משלב דיבורי

משלב דיבורי (דִּבּוּרִיוּת או קולוקיאליזם, מלעז: Colloquialism) הוא משלב לשוני המדובר בפי כלל הציבור. הוא מבוסס על כללי השפה התקנית, אך אין בו הקפדה דקדקנית על חוקיה. כמו כן, המשלב הדיבורי כולל מילים או צירופים לשוניים שנפוצים בדיבור היומיומי, אך לרוב אינם מופיעים בשפה הרשמית והכתובה.

הגבול בין ביטוי עגה (סלנג) לבין ניב דיבורי הוא אפור. חלק מהבלשנים מבחינים כי עגה נפוצה בקרב קבוצות שונות, הדוברות אותה שפה. אולם, קבוצה אחת לא תבין ביטוי עגה של קבוצה אחרת. לדוגמה, המונח הצה"לי 'פז"ם' המתאר ותק, ויובן בפי כל חייל, לא יובן בהכרח על ידי נער לפני גיוס. כמו כן, הביטוי "שלאגר" (שמשמעו להיט) לא תמיד יובן בפי הנוער. לעומת זאת, המשלב הדיבורי נפוץ בקרב כל דוברי השפה, מכיוון שגם הגורמים הרשמיים ביותר משתמשים במשלב הדיבורי בשפת היומיום. דוברים יכולים להכיר מאפיין לשוני או ביטוי מסוים אבל לא להשתמש בו. הסיבה לכך היא שהם מאמינים שהצורה לא תקנית. כמו כן, המצב יכול לנבוע מסיבות אידאולוגיות, דתיות וחברתיות. המשלב הדיבורי גמיש ומשתנה במשך הזמן. הוא מושפע מהלשון הכתובה ולהפך בחברות אורייניות. כמו כן, שפות זרות או כלי התקשורת יכולים לתרום למשלב הדיבורי. ישנם בלשנים שמסווגים את הסלנג כסוג של משלב דיבורי. עם זאת, לא כל משלב דיבורי הוא סלנג. לדידם, אם רוב דוברי השפה מכירים את הביטוי ואף משתמשים בו, הוא אינו נחשב לעגה אלא לניב דיבורי.

דוגמאות

שימוש בביטוי "אין לי כוח" מביע פעמים רבות תחושת עצלנות או חוסר רצון. ביטוי זה נפוץ בשפה היומיומית, אך נעדר כמעט לגמרי בשפה הרשמית. ביטויים דומים הם "לא בא לי", "לא נראה לי", "מה קורה", "מה העניינים", "סבבה". יש ביטויים משותפים כמו "שלום", "שנה טובה", "ביזיון", "משתתף בצערך".

רמת הדיבוריות יכולה להשתנות במקומות שונים. בישראל, כתוצאה מגודלה הקטן, ההבדלים הם קטנים יחסית, והדיבוריות אחידה יחסית. עם זאת, בעוד ברוב חלקי הארץ נפוצה המילה "בוחן", בחיפה נקרא בפי כל "בַּחַן". במרכז הארץ, היישוב טירת כרמל נקרא בשמו זה, בעוד באזור הצפון הוא נקרא "טירה".

ההבדל בשימוש במילה מסוימת משתנה בין המשלב הדיבורי לבין השפה הרשמית. לדוגמה, המילה "המון" שמשמעותה התקנית היא עַם, כמות גדולה של אנשים, או הקול שהם מייצרים. במשלב הדיבורי המילה "המון" מביעה את הביטוי "הרבה מאוד" – "המון כסף", "המון חברים".

במדינות דוברות האנגלית ניתן לשים לב בבירור לרמת הדיבוריות של מילים שונות. לדוגמה, מי סודה. במינסוטה ובלואיזיאנה, יחד עם קנדה נהוג לקרוא לסודה "פופ". בצפון מזרח ארצות הברית, במערבה הרחוק ובדרומה, מכונה המשקה "סודה". בניו אינגלנד הוא מכונה "טוניק", ובחלקים שונים בסקוטלנד "ג'ינג'ר".

רמת הדיבוריות משתנה גם עם השנים ולאורך ההיסטוריה. בעוד המילה קמצן היא יומיומית, ואף על פי כן, תקינה לכל דבר, המילים "כִּילַי" ו"צייקן" שמשמעותן זהה כמעט שאינן מופיעות בדיבור, אף כי גם הן תקינות. המילה "פחד" שגורה מאוד בשפה וגם היא תקינה. המילה "חַת", שמשמעותה גם כן פחד, אינה שגורה, אך קיימת בדיבור. לכן, רמת הדיבוריות שלה נמוכה יותר. לעומת זאת, המילה "זלעפה" כמעט שאינה מופיעה בדיבור.

כאשר מעשירים את אוצר המילים, מתקשים הלומדים לא פעם לדעת אם מילה היא ניב דיבורי או נחשבת רשמית מאוד, כך שמשתרבבים למשפטים יומיומיים מילים לא דיבוריות ורשמיות. המילים הלא דיבוריות שנלמדו יכולות להפוך לדיבוריות אם אנשים רבים ישתמשו בהן.