קונקיליאריזם

ועידת קונסטנץ.

קונקיליאריזם (מלטינית: concilium, "מועצה"; כונה גם via concilii, "שיטת המועצה") הייתה תפישה במחשבה הקתולית של שלהי ימי הביניים, לפיה נתונה סמכות מיוחדת למועצות כלליות של הכנסייה, וסמכות זו עשויה אף לגבור על זו של האפיפיור. הקונקיליאריזם התפתח על רקע הקרע המערבי, כשלא נמצא אפיפיור מוסכם, והשפעתו חלפה כשמוסד האפיפיורות חזר לאיתנו.

היסטוריה

רקע

למן ימיו של גרגוריוס השביעי בשלהי המאה ה-11, התביעה הנומינלית המסורתית של הכס הקדוש לסמכות מוחלטת בכנסייה הקתולית, הלכה והתגשמה למעשה. האפיפיור התערב יותר ויותר בענייני ההיררכיות המקומיות וכפה רפורמות (כמו האיסור על כמרים להינשא) מגבוה. באחת מהצהרותיו, שיצאה ב-1075, אף קבע גרגוריוס כי לא ניתן לכנס ועידה אקומנית ללא הסכמתו. מלומדים כנסייתיים החלו לחפש מקורות לכך שכוחו של בישוף רומא לא היה חסר גבולות. הראשון מביניהם היה כנראה הוגוצ'יו איש פיזה , שהורה בערך ב-1190 כי האב הקדוש עשוי לטעות, וכי ההגנה משגיאה על ידי ההשגחה חלה רק על הכנסייה כולה.

התעצמות האפיפיורות, עד כדי עימות עם השלטונות החילוניים, תמרצה עוד יותר קו מחשבה זה. כשפיליפ הרביעי, מלך צרפת הסתכסך עם בוניפקיוס השמיני ב-1302, הדומיניקני יוחנן מפריס חיבר את הספר "על סמכות המלכות והאפיפיורות" (De potestate regia et papali), בו ציין כי כשם שהאפיפיור נבחר לאפוטרופוס על כנסיית אלוהים, כך נציגיה של אותה כנסייה יכלו להדיחו. ב-1324, בעת שהקיסר לודוביקוס התעמת עם יוחנן העשרים ושניים שסירב להכיר בהכתרתו, המלומד מרסיליוס איש פדואה בשם פרסם חיבור רדיקלי "מגן השלום" (Defensor pacis), בו טען כי הסמכות בכנסייה הייתה נתונה לשליט החילוני, לכלל המאמינים, ולמועצות שיתכנסו מעת לעת, וכי הקיסר היה רשאי להעניש ולפטר את האפיפיור. יוחנן גינה את דבריו בבולה מיוחדת ונידה אותו. ויליאם איש אוקאם כתב בשנים שלאחר מכן, ב"דיאלוגים" שלו, על עליונות הכנסייה ביחס לאפיפיור ועל כך שהאמת ניתנה לה כגוף ולא לאדם יחיד (אם כי הוא מיעט להתייחס למוסד המועצה), ונודה אף הוא.

ב-1378, כשניחמו חלק מהחשמנים על בחירתם הבהולה באורבנוס השישי לאפיפיור והצהירו על קלמנס השביעי במקומו, קרסה סמכות הכס הקדוש באחת, ושני הטוענים מיהרו לגייס תומכים ולאיים בחרם על המתנגדים. הנסיכים החילוניים והבישופים נדרשו לבחור צד. מציאת מקור סמכות חלופי הפכה משאלה תאורטית לכורח דוחק.

הקונקיליאריזם, כתורה מקפת, הופיע באותה עת. מלומדי אוניברסיטת פריז, מוסד כלל-אירופאי שעזיבת סטודנטים מאחד המחנות הנצים הייתה פוגעת בו קשות, היו הראשונים לפנות אל האפשרות של כינוס מועצה כאמצעי לפתור את המשבר. המשפטן הקנוני קונרד איש גלנהאוזן והתאולוג היינריך איש לנגנשטיין חיברו כמעט מיד אחרי הקרע, בהתאמה, את "איגרת ההסכמה" (Epistola Concordiae) ו"איגרת השלום" (Epistola pacis). הספרים היו מקיפים מאוד בהיקף חקירתם בנושא, ושמרניים בנימתם. המחברים לא התיימרו לשטוח טענות אידאולוגיות בעד או נגד עליונות האפיפיור, אלא הצביעו על העובדה שבתנאים הנוכחיים שאלה זו איננה רלוונטית ויש לחתור למוצא אחר. כתביהם שימשו את כל התאורטיקנים הקונקיליאריסטים בדור הבא, אם כי לא התקבלו בעתם ובמקומם. תאולוגים רבים אחרים שקלו את הפתרון, אך נרתעו מהאיסור המפורש על כינוס ועידה אקומנית בלי הסכמת האפיפיור. מלומדי פריז קבעו בהצבעה ב-1394 כי הפתרון המועדף הוא התפטרות שני האפיפיורים המכהנים, כך שהמוסד עצמו יצא ללא פגע. הכתר הצרפתי ניסה לקדם פתרון זה בשנים הבאות, באמצעות גיוס נסיכי אירופה.

ועידת קונסטנץ

סביב מפנה המאה התפתחה והשתכללה המחשבה המועצתנית, והיסטוריונים הצביעו על מגמות ומאפיינים בתוכה. כל הקונקיליאריסטים פעלו מתוך כמה הנחות יסוד משותפות: הם קיבלו את סמכותו המונרכית של האפיפיור בכנסייה כנובעת מרצון האל, אך ביקשו לפשר בין כך לבין עריכת מועצות כלליות סדירות, אותן ראו כאמצעי הטוב ביותר לבטא את רצון כלל הכנסייה ולקבל החלטות, וכמעוגנות הן במסורת הכנסייה הקדומה והן בחוק הקאנוני העכשווי. מעבר לכך, היו בין המצדדים בשיטה זו הבדלים ניכרים. פרופ' פרנסיס אוקלי הציע לחלק את המחשבה הקונקיליאריסטית לשלוש אסכולות, אם כי אלו לא הופיעו בטהרתן כמעט, ורוב מההוגים שילבו בין יותר מאחת או נעו מעמדה אחת לאחרת עם השנים.

האסכולה הראשונה, הנפוצה המתונה והנטועה ביותר בהתפתחויות האינטלקטואליות של המאות ה-12 עד ה-14, היא זו שביקשה לקדם רפורמות בכנסייה ולבער שחיתות באמצעות הסתמכות על מוסד המועצה וכינוס של ועידות באופן קבוע. היא הייתה בבסיסה תגובת-נגד לשתלטנות האפיפיורים, אך לא כללה בהכרח קביעה שסמכות המועצה הייתה נעלה על זו של הכס הקדוש. האסכולה השנייה הייתה אוליגרכית, וראתה את קולגיום החשמנים כגוף החולק עם האפיפיור את השליטה בכנסייה, באופן המזכיר את סגנון הניהול של הכנסיות המזרחיות. באופן לא מפתיע, החשמנים מבין ההוגים הקונקיליאריסטים הם אלו שניסחו אותה ושנטו לתמוך בה. עמדה זו יכלה להופיע רק בשלב מאוחר יחסית, כשזכר נמהרותם של החשמנים שהובילה לקרע ב-1378 הטשטש. אף היא לא הכילה בתוכה בהכרח קריאת תיגר על סמכות האפיפיור. לבסוף, האסכולה השלישית הייתה הצרופה והקיצונית מכולן. עיקרה היה שבכל הקשור לסמכות שיפוט, ישו לא העניק כח מוחלט לפטרוס על פני יתר השליחים, וכי אף אם מוסד האפיפיורות היה רצון האל, בחירתו של אדם מסוים לתפקיד הייתה החלטה אנושית, שניתן היה לבטלה, והסמכות האמיתית שכנה בכלל הגוף הכנסייתי. לפיכך, למועצות אכן הייתה עליונות על האפיפיור.

לקראת תום העשור הראשון של המאה ה-15, נעשה ברור שהקרע בין שושלות האפיפיורים מאביניון ומרומא איננו עומד להסתיים בהסכמת הטוענים לכס. החשמנים, שספגו הפסדים כספיים אדירים עקב פיצול הכנסייה, היו נחושים לאחד מחדש את הנצרות הקתולית. ב-1408, האפיפיור הרומי גרגוריוס השנים עשר גירש את שליחי מלך צרפת שעמלו על מגעים דיפלומטיים, אך אנשיו המשיכו לפגוש בהם. לבסוף, רוב החשמנים משני הצדדים נועדו בליבורנו ב-29 ביוני אותה שנה, והכריזו על הכוונה לסיים את הקרע בכינוס מועצה כללית, שנועדה להתקיים בפיזה.

הדיונים על כינוס ועידה אקומנית ללא הסכמת איש מהאפיפיורים הביאו את הקונקיליאריזם לקדמת הבמה. הרוח החיה בין האינטלקטואלים שעמלו להצדיק את הצעד היו קנצלר אוניברסיטת פריז פייר ד'איי, תאולוג מוביל שנחשב למועמד לאפיפיורות, ותלמידו ז'אן ז'רסון, שירשו במשרה כעבור מספר שנים. ז'רסון, הבולט מבין השניים, נקט בטיעונים פורמליים שונים, כמו בידול בין תפקיד האפיפיור שיסודו ברצון האל ובין האדם הנבחר אליו ודימוי של הכנסייה לגוף אנושי, אך המסר העיקרי שהפיץ בין השיטין היה שבעת חירום, נדרשה פעולה חריגה. אליהם הצטרף פרנצ'סקו זברלה, אקדמאי מאוניברסיטת פדואה שעמד להתמנות לארכיבישוף פירנצה, ושעתר עוד קודם אל הקיסר זיגיסמונד כדי שיתערב ויסיים את הסכסוך. ועידת פיזה יצרה תקדים חשוב אך נכשלה באיחוי הקרע: אלכסנדר החמישי, האפיפיור שבחרה, היה חלש והססן. תחת לחצו של הקיסר זיגיסמונד, החשמנים המאוכזבים פנו שוב לקרוא למועצה כללית. זברלה ניהל את המשא ומתן שהוביל לכינוס וועידת קונסטנץ בשלהי 1414.

בקונסטנץ הגיע הקונקיליאריזם לשיא, מול חולשה אפיפיורית ללא תקדים. לאחר שהבטיח להתפטר, האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, יורשו של אלכסנדר, נמלט מן הוועידה ב-20 במרץ 1415, כשהוא מקווה לשלול ממנה לגיטימיות. כל יתר המעורבים איבדו את סבלנותם. ב-26 במרץ נשא ז'רסון דרשה ארוכה בפני המתכנסים, ברוח האסכולה השלישית, הקיצונית. הקיסר זיגיסמונד הביע את תמיכתו כשנכח במקום. ב-6 באפריל הוועידה העבירה צו בשם "המועצה הקדושה דנן" (Haec sancta synodus), בו הוכרז כי "ועידה אקומנית זו... מייצגת את הכנסייה הקתולית הלוחמת, ושואבת את סמכותה ישירות מישו המשיח. וכל איש ואיש, אחת דרגתו ולו אפיפיור, מחויב לציית לה." הוועידה פיטרה את יוחנן, והשילוב בין נחרצותה ללחץ החילוני של זיגיסמונד הביא את שני האפיפיורים האחרים להתפטר בעצמם. באוקטובר 1417 העבירה המועצה את הצו "תדיר" (Frequens), בו הוחלט שעל הכנסייה לכנס מועצות בתכיפות מעתה והלאה. בנובמבר נבחר מרטינוס החמישי והקרע בנצרות המערבית הסתיים. אלא שעל אף הישגיהם של ז'רסון, זברלה ועמיתיהם, הוועידה לא התוותה כמעט את סמכויות מוסד המועצה המתוכנן לעומת אלו של האפיפיור. המבנה החדש נותר מעורפל ונתון לפרשנות.

מרטינוס שטם את הקונקיליאריסטים וביקש להשיב עטרתו ליושנה. הוא מילא אחר לשון התנאים שנקבעו בקונסטנץ וכינס ועידה בפאביה ב-1423, תוך שהוא מקפיד להפגין שדעתו לא נחה מכינוסה ולא להשתתף בה בעצמו. רבים מהמשתתפים חלקו את עמדת האפיפיור, וסברו כי מה שנעשה בשעת חירום לא היה נכון עוד. הוועידה תמה בקול ענות חלושה, מבלי להגיע להחלטות כלשהן מלבד קביעת הבאה אחריה, שנועדה להתקיים בבזל ב-1431.

ועידת בזל

זברלה, ד'איי וז'רסון מתו טרם ועידת בזל. המחשבה הקונקיליאריסטית בכנסייה יוצגה עתה על ידי דור חדש, שמנה בין היתר את ההומניסטים ניקולאוס קוזאנוס, יוחנן מסגוביה וניקולאוס "פנורמיטנוס" דה טודשיס. גם החשמן ג'וליאנו צ'זריני, מראשי הוועידה, נטה למדי לעמדה שביקשה ליצור מסגרת בה יתפקדו הכס והקדוש והמועצות יחדיו. המתוועדים שבו ואימצו את הצהרות ועידות קונסטנץ מיד בתחילת מושבם. האפיפיור אאוגניוס הרביעי התנגד לרעיון המועצה עוד יותר מקודמו מרטינוס, וביקש לא להכיר בכינוס. הקיסר זיגיסמונד תמך בהם, משום נכונותם להתפשר עם המורדים ההוסיטים בבוהמיה, שביקשו רפורמה כנסייתית, וחברי המועצה אף ניסו להשיב את האחדות עם הכנסייה הביזנטית, שלחץ טורקי הניע אותה להתקרב לנצרות המערבית.

ב-1433 וב-1434 נקלע אאוגניוס לקשיים מבית (בין היתר התקומם נגדו ההמון ברומא) ויוקרתו נפגעה. נראה היה שהוועידה בבזל מצליחה להגיע להישגים ניכרים. צ'זריני קידם תוכנית רפורמה מקיפה בכנסייה, שאסרה על קניית תפקידי כמורה בכסף ועל תשלום "ביכורים" לחבר החשמנים בתמורה למשרות רמות. ב-1434 השלים קוזאנוס את "על ההסכמה הקתולית" (De concordantia catholica), המסמך המשוכלל והמפורט ביותר של המחשבה הקונקיליאריסטית, בו תואר חזון הרמוני של יחסים בין האפיפיור למועצה הכללית, שתוארה כגוף שסמכותו נובעת מזו של הוועידות האקומניות בראשית הנצרות.

אלא שמעמדה של ועידת בזל התדרדר במהירות. אאוגניוס התחזק החל מ-1435, ויצא נגד איסור ה"ביכורים", ששלל מהחשמנים כסף רב, ובכך חיזק את התמיכה בו. זיגיסמונד איבד עניין לאחר שהשיג שלום עם ההוסיטים, אם כי הכתר הצרפתי הוסיף לגבות את הוועידה. ב-1437, האפיפיור ציווה על המתכנסים בבזל לעקור לעיר פרארה. הנאמנים לו צייתו, אך הקונקיליאריסטים המובהקים יותר נותרו במקומם. מעתה ואילך התנהלו שתי ועידות נפרדות. הביזנטים וכנסיות מזרחיות אחרות שבחנו איחוד-מחדש עם רומא אותתו על העדפתם בכך שפנו לפרארה, ויוקרתה של בזל ספגה מהלומה. צ'זריני וקוזאנוס נטשו שניהם את הקונקיליאריזם, והקדישו מאז את יכולותיהם לנימוק עליונות האפיפיור. סגוביה ופנורמיטנוס נותרו בבזל להנהיג את המחנה. ב-1439 הוחלט להדיח את אאוגניוס ולמנות אפיפיור חדש, פליקס החמישי, שלא זכה כמעט בשום תמיכה משליטים חילונים. חידושו של הקרע הכנסייתי, בעת שאאוגניוס הצליח להביא לאחדות עם כנסיות המזרח (לזמן מה), שלל מהוועידה את שאריות תמיכתה והיא התפוגגה. מעט הנציגים שנותרו נעלוה רשמית בלוזאן ב-1449, ופליקס התפטר. הקונקיליאריזם חדל מלהיות תנועה בעלת השפעה. ב-1460 חיסל פיוס השני את שרידיו בחוקי הכנסייה בבולה "נתעב הוא" (Execrabilis) שאסרה על כינוס מועצות ללא הסכמת הכס הקדוש וגינתה את ההשקפה.

הקונקיליאריזם לא נעלם כליל. אוניברסיטת פריז הוסיפה להיות מעוז של האסכולה, ומלומדיה ענו בחיוב כששארל השמיני שאלם ב-1497 אם החלטות קונסטנץ תקפות. ב-1512 הצליחו צרפת והאימפריה הרומית הקדושה לכפות על האפיפיור יוליוס השני לכנס את ועידת לטראנו החמישית, בתקווה לרפורמה כנסייתית. טיעונים קונקיליאריסטיים שימשו במהלך הרפורמציה, גם אם נתלשו מהקשרם המקורי, בייחוד בשינויים השמרניים והזהירים יותר שנערכו על ידי המלך הנרי השמיני באנגליה, ובעולם הקתולי נשמר להם מקום בהשקפה הגליקנית בכנסייה הצרפתית, שביקשה להדגיש את עצמאותה היחסית למול הכס הקדוש.

לקריאה נוספת

• Bruce Gordon, "Conciliarism in Late Mediaeval Europe". בתוך: Andrew Pettegree, The Reformation World. הוצאת ראוטלדג', 2000. עמ' 31-48.
• Francis Oakley, "Conciliarism". בתוך: The Oxford Encyclopedia of the Reformation, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. 1996.