקטנאצ'ו הוא הגנתי טהור, ואילו התכנים ההתקפיים-יצירתיים שיצקו לתפקיד זה שחקנים כפרנץ בקנבאואר הם מאוחרים יותר וזרים לקטנאצ'ו.

השמירה האישית אינה נחלתם של שחקני ההגנה בלבד, אלא גם של ארבעת שחקני הקישור, עליהם מוטלת השמירה על קשרי הקבוצה היריבה. את המשחק רווי השמירות האישיות תיאר רינוס מיכלס כ"כדורגל זוגות".. בחוד המערך משחק חלוץ מרכזי בודד, בניגוד גמור למערכי הכדורגל שהיו נהוגים בעידן ההוא ואשר דגלו בשניים או שלושה חלוצים.

חלק בלתי נפרד מהקטנאצ'ו היו הפאולים הטקטיים הרבים, שנועדו לשבור את שטף משחקו של היריב.

היסטוריה

אף שהקטנאצ'ו מזוהה עם הכדורגל האיטלקי, שני המאמנים שתרמו יותר מכל לפיתוחו ולשכלולו היו קרל ראפאן האוסטרי והררה הארגנטינאי. ראפאן המציא את עמדת הבלם האחורי, שמשמש כבריח הנועל את ההגנה מאחור, ועל שמו נקראת השיטה. לשיטתו, אותה שיחקו הקבוצות שאימן בשווייץ - סרבט ז'נבה החל מ-1932 ונבחרת שווייץ ב-1937 - קרא ורו (verrou, מנעול בצרפתית). נבחרת שווייץ של ראפאן הגיעה להישגים יפים, ניצחה את אנגליה במשחק ידידות ואף הדיחה את גרמניה ממונדיאל 1938. אולם בגרסה מוקדמת זו עדיין שיחקו בהגנה שלושה שחקנים (מלבד הבלם האחורי) ולא ארבעה. היא הייתה טקטית והגנתית יותר ממה שנהוג היה קודם לכן, אבל היא עדיין לא הייתה נגטיבית כפי שעתיד היה הקטנאצ'ו להיות בגרסתו האיטלקית.

המאמן שייבא את השיטה לאיטליה היה נראו רוקו, שבאמצעות אימוץ המערך ההגנתי הביא את טריאסטינה הקטנה למקום השני המפתיע בליגה ב-1947. הוא המשיך להנהיג את השיטה גם בקבוצות שאימן לאחר מכן: פדובה בשנות החמישים ואחר כך מילאן.

הגרסה המוצלחת ביותר, הידועה ביותר, והשנואה ביותר על חובבי הכדורגל ההתקפי, הייתה זו שהנהיג הררה באינטר. אינטר הייתה זו שמשחקה התמקד כמעט לחלוטין בהגנה, שהוסיפה לקו האחורי את השחקן החמישי ושהרבתה לנצח משחקים בתוצאה המינימלית 1-0. הייתה זו קבוצה אפקטיבית שזכתה באליפויות ובגביעים, בזכות יכולתה להבקיע שער אחד, בדרך כלל בהתקפה מתפרצת, ואז "להרוג" את המשחק על ידי משחק מסירות סתמי בין המגנים והקשרים, כאשר בקו ההגנה האחרון ניצב הבריח הבלתי עביר.

צורת משחק זו הייתה אפקטיבית אך "אריות ליסבון" ניצחו אותה. שחקני סלטיק ומאמנם ג'וק סטיין, שהתמודדו מול אינטר בפורטוגל בגמר גביע האלופות 1967. בתחילה נראה היה שאינטר תצליח להוציא לפועל את תוכנית המשחק הרגילה שלה, כאשר עלתה ליתרון מוקדם מבעיטת עונשין כבר בדקה השמינית. אולם שחקני סלטיק הפעילו לחץ בלתי פוסק על שחקני ההגנה של אינטר כבר במחצית המגרש שלהם, זכו בכדורים בחזרה ולא הותירו שהות להגנה האיטלקית להתאושש ולפתח את משחק המסירות הרגיל שלה. המטווח הסקוטי הניב למעלה מארבעים בעיטות לשער אינטר, ושני שערים שהפכו את התוצאה על פיה.

זמן קצר לאחר המפלה בליסבון איבדה אינטר גם את האליפות והודחה מהגביע האיטלקי בידי קבוצה מהליגה השנייה. שקיעתה של אינטר וסוף דרכו של הררה במועדון, סימנו את ראשית קיצה של השיטה. הררה עצמו דבק בה בכל זאת, ובחר להטיל את האחריות לכישלון על ארמנדו פיקי (Picchi), ששיחק את התפקיד המכריע במערך, של הבלם האחורי.

השפעה

הקטנאצ'ו בצורתו המוגדרת לעיל עבר מן העולם, בין השאר כתוצאה מהפרכתו על ידי סלטיק ולאחר מכן על ידי קבוצות ששיחקו כדורגל טוטאלי. שני האלמנטים המשמעותיים ביותר בשיטה, תפקיד הליברו ושמירות אישיות, הלכו ונעלמו גם הם. אולם הרעיון שעמד מאחורי הקטנאצ'ו, תפיסת העולם ההגנתית-טקטית של משחק הכדורגל, שריר וקיים גם בכדורגל המודרני.

ההתנהגות הטקטית של קבוצות במצבים מסוימים, כגון המעבר להגנה לקראת סיום משחק כדי לשמור על יתרון, או בחסרון מספרי לאחר הרחקות, היא במידה רבה מורשתו של הקטנאצ'ו. עם זאת אין לכנות כל מערך או צורת משחק שלילית קטנאצ'ו.

הדגש ההגנתי והשימוש בפאולים טקטיים, הם אלמטניים של הקטנאצ'ו שנשארו מקובלים בכדורגל האיטלקי הרבה אחרי הררה. נבחרת איטליה של ג'ובאני טרפטוני, למשל, נשארה נאמנה להם גם בראשית המאה ה-21.

לקריאה נוספת

• אנדי גריי וג'ים דרואט, Flat Back Four: The Tactical Game, הוצאת Reedswain, ‏ 2000.