קורנליוס
 | |||||
| קורנליוס | |||||
| לידה |
180? רומא, האימפריה הרומית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
253 (בגיל 73 בערך) רומא | ||||
| מדינה |
רומא העתיקה | ||||
| דת |
הכנסייה הקתולית | ||||
| |||||
  | |||||
קורנליוס (בלטינית: Cornelius; מת ב-253) היה אפיפיור במשך שנתיים, בין השנים 251–253.
קודמו בתפקיד, פביאנוס, הוצא להורג על–ידי הקיסר דקיוס ב-20 בינואר 250 והנוצרים ברומא חששו כל–כך מן הרדיפות אחריהם על–ידי הקיסר שנמנעו ממינוי בישוף ברומא. כפי שמספר קיפריאנוס (איגרת 51, סימן 8 ואילך) כאשר הרדיפות נחלשו במרץ 251, בגלל מותו של דקיוס בקרב נגד הגותים התכנסו שישה עשר בישופים ברומא וקורנליוס נבחר על–ידם ברוב קולות, לכאורה כנגד רצונו.
זמן קצר לאחר מכן, כפי שמספר קיפריאנוס: "עריץ, נתעב בעיני כהני האל... נסיך יריב עלה כנגדו וכונן את כיסאו ברומא". אותו "עריץ" היה נובטיוס, כומר אדוק ברומא, שהתקומם כנגד מה שתפש כסלחנותו היתרה של קורנליוס, שהיה מוכן לקבל חזרה לחיק האמונה את כל אלו שמעלו בה והתכחשו לדתם בלחץ הרדיפות והעינויים שהוביל דקיוס. ככל הנראה, הדמות העיקרית מאחרי הקלעים הייתה קיפריאנוס, שדחף את קורנליוס להחליט בקונציל קרתגו (אנ') בשנת 251 על קבלת הכופרים חזרה לכנסייה אחרי כפרת עוונות קצרה.
אוסביוס מצטט בהרחבה ממכתבו של קורנליוס לפביאנוס בישוף אנטיוכיה, שנטה אז לתמוך בנובטיוס, בו הוא מאשים את נובטיוס כמי שחולל את הקרע בגלל אכזבה מאי-בחירתו למשרת האפיפיור. קרוב לוודאי שלמרות תיאורו של קיפריאנוס, ההפך היה הנכון: קורנליוס הוא ששאף למינוי למשרת האפיפיור, והסכים להתמנות אף על פי שהמוודים ואנשי הדת הבכירים בעיר הסתייגו ממנו וממדיניותו. נובטיוס, שנהנה מתמיכתם, היה ככל הנראה זה שנאלץ להתמנות לבישוף-שכנגד כדי להגן על עקרי האמונה האורתודוקסית, כנגד גישתו הסלחנית של קורנליוס.
כך או כך, כפי שקיפריאנוס מדגיש, העיקרון כי אין לסבול מצב בו ישנם שני בישופים בעיר אחת הפך בלתי נסבל בעיני הבישופים המובילים. קיפריאנוס גייס לצידו של קורנליוס את מאה הבישופים באפריקה ואת השפעתו של דיוניסיוס בישוף אלכסנדריה, שהיה משוכנע לפחות על–פי מכתבו לנובטיוס כי נובטיוס התמנה לבישוף-שכנגד בגלל אכזבה מאי-בחירתו למשרת האפיפיור. מכתביו של דיוניסיוס הצליחו להבטיח לקורנליוס את התמיכה הקריטית של בישופי המזרח, שהכריעו למעשה את הכף. באיטליה התכנס ויעוד של שישים בישופים שנועד לשוב ולאשר את בחירתו של קורנליוס, ולדחות את מינויו של נובטיוס.
במכתביו המרירים והארסיים של קורנליוס לפביאנוס מאנטיוכיה נחשפים באקראי נתונים על מבנה הבישופות של רומא, שכללה לפי קורנליוס ארבעים ושישה כהנים, שבעה דיאקונים, שבעה תת-דיאקונים (עוזרי דיאקונים), ארבעים ושניים אקוליטים (ἀκόλουθοι) וחמישים ושניים מגרשי שדים, קוראים (לקטורים, ̓ναγνῶσται) ושוערים או שרתים (πυλωροί), ולמעלה מאלף חמש מאות אלמנות ואנשים במצוקה שנתמכו על–ידי הכנסייה.
מספר זה נותן אפשרות להעריך באופן כלשהו את מספר הנוצרים ברומא העתיקה אז. לפי גיבון מספרם היה כחמישים אלף, אך בנסון ופון הרנאק, המומחים הבולטים בסוף המאה התשע עשרה ביחס לחיי קיפריאנוס סבורים כי מספרם היה קטן בהרבה.
זמן לא רב אחרי שסיעת קיפריאנוס הצליחה לחסל את סיעת נובטיוס התחדשו הרדיפות וקורנליוס גורש לקנטומקלאי (קיויטה וקיה) וככל הנראה מת שם כעבור זמן קצר. על–פי המסורת שאומצה מאוחר יותר הוא מת כמרטיר כאשר ראשו נערף, אך ככל הנראה לא כך היה. ייתכן אף כי בעקבות הירונימוס חל בלבול בין מותו של קורנליוס ומותו של קיפריאנוס במועד מאוחר יותר.
פולחן קדושים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמה משרידיו של קורנליוס הגיעו לגרמניה בתקופת ימי הביניים, כאשר ראשו הגיע לעיר אאכן, שם הוקם מנזר על שמו. בחבל הריין הוא מוגדר כקדוש המגן על האוהבים. האגדה המיוחסת לכך מספרת על אומן צעיר שנשכר לעטר את קתדרלת קורניליוס שבעיר נויס. בתו של אחד מאנשי העיר התאהבה באומן הצעיר, אך אביה התנגד לאיחוד ואמר כי יאשר זאת רק בתנאי שגם האפיפיור יסכים. באורח נס, פסלו של קורניליוס נטה לעבר הצעירים, ברך אותם ובכך השיא את השניים. קורניליוס נחשב אחד מארבעת הקדושים של חבל הריין בתקופת ימי הביניים, ביחד עם קווירינוס מנויס, הוברטוס ואנטוניוס הגדול.
אגדה נוספת מקשרת בין קורנליוס לבין קרנאק, לפיה האבנים במקום היו חיילים פגאנים שהפכו לאבן בשעה שקורנליוס נמלט מהם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אאוסביוס פמפיליוס, "היסטוריה של הכנסייה"
- קיפריאנוס, "אגרות"
- קורנליוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קורנליוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| הקודם: פביאנוס |
אפיפיור (רשימת האפיפיורים) |
הבא: לוקיוס הראשון |